ה'אאוטסיידר' של השירה העברית / חנה שפירא

 

גבריאל פרייל, גדול המשוררים העברים באמריקה, נולד באסטוניה, גדל בניו-יורק וחי בה כל חייו בבדידות. את מותו מצא בירושלים שאותה ראה כמולדתו הרוחנית. מאה להולדתו

איור: רעות זוארץ עמרני

 

"…כֵּן, יֵשׁ אָדָם כָּזֶה בִּנְיוּ-יוֹרְק.

הַשָּׁנִים מַחֲזִיקוֹת בּוֹ בִּגְבוּרָה

מִתְחַזָּה לִצְעִירָה,

וְלִפְעָמִים מַכְתִּיבוֹת שִׁיר…"

       ('אדם-מקום', אספן סתווים, עמ' 199-198).

במסגרת חגיגות "מאה שנה להולדתה של לאה גולדברג", "מאה שנה להולדתו של אלתרמן" ואפילו מאה שנה להולדת חתן פרס נובל לספרות, המשורר הפולני צ'סלב מילוש, חיפשתי גם את שמו של המשורר גבריאל פרייל.  אין פסטיבל סביב יום הולדתו ואולי אף כך יאה לו, שכן קיומו הוא אנטי-תזה למשוררים אלו. המשוררים שצוינו יכולים להיחשב 'גדולים מהחיים', בעוד פרייל ראה את עצמו  כ"צָעִיר עַל הָאֲדָמָה הָאֲמֵרִיקָנִית./ לֹא בְּדִיּוּק אֵיזֶה יְצוּר יוֹצֵא-דֹפֶן/ הַכּוֹתֵב אֶת שִׁירָיו בְּעִבְרִית. אָדָם/ הַמִּתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ אֵלֶם, שׁוֹתֶה עִם צָהֳרַיִם/ סֵפֶל-בֹּקֶר פּוֹשֵׁר וּמִשְׁתַּכְנֵעַ שֶׁמָּצָא בּוֹ/ אֶת טַעַם הַנָּדִיר הֶחָלוּם" ('פרקי זמן: שלי-שלו', שם, עמ' 15).

לפרייל אמנם לא הייתה כל יומרה לתפוס מקום מרכזי על במה כלשהי, אולם על-פי חוקרי השירה העברית הוא "אחד המשוררים העבריים החשובים", "מגדולי השירה העברית המודרנית", "אחד מחלוצי השירה העברית המודרנית", "אחד הגדולים בדורו… מאבות המודרניזם בספרות העברית", "גדול המשוררים היהודים באמריקה". כשנשאל פעם נתן זך מהי שירה טובה, הוא ענה: "שיר טוב הוא זה של גבריאל פרייל".

מדוע, אם כן, השם גבריאל פרייל אינו מוכר כשמם של עמיחי, זך או אבידן שנחשבים למבשרי המודרניזם בשירה העברית?  כנראה משום שמאז ומתמיד התקשו להגדירו. הוא לא התאים לאף מסגרת הן מבחינת חייו האישיים והן מבחינת הביוגרפיה הרוחנית שלו. "אני יצור מוזר למדי", אמר על עצמו.

 אחד משלהם

הוא נולד באסטוניה בשנת 1911 ורוב תקופת ילדותו המוקדמת עברה עליו בליטא. סבו, הרב יהושע יוסף פרייל, היה גדול בתורה ובקי בספרות העברית והכללית. אביו של פרייל נפטר בצעירותו וכשהיה בן אחת-עשרה היגר עם אמו לארצות-הברית. בניו-יורק חי עד יום מותו.

למרות שגדל כמתבגר בסביבה דוברת אנגלית, שיריו כתובים עברית. לאלה שתמהו על-כך הוא הסביר שבבית הוא קיבל חינוך עברי ובבית דיברו יידיש ועברית. שיריו הראשונים אמנם הופיעו ביידיש (בעידודם של יעקב גלאטשטיין ויהודה לייב טלר) והוא אף השתייך לתקופת מה לחבורת משוררי ה'אין-זיך' (שירת היידיש המודרנית), אולם מהר מאוד, בעידודו של שמעון הלקין, עבר לעברית (שני ה'קולומבוסים' שלו כדבריו היו גלאטשטיין ביידיש והלקין בעברית).

העברית שלו היא שפה חיה שהתעדכנה כל הזמן – תוצאה של קשריו ההדוקים אל הארץ. החל מספרו השני 'נר מול כוכבים' כל קובצי שיריו יצאו לאור בארץ, והוא הקפיד לפרסם את שיריו בכתבי-עת ספרותיים שונים ('גיליונות' בעריכת יצחק למדן משנות השלושים, 'עתידות' של אשר ברש, 'מאזניים' של יעקב פיכמן ועוד). פרייל התגאה על שאנשי חבורת 'עכשיו' הדפיסו את דבריו: "הפכתי אחד משלהם וכן אני מרגיש את עצמי קרוב ולא כל כך לפיכמן או ללמדן". כל חייו הוא קיים קשר רצוף עם משוררים, סופרים וחוקרי-ספרות שבאו לניו-יורק והתקרבו אליו (מירון, זך, פגיס, טריינין, נתן יונתן ורבים אחרים). לא פעם הפצירו בו לעלות לארץ ולהתיישב בה (ישראל אפרת ושמעון הלקין – המשוררים העברים האמריקנים עלו ארצה), הועלו אפשרויות קונקרטיות ואף הובטחה לו דירה בחיפה.

במשך שמונים ושתיים שנות חייו ביקר פרייל בארץ חמש פעמים, כאשר בפעם הראשונה (בשנת 1968, כשהוא בן חמישים ושבע!) הזמין אותו זלמן שזר כאורחו, ובמסיבה שערך לכבודו נכחו לאה גולדברג, ברוידס ועמיחי. בביקורו האחרון, לרגל צאת ספרו 'אספן סתווים' (בשנת 1993), הוא מצא את מותו בחדרו שבמשכנות שאננים.

 מוכה סהר ירושלמי

מולדתו הרוחנית היא ירושלים, וכשהוא חוזר לניו יורק הוא "… מֻכֵּה סַהַר יְרוּשַׁלְמִי./ אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם אוֹמְרוֹת לִי יַיִן,/ מְנַסּוֹת גּוֹנֵי אַהֲבָתִי… " ('ירושלים: סלמי אהבה'). לאחר ששב מביקור נוסף הוא אומר: "אֶת תֹּאַר הָאֲצֻלָּה שֶׁלִּי/ זָנַחְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם/ עָנָן חָשׁוּד בָּעֵינַיִם/ בִּנְיוּ-יוֹרְק אֲנִי מְעִיל דַּק/ תָּלוּי עַל קֹלֶב" ('אדיב' לעצמי'); ובאמריקה "יָדִי כּוֹתֶבֶת עַל שֻׁלְחָן/ בְּאֵי-מָקוֹם עַל הַיַּבֶּשֶׁת הַזֹּאת/ כְּשֶׁאֲנִי כֻּלִּי בּוֹעֵר/ תּוֹךְ מַעְגַּל אַרְצִי/ וּמַאֲזִין לַשְּׁעוֹנִים שֶׁלָּהּ/ הַמְדַבְּרִים בְּחַדְרִי ('מעגל ארצי').

למרות זאת, בראיון רדיו הוא אומר: "אני אמריקני יותר ממשהו אחר". יש לו זיקה עצומה ל'עיר המגדלים האפורים' והוא אוהב את בתי-הקפה של ניו-יורק, את חנויות הספרים, וגם את המרחבים הכפריים של ניו-אינגלנד (מחזור השירים 'מציורי מיין' הוא אחד מהיפים שבשיריו). הוא הושפע יותר מכל המשוררים העברים באמריקה (אפרת, הלקין, בבלי ואחרים) מהשירה האמריקנית. כאוטודידקט הוא קרא את וולט ויטמן, רוברט פרוסט, קרל סנדבורג, ויליאמס ואחרים והכיר את הלשון הפרוזאית ואת השירה שהתנערה מן המשקל והחריזה.

נתן זך ואחרים גילו כבר בראשית דרכו השירית (שעדיין הושפעה מהשירה הרומנטית נוסח ביאליק ושניאור) סממנים ראשונים של השירה המודרנית (האמריקנית והאנגלית) של אותה תקופה, את האימאז'יזם האנטי-רומנטי. כמשורר הקדים פרייל במודרניזם שלו את המשוררים העברים שפעלו בארץ בשנות החמישים והשישים (עמיחי וזך) שמרדו במבנים הנוקשים, בחריזה ובלשון הגבוהה שאפיינו את שירת המשוררים הקודמים (שלונסקי, אלתרמן) שעדיין כתבו על-פי הדגם הרוסי.  יעל פלדמן סבורה כי הגיע למודרניות דרך ה'אין זיך'. בראיון רדיו איתו הוא מודה שהיה "אימאז'יסט כמעט טהור". בתקופה האימאז'יסטית שלו שיריו מתקרבים אל אמנות הציור ואבנר טריינין מכנה אותו "אמן-הצבע הגדול של השירה העברית". אפשר לעקוב אחר תקופות שיריו בהתאם לצבעים שבשירים (נכתבו על כך מאמרים רבים). עם השנים פוחתת הצבעוניות והוא מתחבר ללבן.

במהלך שישים שנות יצירתו תמיד חזר באופן כלשהו אל הרומנטיקה, כאשר בתקופה המאוחרת של יצירתו הוא מודע לכך שהוא צריך להיזהר מ'פְּסוּקִים נִשְׂגָּבִים/ מִמְּלִיצוֹת רוֹדְמוֹת בִּי/ עַל לְמָשָׁל דְּבָרִים/ כְּמוֹ הַזְרָחַת הַמִּזְרָח…' ('זהירות בבקשה'). נפתלי טוקר מיטיב לתאר את מהות שירתו: "משוררי אמת לא היו תמיד אלה שפרצו נורמות חדשות לעולם היצירה. משוררי אמת היו פעמים רבות אלה שבכוחם הפנימי ידעו לסגל באופן טבעי את שירתם לנתיבים החדשים ההולכים ומתפלסים".

שלוש מולדות

את ההסתגלות אל הנתיבים החדשים עשה פרייל בשקט. אף פעם הוא לא התריס מול מורשת השירה שקדמה לו ולא נאבק בה. החרישיות אפיינה אותו גם בחייו. היו לו ידידים רבים שהלכו לצידו "כמו משמר כבוד של אהבה" (כדברי יגאל סרנה) וכל מי שזכה להכירו נשבה בקסמיו. ידידיו מעידים על אדם פתוח ושנון (ליטאי), משועשע, אירוני, סקרן בעל עיני ילד וגם מרוחק משהו. למעשה הוא חי בבדידות רבה, בדידות מזהרת, בדידות יוצרת. מעולם לא הקים בית ומשפחה. יש אומרים שהוא חי בתוך השירים: "הַשִּׁיר הוּא הָאֲדָמָה הַיַּצִּיבָה הָאַחַת" כתב באחד משיריו ('פירושו של שיר').

למרות שהתעקש שיש לו שלוש מולדות – "אֵין מָנוֹס מִן הַזְּמַן שֶׁלִי./ הוּא לִיטָא, הוּא אֲמֵרִיקָה, הוּא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל" ('זמן אחר') – באף אחת מן המולדות האלה הוא לא הרגיש ממש 'בבית'. למעשה הוא היה 'עוף מוזר' גם בקרב יהודי ארה"ב בכך שלא השתייך לשום חבורה מוגדרת והיה שונה גם בלבושו המוקפד – חליפה ועניבה, צעיף מהודר על צווארו – וגם בהתנהגותו.  

המשורר פרייל כיוצר אינדיבידואלי, כאאוטסיידר של השירה העברית, אינו ניתן להגדרה שכן הוא נמצא מחוץ למסגרות פורמליות כלשהן. בעידן הפוסט-מודרני גם אין צורך להגדירו. כדאי ורצוי להתענג על שורותיו שהן מן השורות היפות ביותר על מפת השירה העברית.

חנה שפירא היא מרצה לספרות במכללה לבנות בבית-וגן בירושלים ומרצה לתולדות האמנות ב'מכללת אמונה' בירושלים. כותבת עבודת דוקטורט על יצירתו של גבריאל פרייל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  י' באלול תשע"א, 9.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תצא תשע"א - 735 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: