מודל הרצף בחינוך היהודי / שמואל בן דוד

 

האם יכול להיות חינוך שיהווה תשתית מאחדת לכל יהודי ישראל ויעניק לחברה כולה את מתנת החיבור העמוק ליהדות? מסת-חזון על חינוך ממלכתי אמיתי, על רקע ניתוח החינוך הדתי

במאמר זה אני מבקש לברר את ההתייחסות ליהדות במערכת החינוך. כיצד, מאיזה מקום ועל פי איזו מערכת הנחות יסוד יש לחנך ליהדות?

המציאות היום בהכללה היא שבחינוך החילוני ישנה בצורת קשה בתחום היהדות. בוקה ומבולקה. מלבד בגרות חובה בתנ"ך, קצת בהיסטוריה, ועוד אי אלו תוכניות מורשת מצומצמות, החינוך היהודי כמעט אינו קיים. פה ושם ישנם מנהלים שיוזמים יוזמות מקומיות, אך עדיין אין בכך כדי להוות תופעה משמעותית. החינוך הממלכתי דתי עשוי היה להוות גשר בין העולמות, אך הנחות יסוד שמרניות גורמות לו להיות סגור בתוך ד' אמותיו, ובכך נגנז הפוטנציאל שלו כמתווך. לא מכבר חוקק בכנסת 'חוק החינוך המשלב' המחייב הקמת זרם חינוכי חדש שבו דתיים וחילונים אמורים ללמוד יחד בדגש על התוכן היהודי. אך לחוק זה עדיין אין השלכות ממשיות על המערכת, מלבד מספר בתי ספר שקמו על בסיס יוזמות אישיות, תוך מאמץ וקושי מול הממסד ומשרד החינוך.

ברצוני להציע אפוא מודל חדש לחינוך יהודי, מודל אשר יוכל להוות מצג משותף לכל הזרמים הקיימים ביהדות. תחילה אפתח בתיאור שני המודלים הדומיננטיים בחינוך הדתי, ועליהם אוסיף את המודל השלישי שלדעתי יכונן חינוך יהודי שיפנה לכלל העם.

כך אמרה המסגרת

המודל הידוע והמוכר הוא המודל הדתי המובהק – מודל המסגרת. זהו מודל סמכותי, שבו יש הלכה ברורה ומחייבת. המחנכים מציבים מסגרת בפני הנער ומנסים בכל כוחם לשכנע אותו כי 'כך' צריכים להיות פני הדברים, אם בטוב אם במוטב. כל עוד הדברים בתוך המסגרת, מה טוב. אם הם חורגים מהמסגרת, הרי שעל הנער להתכבד ולחזור לתוך המסגרת. יש חכמים שהם יודעי דבר ומיטיבים לפרש ולדעת מה נדרש מאיתנו, בתחומי ההלכה ואף בתחומי החיים האחרים, בדעות, או אפילו בהליכות החיים האחרות.

העולם של מחנכי מודל המסגרת הוא פשוט. הדיון החינוכי תמיד יסב סביב השאלה כיצד לגרום לנער להישאר בתחום המסגרת. לפעמים, כמניפולציה חינוכית, תתאפשר יציאה לרגע קט, אך שאיפתנו היא לחזרה מהירה לתוך המסגרת. כמעט לא נפגוש התעוררות לשאלות מהותיות על המסגרת עצמה. המסגרת מונחת כיסוד אקסיומטי מוסכם.

בתחום האינטלקטואלי 'יישור הקו' הוא קו פסיכולוגי מוטמע. חניך מודל המסגרת יתקשה מאוד בקריאת טקסט בצורה 'יחפה'. הוא יתקשה להוריד את המשקפיים ולקרוא את הטקסט בענווה. בעולם הרעיונות, כאשר החניך ישמע רעיון הוא מיד, במנגנון פנימי אוטומטי, ישווה אותו לעולם הרעיונות שהוא מכיר. לכן הוא נכנס לוויכוח (בקול רם או בינו לבין עצמו) עוד לפני שהרעיון הוצג לפניו בשלמותו. לחלופין, הוא ינסה לזהות בשלב מוקדם אם הרעיון מתאים לעולמו המוכר. אם כן הוא יתחבר אליו, ואם לאו הוא ייסגר בפניו. החשיבה היא חסרת ריבוד, חשיבה אסוציאטיבית חד-מישורית, הכול בה צריך להסתדר עם הכול, עם המוכר.

לגבי כל מי שמחוץ למסגרת, מחנכי מודל המסגרת יעשו דה-לגיטימציה במקרה הטוב. במקרה הרע הם אף ירחיקו לכת לכדי דמוניזציה. זהו מנגנון הגנה בסיסי למודל זה. את העולם החילוני המחנכים יקטלגו כריק מתוכן, כעגלה ריקה. המסר הוא – 'בחוץ הכול סקס, סמים ורוקנרול'.

עולם החינוך במודל המסגרת מרבה להשתמש בדפוסים של תשובות אפולוגטיות לשאלות אמוניות. למשל, בנושא מעמד האישה תשובות רבות כמו 'אדרבה, האישה בבית היהודי חשובה וגדולה יותר מהאיש' ייזרקו לחלל האוויר ללא התמודדות ממשית עם העניין כשלעצמו. נושאים הלכתיים שונים שנוגדים את המסגרת, כמו ההלכה בשו"ע המתירה לאישה לקרוא בתורה ולהוציא את הציבור ידי חובה, לעולם לא ייחשפו בפני התלמידים.

בשיח של מודל המסגרת, הטרמינולוגיה של 'יצר הרע' ו'יצר הטוב' תופסת מקום מרכזי. העולם מלא מכשולים, יצרים ופיתויים. יש להיאבק בהם בבחינת – אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. מכאן רעיון 'המדרון החלקלק' שבשפה הדתית בא לידי ביטוי בעיקרון 'אין אפוטרופוס לעריות'. לכן יש להציב סייגים, גדרות והרחקות. מי שמתחיל לחפף במנהגים ובחומרות, יגיע לבעילות אסורות ר"ל. תמיד תהיינה דוגמאות לכאלו שהתחילו עם שאלות באמונה, המשיכו להקל בחלב נוכרי, והגיעו בסוף לחילוניות שמחוץ לתחום, או חלילה לרפורמיות.

הטרמינולוגיה שעל הציר 'חזק-חלש' מרכזית במודל המסגרת. ההנחה היא שככל שאתה יותר בפנים מבחינת המסגרת אתה מתחזק, ולהיפך. יש סולם ברור וסרגל מובנה שמסמן מהי התחזקות. סרגל זה משמש מעין דתו-מטר שרבים מתבדחים עליו, למרות שלאחר מכן, המחנך הדתי, הנער ואף המבוגר מתקשים בתוך תוכם להיפרד מהסרגל השיפוטי הזה כמדרג שהולך איתם לאורך כל החיים.

תחומי המסגרת תמיד חופפים לתחומי שכ"ן צ"ת בת ומועד, כשרות, נידה, צניעות ותפילה – אותם תחומים המגדירים במדויק את ההשתייכות הדתית) וסביבותיהם. מושגים כגון מעמד האישה, תיקון עולם, צדק חברתי, דאגה לגר או איכות הסביבה הם לא חלק מהשיח בעולמם של החניך והמחנך ממודל המסגרת.

מודל המסגרת מפעיל באופן מודע, אך במקרים רבים באופן לא מודע, את הלחץ החברתי 'הלנו אתה אם לצרינו'. נדרשת הגדרה ברורה! אתה יכול להיות תלמיד שמחפף במצוות, אך אם אתה חובש כיפה אתה בפנים. לעומת זאת, ברגע שהורדת כיפה אין לך מקום אצלנו, מסתכלים עליך אחרת. עליך להיות מזוהה! עליך להכריז על שייכותך. וזאת בעיקר מהפן החברתי, ללא קשר מחייב לדעותיך ולהתנהגותך. בהקצנה ניתן לומר – אתה יכול להיות לאחר תהליך גירושין מכוער מצידך, בעקבות בגידה באשתך, אפילו עם אשת איש, אבל אם אתה הולך עם כיפה ומגיע לבית הכנסת בסדירות, אתה משלנו.

מצב זה יוצר אצל תלמידים, ואף אצל בוגרים רבים, תוצאות פסיכולוגיות וסוציולוגיות רבות. בין השאר, כך נבנית חשיבה מגזרית מודגשת. על פניה היפות, כמו עזרה לאנ"ש, ועל פניה הבעייתיות, כהימנעות מצדקה ודאגה למגזרים אחרים.

על פי מודל זה יש שתי סוגיות שנשארות פתוחות. ראשית, ישנם גוונים של מסגרות. לכל מסגרת מורי הוראה משלה, והם פוסקי הגבולות של המסגרת. שנית, יש גדלים שונים של המסגרת. יש כאלו שמצמצמים את המסגרת לכדי קו דק וגשר צר, בבחינת היהדות וההלכה כספר ההוראות של היצרן, ויש כאלו שמרחיבים את המסגרת לכדי הכרעה בשאלות החיים עד רמת הצבע והגזרה של המכנסיים הרצויים.

על פי דרכו

בעשורים האחרונים, יותר ויותר מחנכים דתיים חשים חוסר נוחות עם מודל המסגרת, מסיבות חינוכיות, אידיאולוגיות/רעיוניות או אחרות. לכן הם נוקטים, בצורה זו או אחרת, במודע או שלא במודע, מודל חלופי, מודל החוסן הפנימי. על פי מודל זה, כעוצמת החוסן כן גודל הפתיחות. כלומר, עלינו לחנך לעולם של מחויבות למצוות, להלכה ולאמונה, אך מצד שני, כשאנו חשים בטוחים עם תלמידינו, עלינו לפתוח את עולמם למרחבים. ומרחבים אלו חייבים בסופו של דבר להיות מרחבי אין-קץ, שאם לא כן בהגדרה חזרנו לתחום מודל המסגרת. לכן נשאף להביא את תלמידינו לחוסן כזה שבו נוכל לחשוף אותם לעולמות ערכים מקבילים לעולם התורה וההלכה, תוך כיבוד ולמידה של עולמות אלו. עלינו לשאוף לחשוף את תלמידינו למחקר האקדמי בתחומי ההלכה והתלמוד, ואף (למיטיבי הלכת) להיחשף לביקורת המקרא. עלינו להביא את תלמידינו למפגש עם קבוצות איכות חילוניות ולשיתוף פעולה עימן. עלינו לדעת שהתוצאות לחינוך כזה הן לא ודאיות ועלינו לקחת את הדבר בחשבון על שלל המחירים שנצטרך לשלם.

ההנחות שמאחורי מודל החוסן הפנימי הן רבות. לדוגמה – הצורך בביטוי אישי, והתובנה כי צורכי הדור דורשים דגש על הפן האינדיבידואלי. הנחה נוספת היא האמון בתלמיד מצד אחד, ומצד שני בעולם התורה, המצוות והאמונה. אמון בתלמיד מניח שהאדם הוא טוב בבסיסו, ואינו רק יצור בעל תאוות, חשקים ורצון לחיים קלים. במודל החוסן הפנימי ימעיטו להשתמש בטרמינולוגיה של יצר הרע ויצר הטוב, ובמקומה ישתמשו במושגים החסידיים 'הבדלה' ו'המתקה', אם כי לא יימנעו מהשימוש במושג ה'הכנעה'. ההנחה היא שבסוף כל אדם ימצא את דרכו הנכונה לו. הנחת חופש הבחירה היא מרכזית במודל זה.

מודל החוסן הפנימי הוא מודל דיאלוגי. המחנך רואה מולו אדם עם רקע, חיים ודעות משל עצמו. הוא אינו מתיימר לדעת טוב יותר מה נכון לאדם השני. הוא בבחינת מי שמורה כיוון אפשרי. בדרך כלל המחנך ממודל החוסן הפנימי לא יגמגם אלא יביע עמדות ברורות, אך מצד שני הוא יפרוס את האופציות השונות החולקות על דעתו. מחנך ממודל החוסן הפנימי ידרוש מתלמידיו להכריע בענייניהם בעצמם, ויסרב לקחת אחריות על חייהם הפרטיים. הוא ישאף לעצמאות התלמיד. המחנך יורה לתלמידיו ללמוד את הסוגיה ולהכריע בעצמם, תוך לקיחה בחשבון שתלמידיו ילכו בדרך שונה משלו.

המחנך על פי מודל החוסן הפנימי ידרוש מתלמידיו מתח רוחני גבוה. האמירה היא – תהיו רציניים בכל מה שתעשו או שלא תעשו. תבררו, תלמדו, תבדקו את הסוגיה לעומק. העיקר לא לחפף. לא להחליט החלטות ממקום של חולשה, ממקום של נוחות.

המחנך על פי מודל החוסן הפנימי לא מפחד להתמודד עם כל סוגיה שעולה. אין בעולמו תחום שהוא טאבו. הכול יכול לעלות על שולחן הדיונים והבירורים, שכן אם לא נתמודד עם מכלול הנושאים בעולם שלנו, ביום סגריר, כשיבואו רוחות של כפירה, השכלה או רוחות אחרות, האמונה לא תוכל לעמוד בסערות אלו. לכן עדיף להיפתח אל המציאות על כל רבדיה ולהתמודד עמה באומץ, זאת תוך לקיחת סיכון ודאי של אובדן חלק מהחניכים שיֵצאו מהעולם הדתי, או אפשרות שחניכים ירחיבו את עולמם הדתי למקומות שלא שיערום אבותיהם ומחנכיהם.

ישנן תגובות שונות לתופעה של חניכים שהלכו רחוק מקצה האופק של המחנך. ישנם מחנכים שיתקשו ואף ייסרו עצמם 'במה טעינו?', וישנם כאלו שישמחו על כך שמחה רבה. האחרונים כבר יוצאים מגדר מודל החוסן הפנימי אל מודל אחר, אך לצורך העניין – בבסיס שאיפתם הם קיוו ורצו שהחניך יישאר בתוך התחום המוכר של מה שהם יכולים להכיל כעולם התורה או הדת. הם סובלניים ומכילים את אלו שכשלו ולא הצליחו במשימה.

מודל החוסן הפנימי מתלבט ומתייסר לגבי המינונים השונים והתזמון שלהם בשלבי התפתחות הנער. ישנם הסוברים שמתחילת החינוך יש להציב את המורכבות בפני התלמיד, וישנם הסבורים שתחילה יש לבנות בסיס של מחויבות דתית חזקה, 'פרומקייט'. הללו שסבורים שמתחילה יש לחשוף למורכבות, מניחים שהחשיפה המאוחרת יכולה לגרום לזעזוע של 'רימו אותי, עבדו עליי בעיניים', ואז הסכנה היא שכל המחויבות של התלמיד מתמוטטת. הצד השני טוען שילד קטן לא יכול להכיל מורכבויות, ושמורכבויות לא יכולות לבנות בסיס של מחויבות. מחלוקת זו יכולה להיחשב נקודת חולשה של המודל.

אפשרויות בחירה

המודל השלישי שברצוני לדבר עליו – מודל הרצף – כבר יוצא מהמגרש של החינוך הדתי למרחב הישראלי, ומטרתו לתת מענה לכל יהודי שמעוניין ביהדות, ולחברה שמעוניינת למצוא את הפן היהודי שבה ולהנכיח אותו כזהות מרכזית.

מודל הרצף מדבר על רצף של אפשרויות בחירה הנתונות לו ליהודי כתלמיד, כמורה או כמחנך, כשאלו מתקיימות בארבע פנים. הפן הראשון נוגע ברבדים השונים שיש בהלכה. ידוע ומוסכם שההלכה מורכבת רבדים רבדים, כאשר ישנם גופי הלכות שלמים שהם תוצאה של הלכות חסידים (במובן של החסידים הראשונים מתקופת המשנה), הנהגות ומנהגים. בעוד במודלים הקודמים יש נטייה חזקה להתייחס להלכה ללא הבדלי רבדים, או לחלופין לחנך למחויבות לכל הרבדים כשאיפה בסיסית של כל אדם (והמחמיר תבוא עליו הברכה…), במודל הרצף ההתייחסות היא לעולם ההלכה במורכבותו, כאשר לכל אחד בחירה אישית האם וכיצד לקיים את ההלכה לפי טעמו ומקומו הרוחני. הרעיון הוא לפתוח את הבחירה בכל המקומות שבהם ההלכה בעצמה מאפשרת הקלה, ממש כשם שישנה תנועה הפוכה של דחיפה עזה להחמרה. התלמיד והמחנך יוכלו להבין שהלכות רבות היו בתחילת דרכן מנהגי חסידים או חומרות של תלמידי חכמים בעלי מעלה, ולכן יש מקום להיזהר ואף להימנע מקיום הלכות אלו ללא הכנה וללא התאמה אישית.

הפן השני נוגע ברצף שמצוי (אף) בגופי הלכות שמדאורייתא. לדוגמה, לי אישית ברור שעשיית מלאכה בשבת פוגעת בקדושה שאותה אני חי, מרגיש וחווה. ברור לי ששמירת השבת מציבה קומה שלמה בהווייתנו האנושית והיהודית, כיחידים וכקבוצה. עם זאת אני סבור שחילול שבת, או עשיית מלאכה בשבת, משמעותם ויתור על קומה שלמה זו ולא יותר מכך. רוצה לומר, גם אם נאמין שיש קדושה של ממש ואנרגיות של ממש בהווית השבת, המחלל או העושה מלאכה חוסם עצמו מקבלת אנרגיות אלו ומצמיחה לאותו מקום שמאפשרת שמירת השבת, אך לא יותר מכך.

אני נוהג להמשיל זאת לעולם התזונה והבריאות (שגם היא הלכה מהתורה: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם']. לכולנו ברור פחות או יותר שאכילה של ירקות, פירות, קטניות ומעט דגנים – כמה שיותר אורגניים וכמה שיותר חיים – תורמים לבריאותנו ולחוסן גופנו. ולהיפך, כל מה שמעובד ותעשייתי גורם נזק מצטבר. אך כמה מאיתנו שומרים על סוג תזונה ברמה כזאת? כל אחד כפי מעלתו ומקומו. כך גם בהלכה.

הפן השלישי מתייחס למועד תחילת קיום המצוות. במודלים הראשונים מתחילים בחינוך למצוות כמעט מגיל אפס. הרעיון הוא להרגיל את הילד לבצע את המעשים הדתיים. ההנחה היא שכך מתרגל הילד לעול קיום המצוות ומן הסתם הוא ימשיך בכך בבגרותו. ביצוע המצוות שלו נובע לפיכך לא מתוך הזדהות אלא מתוך רצון לרכוש את ההתנהגות של עולם המבוגרים.

לעומת זאת, לטענתי גם כאן קיים רצף רחב ומורכב יותר. העובדה שחז"ל מחייבים את האדם בעונשים רק בגיל עשרים מעידה על הבנת עומק של התהליכיות שבקבלת עול מצוות. וכאן לדעתי החינוך הדתי, במודלים הקודמים, אולי מחמיץ הזדמנות. שכן אופציה של רצף בתהליך קבלת עול המצוות יכולה לאפשר תהליך נכון ועמוק יותר מהחינוך לחיוב טכני ומכני שאליו אנו רגילים. לא כל המצוות מתאימות לגיל שש או לגיל שלוש עשרה, ואפילו לא לגיל עשרים. גם כאן נכון לבנות רצף של התפתחות. חוזרים בתשובה מדווחים על חווית קיום מצוות חיה ומשמעותית כאשר הם מקבלים על עצמם את המצווה לאחר לימוד והבנה מעמיקה. מי שחונך בחינוך הדתי יתקשה מאוד לחוות את החוויה הזו. לכן, אם חושבים על כך לעומק, יש היגיון רב במודל הרצף שיאפשר הדרגתיות בקבלת עול המצוות כאשר התנאים הם בשלות נפשית ולימוד והכנה של כל מצווה בזמן הנכון והמתאים. מעניין לחשוב על כך על רקע ההגדרות ההלכתיות התלמודיות לחיוב תפילין למשל. במשנה ובתלמוד כלל לא מוזכר גיל שלוש עשרה כגיל החיוב. אדרבה, בברייתא מוגדר הזמן על פי המוכנות של הנער.

שלוש הפנים הנ"ל לרצף האפשרי בהתייחסות לקיום מצוות מצויות בתוך עולם ההלכה המקובל, בעיקר סביב שכ"ן ת"צ. אך לא בזה מתמצה היהדות. הפן הרביעי פורץ מעבר לכך אל תחומי יהדות רבים שכיום אינם נתפסים כמגדירי הזהות שלה, וביניהם: מקרא, מידות, תיקון עולם, חסד, ארץ ישראל, קדושה, חסידות, ליטורגיה, פולחן, מיסטיקה, אגדה/מחשבה/תיאולוגיה, עולם המדרש, שירה ופיוט, ספרות, תרבות, מגיה, מוזיקה, אסכטולוגיה/משיחיות, מוסר/אתיקה/צדק, משפט עברי, תורות נפש, מיתוס, דמות הא-ל, אמונה, שפה, לאומיות, היסטוריה ועוד. מודל הרצף מניח שכל אדם באשר הוא יהודי מבחירה ובמודעות בוחר לעצמו פנים אלו ואחרות ברצף האפשרויות. אין אדם שכולל בתוכו הכול, ואין קהילה שמכילה את מגוון התחומים של ציוויליזציה יהודית רחבה זו. יש צירופים אינסופיים להיותם של אדם או קהילה בעלי זהות יהודית. גם בתוך הציבור הדתי לגווניו, כל זרם בוחר לתת דגשים בתחומים מסוימים, ולדוש בעקביו תחומים אחרים של הציוויליזציה היהודית (ואפילו בתוך תחומי השכ"ן ת"צ ישנו מנגנון תעדוף). אני מציע לפרוס את מלוא רצף האפשרויות, תוך מתן לגיטימציה מלאה לבחירת התצרף של כל אדם ו/או קהילה לפי טעמם ועניינם.

הנקודה העיקרית בדבריי היא לאו דווקא עצם נתינת הלגיטימציה, משום שבעידן שלנו רוב היהודים כבר לא מבקשים לגיטימציה זו. מה שאני מבקש להציע הוא להפוך את הגלגל לכיוון השני וליצור תנועה שמבקשת להשתייך – להיות חלק – בהכרה ובמודעות. וכאן יש לחברה הדתית חלק חשוב בתהליך. משום שבתודעה היהודית, לחברה הדתית עדיין יש מונופול כ'נושאת המסורת'. אם החברה הדתית תמשיך לפעול על פי מודל המסגרת או מודל החוסן הפנימי, הנתק ילך ויגבר, והרצון של המעטים להשתייך לציוויליזציה היהודית ייעשה מתוך התרסה, מחלוקת ושנאה. לעומת זאת, אם החברה הדתית תיפתח למודל הרצף, אפשר רק לדמיין כמה אפשרויות יהודיות וחברתיות וכמה תהליכים סוציאליים פנים יהודיים יכולים להתפתח.

הרחבת התוכן

מהם קווי האופי של המודל?

האחריות המשפחתית – בניגוד למודל המסגרת ולמודל החוסן הפנימי, הרואים את האחריות של המחנך ובית הספר לחינוך יהודי דתי, מודל הרצף סובר כי האחריות לחינוך הדתי/יהודי חלה על ההורים והמשפחה, כאשר בית הספר הינו רק סוג של הרחבה והעמקה של האפשרויות המגוונות. בית הספר הוא יד ארוכה שמאפשרת לפתח את הבסיס שהתלמיד קיבל במשפחתו.

ניתן להדגים זאת בשאיפה של מודל המסגרת ושל מודל החוסן הפנימי להביא את התלמיד למסגרת חוץ משפחתית ישיבתית (או אולפנה לבנות) ולקיים בה אקלים של קדושה שמנותק מהמציאות. כיוון זה מקדש את הפנימייה כאופציה חינוכית נעלה, ויש לכך סימוכין: "הווה גולה למקום תורה". אינני פוסל זאת למי שמאמין ורוצה בכך, אך כאשר טוענים שזו האופציה היחידה הראויה וכל דבר אחר הוא בדיעבד או במעלה פחותה, זוהי בעיה. שכן מאחורי תפיסה זו עומדת התפיסה שיש דרך 'נכונה' להיות יהודי והבית אינו ממד לדרך זו.

מודל הרצף רואה את בית הספר כמקום שממוקד בעיקר בפן הפדגוגי, כאשר את החינוך לערכים ולרצף היהודי על ההורים להקנות בבית. זוהי חובתם וזוהי גם זכותם כהורים. בבית הספר יבואו לידי ביטוי מגוון של עולמות ערכיים, רוחניים, יהודיים ודתיים, ולכן בית הספר בהגדרת תפקידו יתמקד בעיקר בפן החברתי והפדגוגי תוך כיבוד הרעיון שלכל משפחה יש תצרף ערכים יהודי לגיטימי.

רעיון הבחירה החופשית – מהו מקומו של המחנך מול תלמידיו? כיצד על פי מודל הרצף עליו להציג את אפשרויות ההתחברות לציוויליזציה היהודית?

ראשית, הפרופורציות. אם עד היום ההלכה בתחומי השכ"ן ת"צ תפסה מקום מרכזי במסר החינוכי, מודל הרצף מבקש להנכיח גם את שאר החלקים שמנינו ולתת להם הרבה יותר מקום. זהו עולם מלא וגדוש, ואם רק נשתחרר מהאחיזה הבלעדית של אזורי שכ"ן צ"ת, השפע המצוי במרחבי היהדות כציוויליזציה יהווה מקור בלתי נדלה לעיסוק יהודי עמוק, משמעותי ורחב מני-ים.

שנית, המסר. מודל הרצף מבקש להציב אלטרנטיבה למסר המקובל במודל המסגרת ובמודל החוסן הפנימי, שבהם העיסוק בשאלות של שכר ועונש הינו מרכזי. מודל הרצף מבקש להיפטר קטגורית ממושגי הפנקסנות הקשורים לקיום ההלכה או לאי קיומה. הוא אינו מוחק מהיהדות את העיסוק בגמול, אך כל עניין השכר והעונש אינו קשור לקיום ההלכה או לאי-קיומה. במודל הרצף השיח הוא של מצוות כהזדמנות. הוא יחנך למוסריות, צדקה וחסד, לשאיפה לתיקון עולם ולגאולת האדם. מודל הרצף יחפש את ההשפעה של מעשי האדם על עולמו וסביבתו בחשיבה של סיבה ותוצאה בכלי חשיבה רציונליים (באומרי 'רציונליים' איני פוסל את החשיבה המיסטית כל עוד אינה פולשת לחשיבה מנותקת כמו הקביעה שילדי אסון הבונים נהרגו בשל חילול שבת).

כדי להדגים זאת בקצרה ניטול את עניין השבת שהזכרנו לעיל. שמירת הלכות שבת יש בה תוכן בעל עוצמות אנושיות גדולות. המחנך ממודל הרצף ינכיח את השבת על רבדיה השונים. הוא ילמד את הלכות שבת מתוך השיח שבין הרעיון למעשה, בין ההלכה לאגדה. המסר שיתקבל הוא של הזדמנות, לא של מחויבות. מסר שמזמין כל תלמיד לקחת מהשבת את מה שהוא מסוגל לקחת. אם שבת שלמה על הלכותיה ודקדוקיה, ואם שבת חלקית כפי כוחו ויכולתו. הרעיון המרכזי הוא שמרכיבי ההלכה הם הזדמנות לבנות קומה נוספת בעולמו של האדם ובסביבתו.

כיצד ובאיזה אופן יש להתייחס למחויבות להלכה באזורי שכ"ן צ"ת? זוהי שאלה לא פשוטה. מקובל היום שהחינוך היהודי רואה בקיום ההלכה 'תוכנה סגורה', הכרח שיש לעמוד בו. אני מבקש להציע עמדה מעט מורכבת יותר, עמדה החוזרת לשפה של ביאליק במאמרו 'הלכה ואגדה'. בכל בתי המדרש כמעט הנטייה היא להפריד את ההלכה מהאגדה, וזאת שלא בצדק. יש לחזור ולהתייחס להלכה כלבוש של האגדה ולהיפך. כאשר אנו עוסקים בהלכה, עלינו לשאול ולברר – מהי האגדה שההלכה באה להביע בעולם המעשה. פעמים רבות עצם התנועה הזו פותחת את האפשרות לשיח מחודש בהלכה. וממילא, כשעוסקים באגדה יש לשאול כיצד להלביש אותה במחלצות של הלכה.

מנגנון השיח המשמר את הקשר בין הרצף הלכה-אגדה – אגדה –הלכה טומן בחובו משמעויות והנחות יסוד על ההלכה. ההלכה ודאי שאיננה הוראות יצרן. היא שיח חי, אנושי ותוסס שבא בזיקה עם המקורות היהודיים שהתקדשו. אך תמיד התהליך ההלכתי חוזר לרגע המכונן של רבי יהושע שעמד על רגליו וקבע 'לא בשמים היא'. במשוואה בין הלכה ואגדה, אני מציע לכונן שוויון בין שני הצדדים. כשם שאנחנו מתייחסים לאגדה על רב-גוניותה ועל המחלוקות שבה כאפשרות מעניינת, חשובה ומשמעותית, אך לא כמחייבת, כך יש להתייחס להלכה. במקום הלכה כקורפוס חוקים, אני מבקש להציע את ההלכה כמקום של שיח.

בעמדה זו אין משום שלילת הצד המעשי שמייחד את היהדות מכל הדתות. היהדות בנויה בתשתיתה מהזרימה מאגדה להלכה. או בלשונו של ביאליק, הבו לנו הלכה! אדרבה, שמירת השיח בין הלכה לאגדה אמורה לשמר גם את השאיפה לצד ההלכתי-המעשי. בעמדה שאני מציע, התנועה הנפשית כלפי ההלכה משתנית – ממחויבות, פחד ויראת עונש, מתפיסת פנקסנות וגמול, לשיח, דיאלוג ובחירה.

 בניסוח אחר של הדברים – מודל הרצף מציע מראש התייחסות פתוחה לקיום ההלכה. כלומר, 'מודל הרצף' מניח שתי הנחות יסוד. הראשונה חיובית והשנייה שלילית. ההנחה החיובית היא שיש מאחורי ההלכה עולם רעיוני רב עוצמה, האגדה, ולכן אנשים רבים נמשכים לקיים את ההלכה ממקום של בחירה. הטענה השנייה היא שההלכה זורמת, הולכת ומשתנה. במקום שבו אנחנו מתקשים להתחבר עם האגדה שמאחרי ההלכה, במודל הרצף רבים פשוט יפסיקו לקיים את ההלכה. לכן יתעורר הצורך לחזור לאגדה וממנה להצמיח הלכה חדשה שתבטא את הרעיון הבסיסי במציאות המשתנה. כך תחזור ההלכה לחיות שבה ולתנועת המטוטלת והשיח בין ההלכה והאגדה, מה שידעה לעשות לאורך אלפיים שנות קיומה במתכונת המוכרת לנו.

מנגד, מודל הרצף אינו שולל סמכותיות מוחלטת להלכה, בהיותה מן השמים, חד משמעית ובלתי ניתנת לשינוי. מודל הרצף רואה בעמדה זו עמדה דתית לגיטימית. מי שמעוניין בה יכול להמשיך ולנקוט בה ואף לזהות עצמו כשומר גחלת. מודל הרצף רק יטען כי חינוך במודל המסגרת הוא הכרעה שיש בה התנתקות מהציבור היהודי הכללי. מודל הרצף לעומת זאת רואה את עם ישראל בכללותו ומבקש למצוא דרך לקשר את כולו לעולם היהדות. 'מודל המסגרת', לשיטתנו, אינו מתאים – וגם לא יוכל להתאים, כאמירה קטגורית – לכלל הציבור.

מודל הרצף מאגד מגוון של זרמים. בתוכו יש מקום גם לכאלו שמעוניינים בהלכה חסידית מחמירה ובחיי רוח סגורים. זוהי עמדה של יחיד או של הורים שבוחרים לחנך את ילדיהם על פי תפיסה זו. אלא שמודל הרצף טוען שעמדה אליטיסטית כזו נכונה לפרט, למשפחה ואולי לקהילה. כאשר אנחנו עוברים למגרש החינוכי, למערכת חינוך לאומית, יש לעבור למודל הרצף שמאפשר לכולם להיכנס לתוכו. מי שבחר כאליטה במודל המסגרת, עליו לדעת את מקומו ולהכיר בכך שקטגורית, החינוך היהודי הלאומי פועל על פי מודל הרצף.

לכן, מודל הרצף רואה בחיוב הקמה של מוסדות אליטיסטיים, ישיבות ומדרשות שבהם מחנכים לקיום הלכתי דתי חסידי (במובן המקורי של הביטוי). מודל הרצף, בכלל, רואה בפתיחת מגוון אפשרויות בחינוך, בכל התחומים, דרך נכונה בעידן הרב תרבותיות. זאת בניגוד למצב כיום במערכת החינוך הישראלית, הבנויה על היסודות הסוציאליסטיים מבית המדרש הריכוזי של מפא"י, שהושפע מרעיון כור ההיתוך של בן גוריון. תפיסה ריכוזית זו מכוונת את השיח לטוטליות של מוסדות החינוך. אין מקום במערכת החינוך הדתית לרב גוניות, כמו שאין מקום לרב גוניות בבתי הספר הממלכתיים. מודל הרצף מבקש ליצור פסיפס יהודי מגוון. יש אמנם התחלות של שינוי וסדקים בתפיסה ריכוזית זו, אך עוד רחוקה הדרך לשינוי המבוקש.

האחריות לכל התהליך הזה רובצת בעיקר על כתפי המגזר הדתי, שעד היום ייצג באופן סטריאוטיפי בתודעה הישראלית את היהדות.  אך לא פחות מכך האחריות מוטלת גם על מנהיגות שאינה דתית המבינה את עומק הצורך ביהדות ישראלית. בחזוני, כל התהליכים הללו צריכים ליצור מציאות שבה יתבטלו ההגדרות המגזריות הקשורות לחיבור היהודי של כל אחד לשלילה (חילוני) או לחיוב (דתי, חרדל"י, חרדי וכדומה). אני כמה ליום שבו האופן שבו יהודי ישראלי יבטא את חיבורו ליהדותו לא יגדר אותו בתוך מגזר נפרד. ליום שבו יהדות ישראלית תהיה אינטרס משותף של כולם. בחזוני מוסדות החינוך משותפים לתלמידים שגדלו בבתים שונים, ובכל בית היהדות נוכחת בדרך משלה. בית הספר מרחיב ומעמיק את המטען שקיבל התלמיד בביתו. אני מדמיין מציאות שבה מוסד הקהילה היהודית קם לתחייה בערי ישראל. קהילות, על בסיס מקומי, שמאחדות בתוכן אנשים שונים שלהם התייחסויות שונות אל יהדותם, ובכל זאת הם מוצאים את עצמם באותה קהילה יהודית ישראלית. לו יהי.

 רשימה (ארוכה…) זו הינה תקציר ותמצית. גרסה מורחבת, ובה דוגמאות, מקורות והערות שוליים, מופיעה באתר מוסף שבת למאמר המלא

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' באלול תשע"א, 9.9.2011

פורסמה ב-8 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תצא תשע"א - 735 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. ומה ההבדל בין זה לבין "ביטול החברה הדתית" של יואב?
    אולי שיטת הסלמי. קודם נבטל את החינוך הדתי ומשם נתקדם.

    • אני לא מסתיר בכלל שהחזון הוא ביטול המחנות. אני אומר זאת במפורש. גם הרב קוק אמר זאת למשל במאמרי הראי"ה א' עמוד 76 'מסע המחנות' וראויים הדברים לערב ר"ה עיין שם.
      אני גם לא מסתיר שיש לכך מחירים. ברור לי שלא נהיה אותם דתיים כמו שכשהסתגרנו לנו במגזר סגור. ואני מבקש לטעון בתוקף שגם הרב קוק הבין את המחירים הללו וכתב עליהם. כל קורא ישר בכתביו רואה זאת. ואם ניטען שהוא לא דיבר על מחירים אז כנראה שהמשמעות שהרב היה ח"ו טיפש או צבוע. ואני לא חושב כך.
      ההבדל בין מי שלא מעוניין לשלם את המחירים ולהמשיך להסתגר, לבין מי שמבין שדרושה דרך אחרת הוא – אם לוקחים אחריות על עם ישראל כולו או שרק מדברים על אהבת ישראל מהפה ולחוץ. מגזריות דתית מניחה שזה רק עניין של זמן שכולם יהיו דתיים כמונו. זהו חזון שווא שלעולם לא יהיה ואני גם טוען שלעולם לא היה אלא בדמיון הדתי. מעולם עם ישראל היושב בארצו לא היה הומוגני מבחינה דתית. ובעומק אני טוען שהוא גם לא יכול להיות כזה מטבע המהות האנושית. ואז השאלה היא אם רוצים להקים מחיצות ברזל או ליצור רצף שכפי שהרב מכנה במסע המחנות 'בינוניים צדיקים ורשעים'.
      ולסיום, החידוש בדברי הוא ניתוח והצבת בסיס רעיוני למעשה הכ"כ קשה ומסובך של ביטול המחנות. אנחנו כ"כ שבויים בדוקטרינת המחנות שיש צורך במאמץ רב כדי להשתחרר ממנה. בדברי אני מנסה לתת תשתית רעיונית למהלך, והחינוך מבחינה זו הוא רק משל.

      • אני חושב שהמודל שאתה מציע מצויין, יש בו את האיזונים הנכונים למציאות השכיחה שמתחלקת בין הבית לבית הספר ולרחוב.
        עם כל זה , קשה לי להבין מה רע במחנות ולמה שמישהו ירצה לקחת אחריות על כלל ישראל.
        אולי זה בגלל שאני לא ממש בקי בתורת הרב קוק.

  2. אם הדתיים ימשיכו לחיות בתוך עולם סגור משל עצמם, בשכונות ובבתי ספר נפרדים, סיכוי סביר ששאר האנשים ימשיכו להיות מנותקים מהמקורות היהודיים וממילא מהזהות היהודית שלהם. הבנתי שאתה גילית את הקשר שלך ליהדות. מי אמר שזה יקרה גם לשאר האנשים?
    לכן אני סבור שכל מי שעם ישראל חשוב לו, וכל מי שחשוב לו הזהות היהודית של כל חלקי העם, בהנחה שיש לו מטען של מסורת וידע, עליו לקחת אחריות על כך שלכל יהודי תהיה הזדמנות להתחבר ליהדות בדרכו שלו. לשם כך מנקודת מבט דתית צריך לוותר על עמדה מסתגרת ולהסכים לשלם את המחיר של חיים משותפים עם כל העם. ובמילים אחרות לשם כך יש לבנות מודל של תפיסת עולם שמאפשרת חיבור של כל יהודי ליהדותו בדרך שהוא בוחר בה. המשך קיום המחנות הוא ערובה להמשך השסע בעם ולכך שרבים רבים חיים ללא הזהות היהודית וממילא בעיות רבות בחברה הישראלית נובעות מעובדה בסיסית זו. בעיקר הבנת עומק מה אנחנו בעצם עושים כאן בשכונה המעצבנת הזו במזרח התיכון?

    • הממממ , אני לא בטוח שאני מבין אותך.
      מה אתה רוצה? בית ספר דתי פלוראליסטי בו האיפיון הדתי של כל ילד נקבע על ידי הבית?
      בשביל מה בעצם זה טוב? כדי למנוע לחצים על תוכנית הלימודים מצד ההורים?
      לא עדיף לעבוד כמו האמריקאים?
      נגיד יש לך לימודי ליבה בתחילת היום , ולאחר מכן העשרה דתית מחולקת לפי זרמים כמו חילוני , רפורמי , אורתודוקסי שיוויוני ,חרדל"י , ליטאי , חסידי , תולדות אהרוני , טליבני.
      נשמע כמו בדיחה , אבל זה יענה על הצרכים של כולם וגם יגרום לאינטראקציה בין הילדים וגם יגרום לכולם לקבל את לימודי הליבה.
      כמו מגמות בתיכון.
      הרי ההורים לא רוצים להיות אחראיים על הרמה הדתית של הילדים שלהם , הם רוצים לקבוע אותה ושבית הספר יישם אותה.
      אתה מבין אותי?

    • שלום שמוליק!
      זאת חן גרניט מבי"ס מיתרים, מקווה שאתה זוכר..
      אשמח לדבר איתך מתישהו בזמן הקרוב
      chenushg@walla.com
      0544919008
      להתראות!

  1. פינגבק: מודל הרצף בחינוך היהודי / שמואל בן דוד (המאמר המלא) « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: מודל הרצף בחינוך היהודי | על יהדות, חינוך וחברה

להגיב על שמוליק לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: