תגיד לי או תאמר לי / יעקב עציון (לפרשת כי תבוא)

 

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ (דברים כו ג)

 

"אמא, תגידי לו, הוא כל הזמן מפריע!",

– "אני מיד אומרת לו".

"נו, אמא, הוא ממשיך. תגידי לו שיפסיק",

– "כבר אמרתי לו. תסתדרו לבד".

אין ענייננו כאן בדרכה החינוכית של האם, אלא באוצר המילים שבו השתמשו שני צדדי השיחה, לפי תומם.

הילד מפציר באמו "תגידי לו", אך היא לא אומרת "אני מיד מגידה" – אלא "אני מיד אומרת". כך גם בהמשך – במקום לומר "כבר הגדתי" אומרת האם "כבר אמרתי".

בעברית המדוברת נוצרה חלוקה ברורה בין שני פעלי הדיבור "אָמַר" ו"הִגִּיד". בעתיד משמש השורש נג"ד. הוא יַגיד, היא תַּגיד, גם אתה תגיד, ואני אַגיד (ברמת הרצוי בכל אופן; בשפת הדיבור לרוב – אני יגיד). לעומת זאת, בהווה ובעבר אין הגדה אלא אמירה ("אמרתי לך", "מה אתה אומר"). צורת ההווה "מגיד" נשמעת או בהשראת לשון המקורות (כבהגדה של פסח), או בפי ילדים שעדיין לא הטמיעו את המערכת המקובלת. כך גם דינה של צורת העבר "הגיד", שכמעט אין איש אומרה.

תופעה זו, שבה השפה משתמשת בחלק מהמערכת בצורה אחת ובחלק אחר זונחת את הצורה הראשונה ומשתמשת במקור אחר, נקראת בלעז סוּפְלֶצְיָה, ובעברית תַּשְׁלִים. ישנן דוגמאות לא מעטות לנוהג לשוני זה. כך למשל, השורש פח"ד משמש כיום בעבר בעיקר בבניין קל ולא בפִיעֵל ("פָּחַדְתִּי" ולא "פִּחַדְתִּי"), אך בהווה אנחנו לרוב לא פוֹחֲדים (בניין קל) אלא מְפַחֲדִים (בניין פיעל; "מי שמאמין לא מפחד").

גם בתחום שמות העצם ישנם תשלימים כעין אלו. איך קוראים בעברית לנקבת האריה? לביאה. הלביאה היא כמובן בת זוגו של הלביא, אך העברית בחרה לקרוא לזכר בשם אריה, ולנקבה בשם הנגזר מצורת יסוד מקבילה. כך הוא גם בכלובים אחרים בגן החיות – חמור ואתון, גמל ונָאקָה ועוד.

כמובן, הסופלציה אינה נחלתה של העברית בלבד. כל תלמיד המחל ללמוד אנגלית מתוודע לעובדה המוזרה שצורת העבר של הפועל go היא went. אף כאן, המילה went במקורה היא צורת עבר של פועל מקביל ל-go (wend), ולא התפתחות כלשהי של הפועל go עצמו. הסופלציה שנהגה בדיבור השתרשה כה עמוקות עד שהפכה למערכת הסדירה של הדקדוק האנגלי. הדבר דומה אפוא לספר לימוד עברי שייכתב בו כי צורת העבר של הפועל 'יגיד' היא 'אמר'.

לא היינו הך

שמשון חד חידות במשתה, 1677

במקרא, הפעלים 'אמר' ו'הגיד' משמשים אכן כמקבילים בלשון השירה ("כה תאמר לבית יעקב ותגֵּיד לבני ישראל"; שמות י"ט) – אך בחלקים הסיפוריים שבתנ"ך יש הבדלה ברורה בין השניים.

הפועל אמ"ר מופיע כמעט תמיד לפני ציטוט ישיר של האומֵר, בעוד 'הגיד' מתייחס באופן עקיף לָאמירה, מבלי לצטטה. כך למשל במופע הראשון של הפועל 'הגיד' בתורה – "וַיֹּאמֶר: מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה, הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?". המילה 'ויאמר' מקדימה את הציטוט של שאלת ה' את האדם, ואילו 'הגיד' כאן משמעו 'הודיע', 'גילה' – מי סיפר לך שערום אתה?

הבדל זה שבין אמירה להגדה מובלט יפה גם בפסוק הבא: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם" (בראשית כ"ו). ההגדה היא עקיפה, דיווח על אודות הבאר, ואילו האמירה מקדימה ציטוט ישיר שכמעט אפשר לשמוע בו את שמחת העבדים: "מצאנו מים!".

למעשה, בעוד האמירה מבטאת את עצם הביטוי בפה – ההגדה נגזרה כנראה מן המילה "נֶגֶד", שפירושה "מול". 'להגיד' פירושו 'להציב כנגד', 'לגלות', 'לחשוף'. כאשר אני מגיד דבר מה למישהו, אני שם את הדבר נגד עיניו, מגלה אותו לפניו.

על הבדל זה נוכל ללמוד ממעשה שמשון ודלילה בספר שופטים. כיום אנו משתמשים בפועל 'לפתור' כדי לציין פענוח של חידה כלשהי, אך במקרא לא פותרים חידה אלא מגידים אותה (השורש פת"ר מתייחס אך ורק לפתרון חלומות).

כך אומר שמשון לשלושים הבחורים במשתה בתִמְנָה: "אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה, אִם הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּמְצָאתֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים". גם בהמשך הסיפור הפועל המציין את פענוח החידה הוא 'להגיד': "וַתֵּבְךְּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן עָלָיו וַתֹּאמֶר רַק שְׂנֵאתַנִי וְלֹא אֲהַבְתָּנִי, הַחִידָה חַדְתָּ לִבְנֵי עַמִּי וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה. וַיֹּאמֶר לָהּ, הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי וְלָךְ אַגִּיד". כמובן, ההגדה האמורה כאן אינה חזרה על נוסח החידה, אלא גילוי וחשיפה של העומד מאחוריה.

פרשת השבוע פותחת בציווי על הבאת הביכורים ועל מקרא ביכורים – ההכרזה המתלווה להגשת הפירות לפני ה': "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". אף כאן באים יחד לשונות 'אמירה' ו'הגדה' במשמעות שונה זה מזה. האמירה מקדימה את הציטוט המדויק שעל מביא הביכורים לומר, בעוד ההגדה עניינה הודעה, סיפור דברים.

ללא סימני פיסוק

לפני כשלושים ושלוש שנים כתב פרופ' אהרן מירסקי ז"ל חוברת בענייני דרכי הסגנון של העברית, וקראהּ בשם "הפיסוק של הסגנון העברי". ייחוד היה לה לאותה חוברת: היא נדפסה ללא סימני פיסוק כלל, מלבד נקודה יחידה בסופי הפסקאות.

מטרת החיבור הייתה להראות את דרכי הביטוי השונות שמציעה העברית בפני דובריה וכותביה, דרכי ביטוי שביכולתן להעביר לשומע או לקורא את כוונת הדברים גם מבלי להשתמש בסימני הפיסוק, ששאלנום משפות אירופה בימי הביניים המאוחרים, לפני כארבע מאות שנים.

החוברת יצאה לאור כעבור שנים במהדורה נרחבת יותר תחת השם 'סגנון עברי', וכך כתב מירסקי בין השאר בהקדמתו:

מחמת הפזיזות שבנו העברנו מן הלשון את כלי הפיסוק העצמיים של הסגנון, והבאנו במקומם את הסימנים הקהים שנתחדשו בלשונות אחרות, ולצורכן נתחדשו, ועל ידי כך נתעמעם כוח הביטוי של הלשון העברית ובהירות החיתוך שהלשון מחתכת את איבריה הן במשפט והן במאמר.

בגוף החוברת מקדיש המחבר פרק נרחב לעניין שדיברנו בו, הבדל השימוש בין לשון 'הגיד' ל'אמר', ומראה הכיצד השימוש ב'אמר' מיוחד למקום שבו מובא ציטוט של הדובר כלשונו.

מחמת נעימות הסגנון נביא את הדברים כלשון אומרם, וכדרכו של המחבר – ללא סימני הפיסוק:

… המרצה דברים בעל פה ונצרך אגב דיבורו לומר דבר בלשון אומרו והוא אין לו סימנים של נקודתיים או גרשיים ליתן שידע השומע שיש כאן דיבור בלשון אומרו כיצד יעשה נהגו בני הזמן הזה להודיע לשומע ולומר לו אני מצטט והוא נימוס לשון אנגלי שכך אומרים בלשונם ואופן זה של הודעה עושה הפסק בדיבור אבל בלשון עברי לשון אמירה מודיע שיש כאן דיבור האמור בלשון אומרו ואין כאן הפסק בעניין אבל יש כאן המשך ויש כאן בירור.

את הקדמתו למהדורה הראשונה חתם מירסקי:

אנו השבים אל הלשון העברית ומלמדים את פינו לדבר בה, הלוואי ויהיה בלבנו לידבק בטבעה, ולסגל את נפשנו אל רוחה, או אז יתגלו לנו הסגולות והתכונות הרוממות שנתנו בה אבות הלשון העברית, הסופרים של כתבי האומה שהם שרשה ויסודה, ולעשות אותן הסגולות לקניין תרבותנו.

 ————————————————————————————————————————–

 תעשה ג'סטה

תרגום הפועל 'הגיד' באונקלוס הוא 'חַוִּי', וגם בעברית המקרא מופיע השורש חו"י במשמעות של הודעה וביטוי: "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת" (תהילים י"ט; ומכאן הצירוף השגור בעברית כיום: "חוות דעת").

בארמית שבתלמוד הבבלי מופיע רבות הפועל 'אחוי' במשמעות 'הֶרְאָה, סימֵן בתנועת הגוף'. כך למשל מובא בסיפור ידוע על ילדותם של האמוראים אביי ורבא:

אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה. אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו.

(אביי ורבא ישבו לפני רבה. אמר להם רבה: למי מברכין? אמרו לו: לה'. וה' היכן נמצא? רבא הצביע לכיוון התקרה. אביי יצא החוצה והראה לכיוון השמים. אמר להו רבה: שניכם חכמים תהיו; ברכות מח ע"א).

בגמרא במסכת סוכה מסופר על פעלולי השמחה שנהג בהם רבן שמעון בן גמליאל בעת שמחת בית השואבה: "כשהוא משתחווה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה". האמורא לוי, כך מסופר בהמשך, הראה היאך עושים קידה לפני רבי, ונצטלע: "לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע". מכאן, כך נראה, הגיע לעברית שלנו צירוף הלשון 'החווה קידה'.

בהמשך, המילה 'מֶחֱווה' נבחרה ככינוי כללי לתנועת גוף המביעה דבר מה, 'ג'סטה'. משהחליפה המילה מחווה את הג'סטה הצרפתית – ירשה היא גם את המשמע המורחב שלה, כמעשה של רצון טוב ולפנים משורת הדין, כשימושה הרגיל בעברית כיום.

   yetsion@gmail.com

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011

פורסמה ב-17 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תבוא תשע"א - 736, עוד מילה / יעקב עציון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. שלום יעקב,
    קודם כל, תודה רבה על המדור המרתק.
    האם טעמי המקרא הם לא דוגמא לפיסוק עברי קדום?
    תודה.

    • שלום ותודה. טעמי המקרא הם אכן גם סימני פיסוק, אך הם הצטרפו במאוחר לעברית (לאחר חתימת התלמוד). לטענתו של מירסקי, הסגנון העברי המקורי כמעט לא נזקק להם.
      כל טוב, יעקב

  2. אור הושמנד

    לדעתי הפועל "אָמַר" (השורש א-מ-ר בבניין קל) בעברית החדשה יותר נפוץ מהפועל "הִגִּיד" (השורש נ-ג-ד בבניין הפעיל) ואני יודע את זה בגלל שכמעט אף אחד לא אומר בכלל "הִגִּיד" (בזמן עבר) או "מַגִּיד" (בזמן הווה) אלא רק "אָמַר" בזמן עבר או "אוֹמֵר" (בבניין קל), ובזמן עתיד ובשם הפועל אמנם נפוץ יותר "יַגִּיד" "לְהַגִּיד" אבל עדיין רבים אומרים "יֹאמַר" "לוֹמַר" (צורת שם הפועל "לוֹמַר" היא חריגה משום שהיא לא בתבנית הרגילה של שם הפועל של הבניין קל, והצורה הרגילה היא "לֶאֱמֹר", והסיבה לקיום הצורה החריגה "לוֹמַר" היא שחז"ל יצרו אותה בהיקש לצורת העתיד "יֹאמַר" שגם היא חריגה במידה מסוימת כי השורש א-מ-ר הוא שורש מגזרת נפ"א שסימן ההיכר שלה הוא שבזמן העתיד של הפעלים שלה בבניין קל הוא שהאות א היא אם קריאה לתנועת חולם ובגוף מדבר היא מושמטת, ובעצם חז"ל לא רק החליפו את אותיות ית"ן שמופיעות בצורת העתיד של הפועל באות ל' כדי ליצור את שם הפועל, אלא גם החליפו את האות א' באות ו' שהיא אם קריאה נפוצה יותר לתנועת חולם, וגם הצורה התנ"כית לא בדיוק הייתה "לֶאֱמֹר" אלא "לֵאמֹר", כלומר חל כיווץ דיפתונג בין הסגול באות ל' התחילית לחטף הסגול באות א' שהפך אותם לצירי ואת האות א' לאם קריאה.) ומעטים שגם אומרים "לֶאֱמֹר" או "לֵאמֹר" וגם אלה צורות שם פועל מקובלות ולגיטימיות בימינו שאפשר להבין בקלות רבה. ייתכן שהסיבה לחלוקה הזאת היא שרבים לא יודעים את הגזרות האמיתיות של שני השורשים האלה (האם יש להגות "הִגִּיד" או "הֵגִיד", "מַגִּיד" או "מֵגִיד", יֹאמַר או יֶאֱמֹר וכיו"ב.) וכדי להתגבר על זה הם עושים את החלוקה הזאת. כמו כן לדעתי הפועל "אָמַר" נשמע ונראה יותר מודרני והפועל "הִגִּיד" נשמע יותר ארכאי, ובכל מקרה שניהם תקינים ותקניים בעיני.

להגיב על יעקב עציון לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: