מנהיגות מהיכל שלמה / שמואל כ"ץ

 

הרב יצחק נסים זצ"ל הביא לרבנות הראשית רוח מרעננת של מנהיגות בטוחה בעצמה. הרב שלא ויתר על כל שדרות העם לא ויתר גם על כבוד היהדות ועמד בעוז מול תכתיבים של שרי הממשלה. 30 שנה להסתלקותו

הרב ניסים (מימין) והרב אונטרמן מבקרים באשקלון, שנות ה-60

התפקיד הראשון הוא להפוך את שבטי ישראל לעם אחד, למזגם ולחברם… עקבתי בעניין רב אחר המבוכה הרוחנית הנשמעת בין אנשי הרוח והעט בישראל, ואף בין הנוער, וראיתי שגם בדורנו זה, יש עתה, בשעת המשבר הרוחני, רצון נסתר לשיבה אל היהדות ואל מצוות התורה. דרושה התעוררות מקבילה גם מצד אנשי הדת והרוח, שישתמשו בשעת הכושר ויגיעו אל לבו של כל אדם, לספק לו ידיעות ודרישותיו הנפשיות, ולהביא לכל כפר ומושב בישראל את דבר ה'.

אלו דרכי הפעולה שקבע לעצמו הרב הראשי לישראל החדש, הרב יצחק נסים, שזה עתה התעטר במצנפת ובגלימה המסורתית של הראשון לציון, בסיום טקס הכתרתו המרשים שהתקיים בו' בניסן תשט"ו (1955) בבית הכנסת "ישורון" בירושלים.

הראשון לציון שקדם לו, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, פנה אליו בערוב ימיו למלא את מקומו. מכל גדולי הרבנים מצא אותו המתאים ביותר למשרה רמה זו. לאחר פטירתו הצטרפו לפנייתו גדולי הרבנים הספרדים וגם חלק מרבני האשכנזים, כשבראשם הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. בענוותנותו סירב הרב נסים תחילה לכך, אך לאחר שהלחץ נמשך תקופה ארוכה נאות להציע את מועמדותו. הוא נבחר בבחירות למועצת הרבנות הראשית הרביעית, שהתקיימו בכ"ט בשבט תשט"ו (1955), ברוב קולות (42). רבים הופתעו מעצם הגשת מועמדותו, שכן הוא מעולם לא שימש ברבנות כלשהי, ועסק במסחר לפרנסתו. גדולתו העצומה בתורה אמנם הייתה ידועה, עד כי רבנים רבים מכל העדות באו להתייעץ איתו בשאלות הלכתיות ובשאר תחומי החיים, וזאת בשל פיקחותו הרבה והבנתו בהוויות העולם, אך כל זה לא מספיק כדי להצליח בתפקיד כה רם וקשה. היכן היה בית גידולו, ומה הכשיר אותו לתפקיד רב אחריות זה?

הרב הסוחר

הרב נסים נולד בכ"ה בכסלו, נר ראשון של חנוכה (בשל כך נקרא נסים), בשנת תרנ"ו (1895) בבגדד שבעיראק. בהיותו בן עשר עלה עם אמו לארץ. אביו הגיע כעבור שנתיים. כעבור 8 שנים חזר לבגדד בגפו כדי ללמוד אצל חכמי העיר. כבר בנערותו הצטיין בתפיסתו המהירה והחדה, בעמקות מחשבה ובבקיאות רבה. רבותיו, ובראשם הרב שמעון אגסי מגדולי רבני בגדד, שחיבבוֹ מאוד, ייעדו אותו לגדולות. הוא למד בבית המדרש לרבנים, 'בית זילכה', שייסד הרב עבדאללה סומך, גדול רבני בבל בדורו, ועד מהרה יצא שמו כתלמיד חכם ופוסק בעל סברה ישרה, נעים הליכות וישר דרך. רבים השכימו לפתחו לקבל עצה ועזרה. הוא עמד במשא ומתן הלכתי עם גדולי רבני דורו, ספרדים ואשכנזים, בעיראק ומחוצה לה. הגדול שבהם היה הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, 'החפץ חיים', שהתפעל מגדולתו בתורה. בשנת תר"ף (1920) נשא לאישה את ויקטוריה בת ר' יעקב אהרון.

גם כושרו המנהיגותי בא לידי ביטוי באותה העת. מגיל 24 ייצג את קהילת בגדד הגדולה והוותיקה בעניינים שונים. הוא נהג במסורת המשפחתית – לא לכהן ברבנות אלא לצרף לימוד תורה ופרנסה. בשנת תרפ"ה (1925) זכה להגשים את חלומו ועלה ארצה, למורת רוחם של גדולי רבני בגדד, שהתלוננו על שהשאירם כספינה ללא קברניט. ביתו הפך עד מהרה לבית ועד לחכמים, חוקרים וסופרים. לעתים מזומנות קיימו אבות בתי הדין הספרדיים התייעצויות בביתו בסוגיות חמורות שהתעוררו בין כתליהם. קשר מיוחד היה לו עם רבה האשכנזי של ירושלים, הרב צבי פסח פראנק, ועם זקן גדולי הדור, ה'סבא קדישא', רבי שלמה אליעזר אלפנדרי, שהפכוֹ לא רק לתלמיד חבר אלא גם לאיש סודו המובהק. למרות כל זאת הוא התרחק מכל תפקיד רשמי של רבנות ושררה ציבורית, בטענה שאיננו מוכן ליהנות מכספי ציבור, והמשיך לעסוק במסחר.

למען אחדות האומה

הרב נסים היה נאה דורש וגם נאה מקיים. כנאמן לדרך שהתווה לעצמו בטקס הכתרתו, הוא החל לפעול לאחדות העם ולקירוב לבבות, תוך בניית גשר של הבנה בין כל חלקי העם. מסעו הראשון, שהתקיים בכ"ה בניסן תשט"ו (1955), היה במושבי העולים החדשים בפרוזדור ירושלים ובחבל לכיש, כדי לכוונם בצעדיהם הראשונים בארץ ולעודדם לשמור על מסורתם. לאחר מכן פנה לביקוריו בהתיישבות העובדת, דווקא הלא דתית, וזאת מתוך רצון להפיג את המתח הרב ששרר בין דתיים ללא דתיים באותם הימים. הוא הבין שהקיטוב והפילוג בעם הולכים ומעמיקים, וסבר כי ההתרחקות של בני ההתיישבות מערכי היהדות מסכנת את עתיד האומה.

בה' בשבט תשי"ז (1957) יצא למסעו הראשון אל הקיבוצים הלא דתיים, שהתקיים להפתעת הכול דווקא בקיבוצי 'השומר הצעיר' המסונפים למפ"ם: גן שמואל, עין שמר, משמר העמק ומרחביה. עם היכנסו לאולם התרבות בקיבוץ גן שמואל, הבחין שאין מזוזה בפתחו. לאחר מתן הסבר לחברים על חשיבות המצווה, כחותם הבית היהודי ומגִנו, הם הבטיחו לו שאם ישלח להם מזוזות הם יקבעו אותן בפתח בתי התרבות, וכך היה. בקיבוץ עין שמר הוא דיבר על הצורך לחדש בקיבוץ את התפילה שמזה עשרות שנים לא נשמעה בו. החברים הסבירו לו שהם נמנעו מלקיים מניין תפילה בשל אי רצונם להפריד בין גברים לנשים. להפתעתם הרבה השיב להם הרב נסים: "אני מודיע לכם שהנכם רשאים להתפלל יחד, ובלבד שתתפללו!".

משם הגיע לקיבוץ משמר העמק, ביתו של האידיאולוג ומנהיג התנועה, יעקב חזן, שניצב בפתח השער למרות מחלתו. הוא התרגש מאוד מדברי הרב שבא לקיים מצוות ביקור חולים. מהמוסד החינוכי בקיבוץ זה קיבל הרב מכתב שבו נאמר: "הביקור הזה היה מאורע רב ערך בחיי בית ספרנו". בקיבוץ מרחביה, ביתו של מאיר יערי, 'האדמו"ר של השומר הצעיר', התקיים ויכוח ידידותי על יחסי דתיים-חילונים. לקראת חג הפסח שלחה מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית הוראות לקראת החג לכל קיבוצי 'השומר הצעיר'. מקיבוץ בית אלפא קיבל הרב מכתב אוהד, ובו נכתב בין השאר: "סוף סוף זכינו לסידור שמקבלים אנחנו מכם הוראות לכשרות, דבר שציפינו לו שנים על שנים!".

רוח חדשה ברבנות

הסיורים נמשכו לאורכה ולרוחבה של הארץ. ללשכתו הגיעו מכתבי תודה רבים, שבהם הובע רצון להמשיך לשמור איתו על קשר ולזכות בביקורים נוספים. יותר מכך, לאחר ביקור בקיבוץ מצובה החברים ביקשו מהרב הדרכה כיצד להכין את בני הקיבוץ לקראת בר המצווה שלהם; חברי קיבוץ גשר הזיו החליטו לקיים בראש השנה תפילת חג מסורתית עם קריאה בתורה ותקיעת שופר, וכן הלאה. רק קיבוצי 'אחדות העבודה' סירבו לקבל את יוזמתו. הרב נסים לא נעלב מכך. הוא הזמין לביתו את מנהיגם הישיש, יצחק טבנקין, ובשיחה מלב אל לב דנו כיצד ניתן לכונן משטר חברתי במדינה על בסיס משותף לכל חלקי האומה. בתגובה הזמינוֹ טבנקין להרצות בפני פעילי מפלגתו ברמת אפעל.

הכול חשו שרוח חדשה שוררת ברבנות הראשית. גם העיתונות ציינה זאת, כשהעלתה על נס את פעילותו הייחודית של הרב נסים והדגישה שנוצרה בארץ אווירה מיוחדת המקרבת רחוקים אל המקורות. חידוש נוסף היה הופעותיו בוועידות של המפלגות השונות, גם הלא דתיות.

על יחסו המיוחד של הרב נסים אל הציבור הלא דתי ניתן ללמוד מאירוע שהתרחש במשק שבו נולדתי, ניר גלים. בחנוכה תש"ך (1959) השתתף הרב נסים בטקס חנוכת בית הכנסת במסגרת מסיבת העשור להקמת המשק. אחד הנואמים אמר שהחופשיים והמשכילים הם המתייוונים של דורנו. הרב נסים, בנאום הברכה שלו, דחה זאת מכול וכול, ואמר: אין יהודים חופשיים ואפיקורסים בימינו. יש רק יהודים השוכחים לקיים מצוות או המתעצלים בכך!

הרב נסים לא רק יצא אל עמו, אלא גם פתח בפניו את דלת ביתו, שם נפלו המחיצות הבין עדתיות. מכל חלקי העם ומכל החוגים הגיעו כדי לבקש עצה ועזרה מהרב הראשי וכדי לצלול עִמו בעומקה של הלכה. מבאי ביתו היו רבנים גדולי תורה, כרב שלמה זלמן אוירבך וייבדל לחיים הרב יוסף שלום אלישיב; פרופסורים ידועי שם, כרב שאול ליברמן, גרשום שלום ומשה דיוויס; סופרים דגולים, כש"י עגנון וחיים הזז; פוליטיקאים ואנשי ציבור, כשר זרח ורהפטיג וכח"כ מנחם בגין; ראשי קהילות יהודיות מכל תפוצות ישראל ודיפלומטים גויים, וסתם עמך.

הדבר בלט בעיקר בקידוש המיוחד שהתקיים בביתו בשבתות ובחגים לאחר התפילה. המונים נהרו לביתו, להתבשם מדברי תורתו ולטעום מהתקרובת שהכינה בטוב טעם הרבנית ויקטוריה. הגיעו לשם מחוגים שונים ומזרמים שונים, דתיים ולא דתיים, קונסרבטיבים ורפורמים, מהארץ ומהתפוצות – בעיקר קבוצות של בני נוער, יהודים ואף גויים. עם כולם ניהל הרב שיחה נעימה, ולעתים היו אף ויכוחים. בנועם הליכותיו הוא שבה את לב שומעיו. כל בני המשפחה נרתמו למבצע האירוח הגדול. היתה זו הוצאה כספית גדולה, ואת הכול מימן הרב מכיסו. בשום אופן לא הסכים לראות בכך הוצאה מוכרת בשל מעמדו הציבורי.

מאבקי זהות

דפוסי החיים במדינה הצעירה טרם נקבעו, ומאבקים ניטשו על אופייה היהודי. במאבקים אלו, שלעתים נאלץ לנהלם לבדו (מעת פטירתו של עמיתו, הרב הרצוג, בשנת תשי"ט, 1959, ועד שנת תשכ"ד, 1964, שבה נבחר מחליפו, הרב איסר יהודה אונטרמן, עמד הרב נסים לבדו בראש הרבנות הראשית), הוא הוכיח כושר מיוחד של ניהול משא ומתן, פיקחות רבה, עצמאות, ותקיפות ללא חת, ללא חנופה וללא משוא פנים. תמיד היה זה שמצא פתרון ריאלי כאשר הדיונים הגיעו למבוי סתום. נציין בקצרה את החשובים שבדיונים.

א. בשר חזיר וחלב תנובה – מאבק קשה ועיקש התנהל כנגד גידול חזירים, שהפך להיות ענף מכניס בחלק מהקיבוצים בארץ. רוב מפעלי המזון בארץ, לרבות המפעלים בקיבוצים, עמדו תחת השגחת הרבנות הראשית. הרב נסים איים שכל מפעל הקשור לגידול החזירים – תוסר ממנו כשרותו. הרב גם פנה ליו"ר הקרן הקיימת לישראל בבקשה שיורה לקיבוצים היושבים על אדמת הלאום, שנקנו גם מתרומות של יהודים שומרי מצוות, להפסיק מיד לגדל חזירים. משפניות הנהלת הקק"ל והסוכנות היהודית אל הקיבוצים לא הועילו, הודיע הרב לנציגי 'תנובה' על החלטתו להסיר את השגחת הרבנות הראשית מהחלב של אותם קיבוצים שגידלו חזירים. החלטה זו עוררה סערה בציבור הרחב, ועיתוני השמאל מיהרו להאשים את הרבנות הראשית בסחיטה. הרב נסים לא נכנע, והקיבוצים התקפלו.

ב. פולמוס 'מיהו יהודי' – בד' בתמוז תשי"ח (1958) אישרה הממשלה את ההנחיות החדשות שקבע שר הפנים, ישראל בר-יהודה, על אופן רישומם של תושבי הארץ במרשם התושבים, ולפיהן גוי יוכר כיהודי על פי הצהרתו בלבד אף שלא התגייר כדין, והורים יכולים לרשום בתעודת הזהות את ילדם כיהודי אף אם אמו אינה יהודייה. המפלגות הדתיות זעמו על כך ושרי המפד"ל פרשו מהממשלה.

הרב נסים נזעק מיד. הוא ראה בהנחיות אלו התפתחות הרת אסון העלולה ליצור אנדרלמוסיה ולהביא להידרדרות ביחסי דתיים-חילונים. הוא דרש מראש הממשלה, דוד בן גוריון, לבטלן, אך זה סירב לכך בתוקף בטענה שמדינת ישראל אינה מדינת הלכה.

המשבר הלך והעמיק. בן-גוריון פנה במכתב אל חמישים מ'חכמי ישראל' המפורסמים בעולם היהודי, ביניהם גם לא דתיים, כדי שיחוו את דעתם בסוגיה זו, שהיא בעיקרה הלכתית. הוא פנה גם אל הרב הרצוג, כאחד מגדולי ישראל אך לא כרב ראשי. הרב נסים, שלא במפתיע, לא זכה לקבל מכתב זה, וגם הרבנות הראשית לא קיבלה את פניית בן גוריון. היה בכך עלבון צורב למוסד ההלכתי העליון של המדינה ולעומדים בראשו. רק לאחר שהגיעו אל לשכתו ואל מערכות העיתונים עשרות מכתבים נזעמים, שלח בן-גוריון מכתב לרב נסים, כשבתוכו קטעים פוגעים ומעליבים, וגם זאת רק על ידי מזכירו. הרב נסים החליט שלא להשיב על המכתב. לבסוף, לאחר שרוב החכמים התנגדו להנחיות החדשות, נאלץ בן-גוריון לבטלן.

עדה רחוקה

ג. עדת 'בני ישראל' – 'בני ישראל' היא עדה שהתיישבה בהודו לפני דורות, ולטענת בניה מוצאם מעשרת השבטים. בראשית שנות המדינה עלו לארץ כ-1,200 מבני העדה. במשך הדורות האחרונים התקיימו דיונים הלכתיים והיסטוריים בשאלה האם הם יהודים והאם מותר להתחתן עם בני הקהילה. היו שרשמו אותם לנישואין והיו שנמנעו מכך. באסרו חג סוכות תשכ"ב (1961) התכנסו בביתו של הרב עשרה רבנים מבית הדין הרבני הגדול וממועצת הרבנות הראשית כדי לדון בנושא (ביניהם היו הרב י"ש אלישיב, הרב שאול ישראלי והרב בצלאל ז'ולטי). המועצה קיבלה את ההחלטה שגיבש הרב נסים, ולפיה בני העדה מותרים לבוא בקהל ישראל, בצירוף הנחיות הלכתיות לרישומם לנישואים.

שמחה גדולה שררה אצל בני העדה, אך לא לזמן רב. 'מועצת גדולי התורה' של אגודת ישראל תבעה מהרבנות הראשית לבטל החלטה זו, ומהצד השני, חוגים חילוניים ממפ"ם וממפא"י, שלא הבינו את הרקע ההלכתי להנחיות, החלו להתסיס את בני העדה נגדן. ההסתה הפרועה עשתה את שלה. בני העדה הודיעו שלא ישיבו לשאלות רושמי הנישואין, והאשימו את הרבנות הראשית במדיניות של הפליה גזענית.

פרשה עגומה זו נמשכה זמן רב, כששיאה היה כאשר מאות מבני העדה המוסתים קיימו שביתת רעב והפגנה סוערת בירושלים. בצעדה לעבר הסוכנות היהודית הם נשאו בובה בדמות הרב נסים ושרפו אותה, צעד שפל שלא נעשה מעולם. התדהמה והזעזוע בציבור הרחב היו רבים. פרשה כאובה זו השאירה טעם מר בפי הרב נסים, שעשה מאמצים גדולים להשיב עדה זו, שמזה 200 שנה לא התחתנו בניה עם יהודים, לחיק עם ישראל.   

גאווה יהודית

בי"ח בכסלו תשכ"ד (1963) חשמלה את העולם ידיעה מפתיעה ביותר. האפיפיור פאולוס ה-6 הודיע על החלטתו לבקר לראשונה במקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש. המילים 'מדינת ישראל' לא נזכרו בדבריו אלא 'פלשתינה', ולא במקרה.

הודעה זו התקבלה בהפתעה רבה בירושלים, ואף בעלבון, על שלא הגיעה לארץ ידיעה מקדימה לפני פרסומה ברבים. הוותיקן הזדרז להרגיע את העולם הערבי ומסר שבמסע זה אין כל כוונה להכיר, ולו ברמז, במדינת ישראל או לשפר את קשרי רומא וירושלים.

ממשלת ישראל החלה לדון ולטפל בביקור עוד לפני שנמסר לה על כך באופן רשמי. היא ראתה בו משמעות מדינית חשובה ביותר. ועדת שרים הכינה את תוכנית הביקור וועדה מיוחדת שקדה על ביצועו. כסף רב הוקצה לכך מתוך מחשבה שיהיה ניתן לקצור הישג מדיני כלשהו. אך כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.

מהרגע הראשון הפגין הוותיקן זלזול במדינת ישראל ובמנהיגיה. הוא קבע את תאריך הביקור ואת מסלולו ללא כל תיאום עם הגורמים המתאימים בארץ. הפגיעה הקשה ביותר הייתה בקביעת מקום כניסת האפיפיור מירדן לארץ, המקום שבו הייתה אמורה להתקיים פגישתו עם ראשי המדינה. מקום זה היה בסיום קטע נטוש והרוס של הכביש המנדטורי מג'נין למגידו, ליד שער בגבול שייפרץ במיוחד עבורו, ולא במעבר הרשמי, שער מנדלבאום שבירושלים החצויה, וזאת כדי לא להכיר בה כבירת מדינת ישראל. לנוצרים סימלה הקִרבה למגידו את המלחמה בין הטוב הנוצרי לרע בעולם.

ועדת השרים החליטה שנשיא המדינה, זלמן שזר, ראש הממשלה לוי אשכול והרב הראשי, הרב יצחק נסים, ישתתפו בקבלת הפנים הממלכתית במגידו. רבים ראו בכך טעות ועלבון צורב. לאחר ששקל את הדבר, החליט הרב נסים לא לצאת למגידו ולא להשתתף בקבלת הפנים, אלא אם כן האפיפיור ישיב לו ביקור גומלין כמקובל בעולם בעת ביקור של ראשי מדינות ודתות. הוא היה מוכן לוותר על פגישה בביתו או בלשכתו, ולהסתפק בפגישה במרתף השואה בהר ציון. הוא היה מוכן למחול על כבודו, אך לא על כבוד העם היהודי. הוותיקן התעלם מדרישתו זו.

מרגע זה, סירובו של הרב נסים האפיל על כל פרטי הביקור האחרים. פולמוס עז פרץ בארץ ובעולם. היו שחיזקו את ידיו והיו שהתנגדו לצעד זה. החל מסע לחצים אדיר, שלא היה כמותו, כדי שישנה את דעתו. מבין כל שרי הממשלה, התקיפה ביותר הייתה שרת החוץ גולדה מאיר, שכעסה על ש"הרב נסים מנהל מדיניות חוץ ממרומי היכל שלמה". בישיבת הממשלה היא רתחה מזעם, והודיעה שעליו להישמע להחלטות הממשלה, ולא – עליו להתפטר. שר הדתות זרח ורהפטיג ושר הפנים משה חיים שפירא הבהירו לה שהרב הראשי אינו פקיד ודחו את דרישתה. גם בכנסת, ובעיקר בעיתונות, נשמעו דברים חריפים ביותר נגד הרב נסים.

"האיום לא עושה עליי רושם", אמר למקורביו. הלחץ נמשך כל העת. ללשכתו הגיעו שליח אישי של נשיא המדינה, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, שרים וחברי כנסת. אחד השרים איים עליו שהוא נושא על שכמו אחריות היסטורית הרת גורל לעם היהודי: סירובו יעורר שנאה ליהודים בעולם, ועלול להביא לידי פוגרום. הלחצים, האיומים וההפחדות לא הועילו במאומה. הרב לא זז מדעתו כמלוא הנימה.

הרב צדק

למרות ההתעלמות המוחלטת של הוותיקן מהמדינה, פרסם הרב נסים בט"ז בטבת הודעה לרגל ביקור האפיפיור, ובה הוא בירך אותו: "ישא ברכה מציון ומירושלים בירת ישראל". הפולמוס נמשך כל העת, אך הרב נסים הפגין עמידה גאה ושקטה.

בכ' בטבת הגיע האפיפיור לביקור הבזק שנמשך 11 שעות ו-10 דקות בלבד. קבלת הפנים הממלכתית התקיימה בתל מגידו. האפיפיור סקר משמר של צה"ל, ולאחר מכן התקבל בטקס רשמי קצר על ידי נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה, מספר שרי ממשלה ומכובדים נוספים. רק אחד נעדר מהטקס – הרב הראשי, הרב יצחק נסים (שמעתי מבנו של הרב, פרופ' מאיר בניהו ז"ל, שהרב  אמר לשרת החוץ גולדה מאיר: "גם את לא תהיי שם!", ואכן היא נקעה את רגלה יום קודם). בנאומו לא הזכיר האפיפיור את המילה 'ישראל' אלא רק 'עם בני הברית'. בהגיע האפיפיור לירושלים קיבלו את פניו ראש העיר, מרדכי איש שלום, ורבה הראשי הספרדי של העיר, הרב אליהו פרדס, שהגיש לו לחם ומלח, בניגוד לעמדת הרב נסים. האפיפיור הגיע לכנסיית דורמיציון שעל הר ציון בכביש שנסלל במיוחד עבורו. בטקס שהתקיים שם לא נכח אף נציג ישראלי. לפני חזרתו לירדן, ליד מעבר מנדלבאום, הודה האפיפיור ל"שלטונות" ולכל הנוכחים במקום. בדבריו הוא הביך את  הישראלים, בהגינו על האפיפיור פיוס ה-12 (הוא היה עוזרו בזמן השואה), ובדחיית דברי המקטרגים עליו על ששתק בזמן השואה ולא פעל להצלת יהודים. במשך כל הביקור נזהר האפיפיור מלהוציא מפיו את המילים 'מדינת ישראל', ונמנע מכל מחווה כלפי המדינה והעם היהודי או מדבר פיוס כלשהו.

ממטוסו שלח האפיפיור מברק תודה "אל הוד מלכותו המלך חוסין של ירדן, רבת עמון". לעומת זאת, בארץ התקבל מברק שהפתיע ואכזב רבים: "הוד מעלתו הנשיא שזר, תל-אביב". לא נשיא מדינת ישראל ולא ירושלים. באחת הבינו כולם, גם המתנגדים הגדולים ביותר, עד כמה צדק הרב הראשי, וכיצד צפה מראש את מה שיתרחש. הכול הודו שלפחות הרב נסים מנע את ביזויה של דת ישראל. הגדיל לעשות עיתון 'הארץ', שהשמיצו כל העת. במאמר מערכת למחרת הביקור נכתב: "…העדרותו של הרב נסים, בכך שסימלה הסתייגות, ייתכן שמילאה גם היא תפקיד היסטורי". בנו, מר משה נסים (שר המשפטים והאוצר לשעבר), סיפר לי שבטקס של קריאת שם לרחוב בשכונתנו, הר-נוף, על שם הרב נסים, הודה ראש העיר, טדי קולק, שעמד אז בראש הוועדה שהכינה את הביקור: "הרב נסים צדק – ואנו טעינו!".

שחרור ירושלים

לפני כל תשעה באב נהג הרב נסים לפרסם מנשר, ובו הוא מנה את השנים שחלפו מאז נותק עם ישראל מהכותל המערבי במלחמת השחרור, והביע תפילה לשוב אליו ואל כל המקומות הקדושים במהרה. הוא ניסה לעורר את דעת הקהל בעולם כולו לעוול הגדול שנעשה לעם ישראל המנוע מלהגיע לשריד בית מקדשו, ומחה נמרצות על חילול בית הקברות היהודי על הר הזיתים בידי הירדנים. כאשר נודע לו על כוונתם לתלות על הכותל המערבי כרזות תעמולה אנטי יהודיות, הוא פרסם מיד מחאה נמרצת.

כעבור שנים, בכ"ח באייר תשכ"ז (1967), בעיצומה של מלחמת ששת הימים, זכה הרב נסים להיות בין מנהיגי האומה הראשונים שהגיעו לכותל המערבי ששוחרר על ידי הצנחנים. הוא בירך יחד עם החיילים ברכת 'שהחיינו' בשם ומלכות בהתרגשות רבה. לשאלת חיילים פסק שיש לומר למחרת הלל בברכה. ביוזמה שלו ושל עמיתו, הרב אונטרמן, קבעה הרבנות הראשית את יום כ"ח באייר כ'יום ירושלים', להודיה ולאמירת הלל בברכה לדורות על הניסים שהיו במלחמה זו ועל איחודה של ירושלים. החלטה זו התקבלה בשמחה בציבור, כשם שרבים שמחו בפסק הייחודי של הרב נסים, שהתיר כבר בשנת תשי"ח (1958) גילוח ונישואין ביום העצמאות.

בבחירות לרבנות הראשית שהתקיימו בז' בחשון תשל"ג (1972) נבחרו לתפקיד הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף. בכך הסתיימו 18 שנים של עשייה גדולה ומאבקים ללא פשרות על כבוד התורה, על שמירת אופייה היהודי של המדינה ועל מעמדה של הרבנות. הרב נסים הטביע חותם בל יימחה על הרבנות הראשית. בתשעה באב תשמ"א (1981), בצהרי היום, השיב את נשמתו לבוראו. 

הרב שמואל כ"ץ הוא רב אולפנת 'חורב' והממ"ד התורני הר-נוף בירושלים, וחוקר תולדות הרבנות הראשית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תבוא תשע"א - 736 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מאמר מצויין. טוב שיש מי כותב על הרבנים הראשיים בעבר. יישר כח.
    ציטטתי חלק ניכר מהמאמר כאן
    http://he.danielventura.wikia.com/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%9D

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: