בעוד את דיוקנאות-השמן המוקפדים שוזפים רק עיניהם של אצילים ועשירים, הכרזה מביאה את האמנות אל הרחוב ונוגסת בחיים הפריסאיים בגסות. לא פלא שהלמה את טולוז-לוטרק

טולוז לוטרק מצייר את עצמו

 אנרי דה טולוז-לוטרק

Henri de Toulouse-Lautre

צייר צרפתי

נולד: אלבי, 24 בנומבר 1864

נפטר: מאלרומה, 9 בספטמבר 1901

יצירות ידועות: הנערה אדומת השיער, מולן רוז', נשף במולן דה לה גאלט, כרזות: מולן רוז' לה גולו, ז'אן אווריל, קברט החתול (שא נואר), אריסטיד ברואן

בגוף מעוות זה שכן מוח אימפולסיבי וזריז, רגיש להפליא לכל היבטי האמנות. בלא ספק היה האינטלקטואלי ביותר מכל הציירים שהכרתי: משכיל בלא יומרות לבקיאות בספרות, מעודן כענבר וקשוח כפי שרק פריסאי יכול להיות. איני יכול למצוא מילה אחרת שתתאר את כשרונו, ואין ספק שהוא עצמו לא היה רוצה בכל מילה אחרת. הוא היה ציני עד אכזריות… וכך רצה להיות, בחייו ובציוריו גם יחד. ביקרו אותו על הפרזותיו… אין ספק שדווקא גחמות מופרזות כגון אלה [אלכוהול ובילויים ליליים] הן שהדפו את לוטרק האומלל לבית חולים לחולי רוח. אבל הוללותו הייתה קשורה בקשר בל יינתק לכשרונו… עבודותיו מרובות כבר עתה. גם אם ייעלם לנצח בזה הרגע, די במה שישאיר אחריו להבטיח לו את אחד המקומות החשובים ביותר בתנועה האמנותית של השנים האחרונות, משום שלוטרק היה הצייר החי ביותר של תקופתנו המנוונת (ארתור איק, עורכו הראשי של 'לה דפש דה טולוז', במאמר בעקבות אשפוזו של לוטרק במארס 1899, מתוך: 'טולוז לוטרק – פרשת חיים, ג'וליה פריי, דביר).

רובע מונמארטר, סטודיו בקומה השנייה, בבית מספר 15. עלטה כבדה שוררת בסטודיו הקטן והמחניק. יריעות בד מתוחות על עץ משוחות בשמן – שני דיוקנאות מן התערוכה המרשימה ב'סאלון דה אנדפנדן השביעי' שעונים על סולם מדרגות העץ הישן. את היום בילה בחברת גבריאל, "הדוקטור", דודנו הצעיר שחטטי פצעים עדיין מעטרים את פניו. עתה ליווה אותו בכרכרה עד שער המרכבות והמדרון המרוצף, ופנה לעיסוקיו. פעמים הוא חושב שאמו הצמידה אותו אליו כדי שישגיח בו והוא בתמורה מחזיר לדוקטור בלעג. נו מילא, מובטח לו שישוב דודנו עם רדת הליל ויחבור אליו למסע השוטטות הלילי: יחד יגמעו את פאריס הלילית, את הקברטים, התערוכות והתיאטראות, אולי ייכנסו לסאלון של מיסיה נתנזון – בפעם האחרונה פקדו את המקום מאלרמה ואלרי, דביסי ובנואר – וראוי להימצא בסאלון שכזה, גם אם הוא מבכר את חברתו של בקבוק היין הנשפך כמים, את הפועלים הנחבאים במונמארטר, את 'קפה שאנטאן', מבצרם של אנשי השוליים, את אולמות הריקודים של 'מולין דה לה גאלט' וה'שא נואר', את ההליכות הגסות והעדר הגינונים – שם נוחה לו קומתו, שם מסתווה עיוותו.

הוא מביט בידיו; גופו מדיף עתה ריח שמן פשתים וידיו מוכתמות בעפרונות שמנוניים ובצבעי הדיו. הוא ניגש לשוטפן במהירות, ממרק ומשפשף. לפני שיגיע לסעוד את ארוחת הערב בחברת אמו עליו להחליף את בגדיו: הרוזנת טולוז-לוטרק אינה רואה בעין יפה את צבעיו הבוהקים, את כובעו הרך, את מטפחתו המשובצת אדום-לבן. הוא שולח מבט מצונף אל בבואתו הנשקפת מן המראה וגופו הפגום נענה לו, רגליים מעוותות בקצרונן, זרועות שריריות נמשכות מכתפיים שמוטות מדי ומסתיימות בכפות ידיים גדולות וגסות. כשהוא מסיר את משקפי המצבט הוא רואה זוג עיניים חיוניות, בזה לפחות חנן אותו הטבע, אבל כשמבטו נופל אל שפתיו התפוחות הן מתמלאות בעצבות מייסרת. על הרצפה הוא מבחין בפאה יפנית, נעל בלט, פך צבע ריק ושני בקבוקים ריקים. הוא צולע אל בקבוק שלישי מרוחק – אולי נשארה בו טיפת רום. כשנכזבת תקוותו הוא מתיישב על שרפרפו.

על מזרון השינה מפוזרות עשרות סקיצות של ניתוח שהורשה להצטרף אליו כמשקיף בבית החולים סן לואי, אבל בלבו עכשיו הוא במונמארטר. רוצה הוא ליצור אמנות בת השגה, אמנות רבת פרטים והתרחשויות שתיתלה ברחבי פאריס ותגרום לאיש הרחוב להתבונן בה, שלא תהא נחלתו של רוזן אמיד שידו משגת. ידו מתחילה לרשום בקו מתפתל צדודית של רקדנית, וקהל מוצלל צופה מן הצד מכוסה בתאורה צהבהבה…

יופיו של הגס

בעיצומו של ספטמבר 1891, אחרי תשע שנים בפאריס ושנים ארוכות של ציור קלאסי בהדרכתם של מיטב האמנים, עיצב אנרי דה טולוז לוטרק את הליתוגרפיה המפורסמת שלו – "מולן רוז' לה גולו". בן פחות מ-26 הפך לוטרק בן לילה לאמן מפורסם, למורת רוחו של אביו שבז לאמנות שנחשבה ירודה כל כך. אמנות הכרזה התאפיינה בכך שהיא הודפסה על נייר זול, הודבקה על קירות בכל רחבי פאריס לעיני כול והתמוססה בגשם. לא דבר ראוי לאמן שתמונותיו הוצגו בגלריות ונמכרו תמורת כמות פרנקים לא בלתי מכובדת, כזה שהציג לצד ואן גוך, ברנאר וסיניאק בני זמנו, אמן שהוא בן למשפחת אצולה. כמי שלא היה "צייר של תחום אחד", כפי שהעיד עליו דודנו גבריאל טאפייה דה סלייראן, לוטרק "התעניין בכל דבר שזז", ועל אף שהכיר טכניקות אמנותיות קלאסיות, קסמה לו אמנות הכרזות שהייתה אז בחיתוליה, ולמעשה היא זו שהמוניטין שלו נקשר אליה גם היום.

אמנותו של לוטרק התעצבה סביב מומו הגופני הקשה. בילדותו אירעו שני שברים ברגליו ואלה גרמו להן לחדול מלגדול, בעוד פלג גופו העליון התפתח באופן נורמלי. כך הפך לגמד נלעג בעל חוטם עבה והילוך מקרטע, סמל מסחרי קשה מנשוא. הופעתו הגופנית הבולטת גזרה עליו בידוד אמנותי מסוים, שלא כמו האימפרסיוניסטים שישבו בטבע וגוללו בעזרת המכחול את סיפור מושאם. במונמארטר, מפלט בטוח לאנשים משולי החברה, בין אנשי הקצה, בקרב מעמד הפועלים, חש בנוח על אף שגינוניו האציליים בלטו ולימדו על מוצאו המכובד. נתון בקסם השוליים ומושפע מהדפסים יפניים שהיו תלויים ברחובות העיר ונפוצו בחוגים אמנותיים בפאריס, החל לצייר את הכרזות המזוהות איתו שהפכו לחלק אינטגרלי מהאמנות הפופולרית דהיום. בולטים בהן דמויות מוקצנות וטיפוסים מאורכים, לא רק כדי להגדיל את ההבעתיות של אלה אלא מתוקף תפיסתו את העולם בצורה מעוותת הרבה בעוון מומו הגופני. בניגוד ליצירות השמן המורכבות שיצר – נשף במולן דה לה גאלט, אמיל ברנאר, לואי פסקאל ואחרות – אפשרו לו הכרזות לעשות שימוש בעיוות צורני, לשקף את תפיסתו על העולם והאדם – יצירות שטוחות וחסרות נפח, כאשר קו מתפתל וקל לוכד את התנועה המהירה של הדמויות.

לכרזות הצבעוניות והתוססות, סמלה של פאריס התוססת והתזזיתית, קדמו ציורי הכנה שאינם רק סקיצות מהירות ומרושלות. לוטרק היה האמן היחיד שצייר ציורי מופת כציורי-הכנה ליצירות הגראפיות. לעתים ציורי הכנה אלה היו ציורי שמן שלמים ומפורטים שמהם שאל את קווי המתאר לכרזה הסופית, ציורים שערכם הכספי עלה על התוצר הסופי. נתון לשיגעון הכרזות חולל לוטרק תוך זמן קצר מהפכה באמנות הכרזה, הציג תערוכות כרזות בגלריות חשובות והתפרסם הודות לשתי יכולות מנוגדות בעולם האמנות: יכולתו להביא אל הבד ניואנסים פסיכולוגיים, עומק ודקות הבעה דרך ציוריו מחד, והפשטה גוברת, צבעוניות וא-סימטריות מעוררות רושם עז מאידך. משאלתו לתת לאמנות תפוצה עממית, לשאוף לדמוקרטיזציה שלה כחלק מרעיונות סימבוליסטיים מקובלים בתקופתו, הקימה עליו גם קול צעקה: "מי יצילנו מדמותו של אריסטיד ברואן?", כתב מבקר בעיתון 'לה וי פאריזיין' על כרזתו המפורסמת – "אי אפשר ללכת לשום מקום בלי למצוא את עצמכם פנים אל פנים עמו".

שבט הביקורת הונף גם על עולם האובייקטים שבחר לאמנות שלו, עולם מפוקפק של בתי תענוגות, רקדניות קאן-קאן, מרוצי סוסים וקרקסים, שהיה קשור בקשר בל יימחה לבחירתו להתרחק מהעולם החברתי שממנו בא: "הואיל ולא יכול היה לחיות בעולם החברתי שאליו השתייך", כתב ידידו, "הרי שלכל הפחות סירב להשלות את עצמו ואת האחרים ביחס לטיב החברה /בה בחר לבלות את חייו… עולם תחתון שבצרפת מכירים בקיומו ביתר כנות… ששום אמן לא הראה מעולם את כיעורו הגס באופן כה ברוטלי, כה חסר רחמים כמו לוטרק… נראה שהוא חסין בפני כל זעזוע לרגשותיו, וסבר כי הזולת אדיש באותה מידה…". לוטרק הפך למשוררה של תקופה קצרה וזוהרת בצרפת, תקופה של טירוף סוחף, אי שקט ועליבות משכרת.

חיים קצרים

אנרי-מארי-ריימונד דה טולוז לוטרק נולד להורים שהיו בני דודים, בני אחת המשפחות העתיקות בצרפת, שבימי הביניים הייתה מדוכסי טולוז. אמו הייתה אישה דתית אדוקה שהייתה חלק אינטגרלי – לעתים אינטגרלי מדי – בחיי בנה. אביו היה בעל כישרון אמנותי, טיפוס תימהוני ומתגנדר שנטה חיבה למסעות ציד סוערים. כבר מילדות שרטט לוטרק בעפרונות סוסים, קריקטורות משפחתיות ודיוקנאות-בזק של מוריו, שהעידו על כישרונו וגם על יכולתו לקרוץ ולהביא לביטוי משהו אחר, חורג מן המקובל.

לוטרק היה ילד חולני וחלוש, ואלמלא כן ייתכן שלא היה נעשה אמן. לאחר שבמאי 1878 מעד בטרקלין ביתו, שבר את עצם הירך השמאלית ונזקק לתקופת שיקום, עברו עליו הימים ברישום וציור בסטודיו של הצייר החירש-אילם רנה פרינסטו, ידידו של האב. עוד לא מלאו חמישה עשר חודשים מאז התאונה ההיא, וכשסוף סוף יכול היה לוטרק לטייל רגלית עם אמו בבּראז', שבר את ירך רגלו השנייה וקיבע את המום שעתיד ללוות ולייסר אותו כל חייו הקצרים. על רגלי הילד שאהב אימוני ספורט צמחו גוף מוצק ופנים כעורות, גוף גרוטסקי ומעורר רחמים שהעלה גיחוך בקרב רואיו.

פרינסטו שכנע את הדוכסים לבית טולוז כי על הנער להמשיך בלימוד אמנות, והפנה אותו ללמוד ציור דיוקנאות אצל ליאון בּוֹנָא – צייר דיוקנאות בעל שם. לאחר שסגר בונא את הסטודיו שלו עבר לוטרק ללמוד אצל קורמון, מורה ברובע מונמארטר, שם התוודע לצייר הצעיר אמיל ברנאר – הניבט אלינו בדיוקן שמן מפורסם – ולרעיונות אימפרסיוניסטיים. בסטודיו פגש גם את ואן גוך, ורחש אליו אהדה מיידית. שנה לאחר מכן הקדיש לו פורטרט משלו.

מבושם מהרעיון שכל תענוגותיה הליליים של פאריס בהישג ידו, וכשהוא נמלט מהרחמים והבוז שרחש לו העולם, היה מדלג לוטרק בלילות מקברט אחד למשנהו, מנשף מחולות אחד לבית קפה אחר, מוצא עניין רב בעושר הטיפוסים שפקדו את המקום, באנרגיה הקדחתנית של הרקדניות, בלקוחות האמידים שבאו לחוות ממנעמי העולם התחתון.

בשנת 1893 הציג תערוכה שצייר בהשראת הרובע וזו משכה את תשומת לבו של אדגר דגה, האימפרסיוניסט הנערץ עליו. תמונותיו ואיוריו של לוטרק כבר נמכרו בתקופה זו וכיכבו בכתבי עת, והוא הצטרף לחוג ה'רוויו דה בלאנש', שריכז את העילית האינטלקטואלית של פאריס. בשנת 1888 התבקש להציג עבודות עם קבוצת העשרים בבריסל, אגדות התצוגה המתקדמת באירופה. באותם ימים כבר פיתח אורח חיים בוהמייני, הפריז בשתייה, שוטט בעיר, ישן מעט מאוד ורשם ללא הפסקה. הוא רשם בכל מקום. כשלא היה נייר בנמצא רשם על מפיות שולחן או על טבלאות השיש של שולחנות בית הקפה.

במועדוני הלילה ישב לילה לילה על אותו כיסא וליד אותו שולחן ויצר. עם שתייתו שהפכה תדירה יותר ויותר התמודד כשם שהתמודד עם מומו – שם אותה לצחוק. הוא החל לתפוס מקום אמיתי בעולם האמנות הפאריסאי, אבל המוניטין שלו היה אמביוולנטי למדי: היו שנדחו ממראהו ומדיבורו הגס בהשפעת השתייה, היו שאהבו את חברתו, את פזרנותו ואת האנרגיה הבלתי נדלית שלו. אלה היו בעוכריו – תמיד היה מרושש, על אף שתמיד עבד, לא סירב להזמנות ושמר על התקשרויות מקצועיות. הוריו – שאליהם פנה בצר לו לבקשת כסף – השתמשו בכסף כדי לשלוט בו. שנה אחר כך אושפז בבית חולים לחולי נפש: התמכרותו לאלכוהול ועגבת שדבקה בו ערערו את בריאותו. הוא לקה בהתקף של הזיות ורעידות, וממיטת חוליו ישב ושרטט עשרות שרטוטים ששאב מזיכרונותיו מן הקרקס, נחוש להוכיח את שפיותו.

אבל גם ביציאתו מבית החולים, "הכלא" כפי שכינה אותו, שב להרגליו הקלוקלים. הוא לא פסק לרגע מחייו הסוערים עמוסי האלכוהול ומעוטי המנוחה, גם אם את מכחוליו זנח בהדרגה לאנחות. באוגוסט 1901 הגיע לוטרק למאלרומה לאחר שנתקף בשיתוק ומשם לא יצא עוד לעולם. בשתיים לפנות בוקר, בליל תשעה בספטמבר, כשגשם שוטף יורד ממש כמו בליל לידתו, נשם אנרי בקושי את נשימתו האחרונה. עוד לא בן 37, מת העד הנאמן וחסר הפשרות לתקופה העליזה וההוללת של פאריס של שלהי המאה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011