אלף סליחות בירושלים / הרצל ובלפור חקק

 

ימי הסליחות בשכונותיה הוותיקות של ירושלים, שבה גדלנו לפני למעלה מיובל שנים, הם מפגש עם עיר הקודש הישנה והטובה. סיור סליחות מודרך מלא ערגה וריחות אהובים

האחים חקק (במרכז) עם סימון ומאיז הקטן

 

סיורי סליחות רבים מתקיימים בלילות אלו בשכונת נחלאות הירושלמית. לב הסיור הוא המסע בעקבות השכונות שבנה כאן משה מונטיפיורי, דוגמת "אהל משה", "מזכרת משה" ועוד. וכבר כתב ש"י עגנון ב"תמול שלשום" כי "כל מקום שם בירושלים קרוי משה, או אוהל משה או זיכרון משה או ימין משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו שוכח אתה אותה מילה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית".

גדלנו בשכונה כילדים והיום אנו מנסים לדמיין את המורה אדון מיכאל סגל משוטט בשכונה, את עגנון צועד באותן שכונות, שומע את ניגוני הסליחות בימי אלול בירושלים:

י-ה שמע אביוניך/ המחלים פניך/ אבינו לבניך/ אל תעלם אזנך…

כך אנו זוכרים את ההשכמה לימי הסליחות בירושלים.

הגענו לעיירה יהודית

צלילי הסליחות עולים וממריאים כבר מבית הכנסת ב"נחלת שבעה". מי שמצדיע למונטיפיורי, אל ישכח את בוני ירושלים שנתנו נשמתם כאן: נחלת שבעה זוכרת ומנציחה בשמה את שבעת מייסדיה – ובהם יוסף ריבלין, יואל משה סולומון ויהושע ילין. זה הזמן לחפש את דרכנו לכיוון מחנה יהודה, ואנו עולים במעלה רחוב יפו. הנה חלפנו על פני החנות ההיסטורית "מעיין שטובּ". מבט למעלה לכיוון הדווידקה, והנה לפנינו פנייה שמגיעה לקולנוע "עדן" המפורסם. פעם קראו לזה רחוב ולירו, ובית ולירו עודו עומד שם וזוכר גדולתו. צופה לרחוב יפו, צופה לקולנוע.

זו הדרך לשכונה מאוד מיוחדת, שכונת אב"ן ישראל. אם אנו עולים עוד קצת ברחוב אגריפס, ליד מספר 18 – אנו מגלים מימין מבוא צר המוביל לשכונת אב"ן ישראל. בשכונה 53 בתים, בגימטריה "אבן". ויש גם רמיזה לפסוק: "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל".

אפשר להיכנס אל השכונה גם דרך רחוב יפו, בסמוך לבית מספר 81. משם הכניסה היא דרך רחוב צר מאוד, מרוצף באבנים קטנות. שערי השכונה פתוחים היום, אך כשהשכונה נוסדה בשנת 1875 היא הייתה ננעלת בלילה על שעריה. המקום מאיר ונראה כמו אמפיתיאטרון קטן. תמצאו שם פינות הנצחה מצולמות למערכת "אחדות" ולאישים היסטוריים הקשורים לשכונה – וזו הזדמנות להבין את תולדות השכונה ואת סיפוריה.

כשהיינו ילדים ולמדנו בבת הספר "אליאנס", הגענו לכאן עם המורה אדון סגל, והוא סיפר לנו שהשכונה בנויה במתכונת של מבצר. כבר אז ניסינו לדמיין כיצד החצר המרכזית היא לב השכונה, שאליו פונים פתחי הדירות, ושני השערים הם כמו משרתים משני עבריה. בימים קדומים חיכו מאחורי השערים שדות ריקים. היום מחכה שם רחוב די סואן.

פנינו מועדות למזכרת משה ואחיותיה. שכונות קסומות. אפשר לצאת דרך סמטת חיים אלבוחר לכיוון רחוב אגריפס. זו מלכות אגריפס, ובמלכות הזו שווקים וריחות טובים – ויש גם שביל אל הקדושה והעבר.

לרחוב אגריפס נתיבים רבים, ואנו פוסעים לעבר כניסה מקושתת די קרוב לבית מספר 21. זה המשעול לשכונת "סוכת שלום" – על שם ר' שלום קונסטרום. המורה לשיעור מולדת, מר בן עמי, היה קורא לו "דער בלעכאר", הפּחח, וסיפר לנו שאת ימיו הראשונים בארץ עשה רבי שלום כשוליית פחחים.

אזור זה של מזכרת משה, אוהל  משה ונחלאות – הופך בחודש אלול למשכן הסליחות הירושלמי. ירושלים שישבה שנים בדד קמה בבקרים וסולחת לנו – ודמעותיה כמים. בבתי הכנסת הספרדיים מתחילים באמירת סליחות כבר בראש חודש אלול, והאשכנזים מצטרפים באמצע החודש ורובם בשבוע האחרון של אלול. הצלילים נמהלים ונרקחים בריחות המאכלים ובאוויר הקר:

אתאנו לבקש ממך כפרה, איום ונורא,

משגב לעתות בצרה, תחיינו, תחננו.

בשכונות אלה, סמוך לשכונת מחנה יהודה, כמה בתי כנסת יפים ומיוחדים. כילדים זכרנו לכל השכונות את החסד הטוב, שהן קרובות לשכונת שערי חסד. אהבנו לטייל ולהתפלל בבתי הכנסת הספרדיים, והוקסמנו גם מן המנגינה השונה בבתי הכנסת האשכנזיים בבתי ברוידא, בבתי ראנד, בבתי מונקאטש ובכנסת ישראל. תמיד כשנכנסנו לשם כילדים הייתה לנו תחושה שהגענו לעיירה היהודית מסיפורי שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. אורח החיים שם, הלבוש והחיים מכספי הכוללים שידרו תחושה של "שטעטעל".

שכונה לספרדים בלבד

מי שחוצה את רחוב משכנות, מגלה מן העבר השני את שורות הבתים של "משכנות ישראל". "אב"ן ישראל" הייתה הראשונה להיבנות כאשר החל תהליך היציאה מן החומות. היה זה בשנת 1873. רק מאוחר יותר התארגנו שלושים משפחות לבנות את "משכנות ישראל". הרחוב החוצה את השכונה הוא רחוב אבולעפיה, והנה אנו מול בית מספר 14. מכאן המבט מופנה ימינה, ואנו נוגעים ברחוב משכנות. הנה השביל לסמטת רבי אריה לוין  – ותיכף נגיע לבית הכנסת שלו. "אבינו מלכנו" בניגון אשכנזי, והלב נמס. כשהיינו ילדים, ונכנסנו לבתי כנסת אשכנזיים, בעיקר בשכונת בתי ראנד, אהבנו בשבתות לשמוע את הניגון מלא הכיסופים שלא מצאנו בבתי הכנסת שלנו, "אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג".

אם בחרנו לחצות את  רחוב שומרון, אנו מתקרבים לשכונת "מזכרת משה". משה מונטיפיורי רכש את המגרשים של משכנות ישראל, וכאן בנו שתי שכונות – מזכרת משה ואוהל משה. מרחוב אגריפס ניתן לראות את הכתובת הלבנה של מזכרת משה, אבן חצובה. אגריפס 63. אותיות דהויות. השלט המפואר קצת איבד מזוהרו, והכתובת כמו נמחקה בתוך השקעים המגולפים של האותיות, ועדיין לא נשכח הנדיב הידוע. שמו מתנוסס על האבן, משה מונטיפיורי.

מי שצועד כאן כמובן זוכר את עגנון: "ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית". כשסיירנו כאן בילדותנו עם המורה האהוב, מיכאל סגל, הסביר הוא לילדי האליאנס את מהות הירושלמיות: "חזיתות הבתים – מבטן פנימה, אל החצר. הבינו נא, ילדים, כמה היה יקר ערך הצניעות באותם ימים. כל כבוד האדם פנימה, החיים של מקימי השכונות בירושלים היו מופנים פנימה, זו ירושלים האצילית".

בורות המים הרבים שבשכונה היו ונשארו אגדה. היו שם בורות לשתייה, והיו גם בורות לצורכי התושבים: לרחיצת הגוף ולכביסה, וכמובן – לשטיפת הרצפות. כאשר אטמו את בורות המים – היה יום מר. על כך כתב יעקב יהושע, אביו של הסופר א"ב יהושע:

שירת מי הבורות של ילדותנו פסקה. הדליים שוב לא עלו וירדו אל מעמקי הבורות – ובעלות הבית שנהגו להיפגש על יד פי הבאר בשעות הבוקר ולשוחח בענייני דיומא שוב אינן נפגשות על יד המעיין. בורות אלו נטלו איתם מקצת משמחת החיים ששררה בשכונות. כיום שופכת בעלת הבית את מרי שיחה בפני ברז המים או במטבחה.

לא רחוק מכאן, כמהה ומחכה לנו שכונת "אוהל משה" – כולן שכונות של משה מונטיפיורי. אם בחרנו להיכנס לשכונה דרך אגריפס, ראינו קודם כול את שער מזכרת משה, ברחוב אגריפס 63. אם נלך עוד קצת באגריפס, נוכל לגלות משמאל את השלט היפה של אוהל משה. אגריפס 87 – ועל השביל המוליך לשכונה כתוב "רחוב חרמון". כשלמדנו ב"אליאנס" היו ילדים שבאו משכונה זו, וזיהינו אותם בעיקר כשביקרנו בבתי הוריהם, שם בדרך כלל דיברו לאדינו.

השוק מכאן, ונסיכויות מונטיפיורי מכאן. זו המלכות של ילדותנו. הנה אנו בחצרות הזהב –  באפלולית הירוקה של מזכרת משה ואוהל משה. שתי שכונות תאומות שהוקמו בשנת 1882. הכוונה המקורית של מונטיפיורי הייתה לייעד את מזכרת לאשכנזים ואת אוהל לספרדים, אך 'מזכרת' הייתה לשכונה מעורבת ואילו "אוהל משה" הייתה שכונה לספרדים בלבד.

מרפסות סביב-סביב

רח' שילה בנחלאות

זה הזמן להתבשם מן האבנים הירושלמיות, מן העצים, מן האור האפלולי המתפלל ומתפתל בין המבואות הצרים. הקסם לא פג. והנה בור המים השכונתי – ובהמשך אפשר לגעת באגדה. זה אותו עץ תות שעליו שר יוסי בנאי בשיר שלו על סימון ומואיז הקטן. את סימון מן השיר פגשנו לא פעם כ"שמעון בן יאיר", והילת השיר מלווה אותו. רחוב הכרמל מחכה לנו, והנה הוא מוביל אותנו לשם. בהמשך נוכל להקיף את הגן, והמבטים מופנים שמאלה לכיוון רחוב גלבוע.

שעת בוקר, ולהיטי הסליחות במקצב סלוניקי כבר פועמים באוויר. חבל שגליקריה לא לומדת את התווים האלה. הנה בית הכנסת יאנינה, בית כנסת מיוחד מאוד שאותו הקימו יוצאי קהילה יוונית, קהילה אמיצה ששרדה לאחר מוראות השואה. עד לפני חמש עשרה שנים התפללו כאן יוצאי יאנינה המקוריים. הם התפללו בסידור תפילה רומאניוטי (של יהודי רומא), סידור שונה מכל הסידורים המוכרים לנו. כשהיינו ילדים והגענו עם חבר לכיתה יליד סלוניקי, סיפרו לנו שבית הכנסת הוקם בנדבתה של אישה ב-1935.

ממשיכים ברחוב גלבוע ופונים למשמע צלילי "אדון הסליחות", "ובפחד לפניך ניצבים…", והנה אנו בפחד קל פונים שמאלה, וזה הזמן לקחת כיוון אחר ליד בית מספר 26. מכאן יוצאים מלאי יראת קודש אל רחוב אר"ז – וכאן סוסי העגלה שלנו ייקחו אותנו ימינה ומיד שמאלה – ותודה לא-ל, אנו ברחוב עזרא רפאל.

מי שירצה לחפש עוד ניגונים עתיקים יוכל להגיע לקצה השכונה, ושם למצוא את 12 הבתים שכונו "בתי גורל", שכונה שנבנתה עבור התימנים. מי ששמע כאן תפילת סליחות, לא ישכח אותה. הקריאה בתורה בשבת הייתה על טהרת ההגייה, ואהבנו לשמוע את ההגייה המלאה של ו', צ', ט'. יותר יפה מהתקליטים של אלביס פרסלי.

בית הכנסת של התימנים מאוד צנוע, ומילדי הכיתה למדנו את סיפורם, סיפור התלאות בדרך לארץ ישראל. באותם ימים חשנו את הכאב. זו הייתה ירושלים של עדות: שתי העדות הגדולות בארץ, העדה האשכנזית והספרדית, חשו שהן החשובות, וכמו בכל סיפור של קליטת עולים בתי גורל הרגישו אז שיש להם גורל שונה.

ריחות השוק לא נמוגים, ריחות התבשילים בבתים כבר מנעימים לנו, וזו עיר הקודש הישנה והטובה. מאחד הבתים זה ריח של לחם אפוי וחם, מבית אחר ריח של גפילטע פיש. ויש גם ריח של חצילים מטוגנים או בורקס גבינה שכולו ניחוחות ורכות. ירושלים ממשיכה להקסים אותנו, והאוויר הצלול כיין מלווה אותנו עד לרחוב התבור, עד שהרגליים שוב נוגעות ברחוב מזכרת משה. מחפשים את השער שדרכו נוכל להיכנס אל  חצר השכונה החרדית בתי ברוידא. לא טעיתם, זה מזכיר מאוד את חצרות שכונת מאה שערים. חבלי הכביסה ועליהם בגדים לבנים, חליפות שחורות. ישות עילאית של מדרגות מדרגות. מרפסות סביב-סביב לה. כאן קוראים לכל מרפסת "גזוזטרה", והגזוזטראות מתקנאות זו בזו, ויופיין בוכה על מה שחלף.

רחוב החלכאים

הנה חולף מתפלל אשכנזי ועליו טלית ותפילין, ואנו הולכים בעקבותיו. אור שחרית צלול, נפתחת לנו דרך, אנו עוברים דרך מעבר צר אל שכונת-חצר חרדית נוספת – כנסת ישראל.

כן, "כנסת ישראל" היא שם של שכונה. כנסת עם בורות מים. אתם אולי קצת מופתעים, אבל הם עודם כאן, בורות המים. שני בורות, זה ליד זה. כומסי סודות וקמעות, שניהם חתומים. למי שמבקשים את סודותיהם של בורות המים, כדאי להוסיף: בסמוך נמצאת השכונה "משכנות ישראל" (1876), ומרגש לראות את בורות המים ועליהם חותמת של כי"ח. הסמלים העתיקים הם חלק מן השכונה הזו. אם נמשיך לרחוב אבולעפיה 9 נמצא דלת מתכת צבועה בירוק ומעוטרת בשני מגני דוד, כשגפן תנ"כית, מכרמו של ישעיהו הנביא, מכסה את האבן הירושלמית. הסליחות של אותם ימים מילאו את הנפש לשנים רבות. בספרו החדש שלהרצל חקק"אנא בכוח, אנא בשיר", כתב הרצל:

אַתָּה הוֹלֵךְ בְּמִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל

וְחָשׁ שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה

יוֹצֵאת מִן הַדַּעַת.

כְּמוֹ רַגְלֶיךָ בָּאוֹת מִשְּׁבִילֵי זְמַן

אֲחֵרִים, רְעָפִים, חַבְלֵי כְּבִיסָה,

רֵיחוֹת גֶּפִילְטֶע פִישׁ וְחַמִּין.

 

הַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת גְּאֻלָּה.

אנו שבים למסלול: עם קצת מאמץ מגיעים דרך שכונת כנסת ישראל לרחוב שילה. לרחוב שילה נוכל להיכנס גם אם נחצה את אגריפס דרך מזכרת משה. מסלול זה נע לכיוון רחוב בצלאל. אפשר לחצות דרך רחוב הנצי"ב. בדרך חולפים על פני בית העם הישן, הוא אולם ז'ראר בכר, ועל פני אוסישקין. נרד עוד קצת ברחוב בצלאל. הפנייה ימינה תוביל אותנו במדרגות לרחוב שילה. ברחוב שילה הכול נראה קסום. כאן נוכל לגלות את האור המיוחד הנסוך על בית הכנסת "אהבת ציון", היכל תפילה שבו התפללו בני משפחת בנאי. בשכונות האלה גרו בילדותנו כל העניים והחלכאים. ולא שכחנו מה שאמר סורמאללו: "אלוהים אוהב את העניים, החלכאים והנדכאים, לכן הוא עשה מהם הרבה". רחוב שילה ספוג ניחוחות ושברי זיכרון של ילדות, וברוח יש פכפוך של הדים. רטט שחוזר, רטט סיפוריהן של אותן נעליים מטולאות בצמיגים. כך הלכנו, וטלאים היו גם במרפקי הסוודרים הצבאיים שנקנו מרוכלים זקנים. אלה הרגעים שהלבבות שבים לנפש. הלכנו תמימים במחוזות השכונה הזו ורקמנו חלומות זכים.

עצי שלמה המלך

מכאן נלך  שמאלה לכיוון "נחלת אחים" ו"נחלת ציון" – ואין זו בושה להתפעם שוב ושוב מיופיין של שתי השכונות, שתי שכונות תאומות. באזור נמצאות גם "נחלת צדוק" ו"נחלת יעקב", וכך דבק באזור כולו השם "נחלאות".

כילדים היינו מגיעים לכאן לבקר חברים לכיתה, שלמדו איתנו בבית הספר "אליאנס כל ישראל חברים", ששכן די קרוב למזכרת משה. במועדון פגשנו באותם ימים גם ילדים שלמדו בבית הספר "תחכמוני" וילדים שלמדו בבית הספר "לדוגמה" ששכן בנחלאות. ילדים באותה תקופה אהבו להתפלל בבתי כנסת שונים, והלחנים הקסומים ליוו אותנו גם בשעות החול. לא בָּהינו במסכי טלוויזיה אחרי כישרונות כוכבים נולדים, בצמא ינקנו אבק כוכבים מימי קדם וניגונים מבית סבא. התענגנו על סרטים תנ"כיים בקולנוע "אדיסון", והיו גם מי שידעו להדביק את הביקורת לכרטיס, ולראות את אותו סרט פעם נוספת.

שבנו לרחוב התקוות, לשילה, לימי "תקוותנו". מרחוב שילה הלב נרגש, הן זו הדרך קצרה לבית הכנסת היפה מכולם. זו התחנה הבאה, והיא מרשימה במיוחד ונראית כמו שיא של אגדה, המגע בארמון עתיק: בית הכנסת המקסים ושובה הלב, בית כנסת עדֶס, היכל התפילה של יוצאי סוריה, קהילת ארם צובא (חאלב).

לכאן הגענו בוקר אחד להתפלל עם שמעון עיראקי ועם רפאל ירושלמי, שגרו ב"נחלת ציון". חברנו לכיתה בבית הספר אליאנס לבנים, נסים לֵילה, גר בגבעת מרדכי, אך דואג להשכים קום בהנץ החמה, כל יום, ואחר כך ללכת ברגל עד בית הכנסת "עדס". נסים שומר על מסורת ילדותו. זכר התפילה של אותם ימי-ילדות לא נשכח לעולם.

כילדים התמלאנו באמונה כי בבית הכנסת הזה יש אוצרות עתיקים: כאן מחזיקים יוצאי ארם-צובא בוודאי את כתב היד של "הכתר" האבוד, ואולי כאן גנוז באיזה מסתור קנקן ובו תמצית מדם החילזון שממנו הכינו את הטלית של הכהן הגדול. והיו גם בינינו שהאמינו שצנצנת המן הסודית והנצחית חבויה גם היא בין כותלי בית הכנסת של עדס.

אם נכנסתם להתפלל בו גיליתם די מהר שהמבנה של קהילת חלֶבּ מפואר ומהודר בצורה מעוררת התפעלות. גם כיום, כשאנו מגיעים לביקור, אנו מחסירים פעימה מול קיר המזרח שמצופה כולו עץ משובץ בצדף, וקשה לשכוח את דברי הרב מן הילדות, שסיפר לנו כי אלה עצים של שלמה המלך שהגיעו לדמשק, ונשמרו במיוחד ליום שבו יקימו מהם בית כנסת בירושלים. אפשר באמת לדבר אל העצים, הם פשוט קדושים.  

המתפללים מתחננים לקב"ה שישמע את אֶביוניו, מהללים אותו על גדולתו ומבקשים: "וסלחת לעוונותינו"… הצלילים עדיין מתנגנים, ואנו זוכרים את אותן עיניים דומעות הניבטות למעלה, מי אֵ-ל כָּמוךָ!

קיבוץ הנשמות

מרחוב שילה ממשיכים ברוח קרירה, ואפשר להגיע בדרכנו לבית הכנסת של רבי מרדכי שרעבי, משם ניתן לצפות מביתו על "הבית המקולל" באמצע אגריפס, בלב השוק. אגדת הקללה של הרב מנסרת באוויר.

עתה אפשר לאסוף זיכרונות וצלילים ולצעוד באגריפס לכיוון בניין "כלל". לנו קשה לעשות את הדרך, לנו קשה לשכוח: כאן, במקום שבו עומד בניין "כלל", היה מרכז החיים שלנו. כאן, בבניין שבו נמצא קניון החנויות וסניף הדואר אגריפס, עמד בית הספר אליאנס. את בית הספר שלנו "אליאנס לבנים" הרסו, ועליו בנו את בניין "כלל". בולדוזרים הגיעו ליום החורבן, והשלט אמר הכול: "הכניסה לזרים אסורה". בנֵי הבית הפכו לזרים.

אנו צועדים ברחוב כל ישראל חברים לעבר רחוב יפו, וצופים משמאל בבית קוקיא המפורסם. מאחורי קיר הבית אפשר לראות את הציור המרהיב של תולדות האליאנס.

מכאן אפשר לצעוד לבית שעוני השמש – לבית הכנסת "זהרי חמה". סביבנו מתנגנת מחרוזת שירי סליחות. הלב עדיין זוכר את בית הספר אליאנס שחרב, וקשה לו לסלוח, שהרסו לו את מחוז החלומות. מבתי הכנסת של ירושלים בוקעת בשעת בוקר כה מוקדמת תפילה הנותנת תחושה של רוגע ונחמה.

אנו צועדים מזהרי חמה לעבר משטרת מחנה יהודה וברחוב יהודית פונים שמאלה, שם למטה ממתין לנו "אוהל רחל", בית הכנסת הבגדאדי הטוב והחם. כאן למדנו פיוטים עתיקים שנארגו על מנגינות ערביות שהכרנו משיריהם של פאריד אל אטראש ושירים אחרים. כששמענו את הפיוט ב"אוהל רחל" שהתנגן במלים: "מה אלי וגודלו, ירעד גופי כולו", זיהינו את שירו של פאריד: "מה א-לי וואולתילו… יא עוודי-ל – פאלפילו…" וכך חשנו את הלחנים המוסתרים בשירים "יהלומה יהלומה", השֵׁם מֶלך, השֵׁם מָלך", שהתנגן לפי הלחן של "עלא דילעונא". הרגשנו שכל פיוט מקבץ נשמות מתרבויות שונות, מחבר כל מה שקיבלנו מבית אבא. חשנו שמן העתיק ומן היין הישן יקום עולם חדש ושירה חדשה, ועל כך כתב בלפור בשירו:

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק

בַּשִּׁירָה.

הֵם שׁוֹנִים: תִּקּוּן.

הֵם שׁוֹנִים: מוֹרָשָׁה.

כְּתֹב לְפָנֵינוּ

בַּמָּקוֹם הַזֶּה

שִׁירָה חֲדָשָׁה.

החזן והמתפללים רועדים בדבקות: "אתאנו לפניך לבקש ממך מחילה". הפיוט כובש גם כאן, והמנגינה רוטטת, הילדוּת כמו שבה ממרחקים, גם ירושלים היודעת לסלוח אלף סליחות ולא לשכוח את עידן התום:

סלח לנו ושלח לנו ישועה ורחמים ממעונך – –

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' באלול תשע"א, 9.9.2011

פורסמה ב-8 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תצא תשע"א - 735 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: