מן המעגל אל הניצב / הלל ברזל

 

המשוררת מחדשת תבניות. בעוד שספרה הקודם התאפיין במתכונת מעגלית, בספרה הנוכחי המתכונת היא סולמית: מיתמרת לשמים, שלב אחרי שלב, לוהבת כאש ללא מעצור

להעיר את האנזימים, רחלי אברהם-איתן; שבילי אור, 2011, 80 עמ'

השיר הראשון בספר השירים "להעיר את האנזימים", מזנק בהתעוררות של להבה בוערת, "הכרמל במרכבות אש ורוח עם תכון". שיר אקספרסיוניסטי מובהק, בשורות ארוכות ברצף זורם, בלתי מופרע, במקצב חופשי, בדימויים מפליגים. רקיעים בוערים, מסך לוהט, להבות בלהט אינסופי, ההר נשבר.

תבנית היסוד בספר שיריה של  המשוררת "מחזור אור, שיר ואישה" הייתה מחזורית, מעגלית בעיקרה. בשיר הפותח את הספר החדש בולטת התבנית הסולמית, כדין האש העולה ומיתמרת למרומים, ואין מי שיעצור בעדה. הסולם המגשר בין הר לשמים בנוי שלב על גבי שלב, נדבך מעל לנדבך, כמו ציר עולם המגשר בין שמים וארץ. הוא נבנה מלשון המראות, מהעין הרואה את הלהט, כמו זה של החרב הקדומה בצד הכרובים, ליד השער הקדום של גן העדן, חוסמת את הדרך לעץ החיים. המראות המגביהים מן הדוקר את העיניים לזועק למרום ואין מושיע.

ההתפרצות הגדולה יודעת גם את ההיפוך, סימן ההיכר של הכוח הרטורי, הנשען על היפוכים מצומצמים בגבולות השורה או הבית השירי, וההיפוך הגדול, המחלק את היצירה כולה למסלול מתהפך בכיוונו. וכך לקראת הנעילה של השיר, כאשר תמרות האש מפנות את מקומן למה שנשאר שחור, זכר לחורבן; מופיע אליהו במרכבת האש, לאחר השריפה הגדולה, באש פנימית, מקוננת, בלב חרוך. האש במבט משתאה, מוחצן, מתהפכת לאש הנפש, אש של ייסורים והרהורים על מעמד האדם בתבל.

עוצמתו של השיר באה מן הרצף המאחד ומן ההתהפכות. לרשמים החזותיים והשמיעתיים שהוא מתברך בהם, נלוות המשמעויות המעשירות את כל חלקיו. ההתייצבות מול משמעות החיים, "הנערים שהתעשנו", אלה שבאו לעזור, לחלץ ובערו כנרות החנוכה. סתירה תיאולוגית ל"מעוז צור ישועתי". אש בתוך אש רומזת לריבון כל העולמות. אש אוכלה אש; והנה כל הנברא, עצים ואדם, בהתכלותם כעשן, אפר ואודים שלאחר השריפה, ועמם בתפנית גרוטסקית, כציור זוועות במערת קבורה, תרנגול מפויח לא לכפרות. ושאלת השאלות: האילן שנברא לצמיחה הפך לעץ מבעיר עץ, לאסון רודף ומשיג אסון, לאש מתהפכת זורעת מוות וחוסר אונים.

כוחו המרשים של השיר הוא במבע הגלוי, המתלקח בלהט מתפרץ, מזכיר ברתיחתו את הלבה הזורמת מהר הגעש; מוסיף לכך את חומרי התשתית.

מבחינה זו, ההתנהלות עקבית כמו בשירים בתבניות המעגליות, בשירים המוקדמים של המשוררת. ההגבהה על דרך ההקשרים התנ"כיים כמו מתבקשת מאליה. כך תיאורו של אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה, שקדמה לה העב הקטנה לאחר הבצורת. נוסיף לכך את התיאורים האפוקליפטיים כמו בנבואות זכריה, ארץ ושמים באובדן יציבות, צבע וצורה. נוסיף לכך גם את תורת הנסתר: ענני בדולח החובקים את הנשמות המשתחררות מן הגוף הבוער, פושט את צורתו וממריא מתוך החומר. ומן החומר לתומר, במשמע של התנשאות כמו דקל וברמיזה לתומר בשיר השירים בצפונותיו הסמליות והאלגוריות. כדינה של משוררת האמונה על המסורת הקבלית, כגון זו המפעמת בשיריו של רבי שלום שבזי – מילה אחת צופנת בתוכה עולם הגותי שלם. אליהו עולה אל ראש ההר, ברובד התשתית משה בעלייתו להר סיני. "ויגהר" – על דרך החייאת הילד המת על-ידי אלישע הנביא ממשיך דרכו של אליהו, מורו הגדול.

מסורת הרימוז שבפיוט ובשירת ספרד, לאמור: כל צירוף של מלים הנשען על כתבי הקודש, מתקיים בשירים שלפנינו, מבלי לוותר על סממניה של שירה מודרנית, שירה זורמת, מתוך חירות לצעוד בנתיב סגולי, אישי ייחודי. ישן וחדש בהתלכדותם. האקטואלי ומורשת העבר בזרימה הדדית, בחיוניות משותפת, בהתעלות מתחדשת.

המתכונת הסולמית, שלב על גבי שלב, יוצאת משיר המבוא לשירי הספר במכלולו. "אדם, אדמה ועץ השדה בעיר הנבנית". ההצטברות בדימוי גובה יוצאת מן השם של השיר ומעידה על מכלולו. גם כאשר מדובר בצעצועי מכוניות של ילדים על הארץ מטה ובבניינים נבנים ומתנשאים מעלה ב"עיר העתיד". נחשי תעופה מתפתלים בשחור ובולעים כל שמעליהם. אבק לבן עולה מכל מקום, מן העיר הצומחת לגובה. ילדי המחר יהיו נהגיו של שחר עולה, שחר חדש. בעיר העתיד ישלוט הרצון לפרוץ את הזמן, להאדיר את רוח האדם. ברטוריקה של היפוך, נזכר הפחד לגעת בפצע העמוק ביותר בנפש האדם. המסלול האנכי, מגביה מן המעמקים ומן הדמעה, מן הפחד לפחוד בקול דק ונעלם, אל ההעזה לצאת משירים "חוורניים", בוכים ונאנקים, למרחב ולגבהים של המעשה האמנותי, השואף אל הנצח.

הפחד הגדול, ההרגשה המפחידה, בהתייסרות על הבל ההבלים בקהלת מוצאים את תיקונם בכתיבה על כך, במתן דרור לרגשות הגואים ולדמיון הממריא של המשוררת המציירת במלים. המציאות, תהיה אשר תהיה, מונצחת במלים המתנשאות כבר מעצם הווייתן. וכך מן השיר "מצב צבירה של הרוח", צבירה כנגד מצב רוח, משיר אקספרסיוניסטי במבעו, לשיר תמונתי-ציורי, מועט המחזיק את המרובה, שיר יפהפה ובתבנית סולמית. כל שורה בשיר היא כשלב המכין את השלב שבא אחריו, קשור בו ומתרחק ממנו, מגביה יותר. השיר "צבר ועם לבדד" (עמ' 18):

 חוֹצְפִים קוֹצָיו

נִצָּבִים כְּמַגִנֵּי פְּרִי רַךְ

וּנְסִיכוּת שֶׁל פֶּרַח.

פֶּה רַךְ שֶׁל דְּבוֹרָה

שׁוֹקֶקֶת זֶמֶר רְבִיָּה

וְרַב-צַבָּר.

נוֹשֵׂא צַוָּאר עָתָק

כְּעַם פִּתְאֹם

עַל רַגְלָיו קָם

וְדוֹר בָּאָרֶץ

קוֹץ וּפֶרַח

וֶעֱלִי בְּשִׁילֹה

בְּתוֹךְ הַסְּלָעִים הָעֲתִיקִים

צוֹמֵחַ וּמַשְׁרִישׁ

מְאַחֶה אֶת הַקֶּרַע

 המעגל כתבנית יסוד נשקף בפרי, בפה, בפרח, בחזרה האדנותית של האות פ'. מתעמקת ההתחברות לארוטיקה, פה וזמר רבייה, פה רך. מן העיגול הרך, נסיכות של שקט, אל הניצב במעמד חצוף, נמרץ יותר. קוציו של הצבר חוצפים, על דרך דבר חז"ל: "חוצפה כלפי שמיא מהניא"; חוצפה אפילו כלפי האלוהים היושב בשמים, מביאה תועלת. השיח הקוצני של הצבר אדנותי, זוקף צוואר למעלה בגאון. בדור שיקום בארץ יהיה גם מזה וגם מזה. השיר זורם, ללא סימני פיסוק, למעט נקודה מפסקת אחת.

המעגליות אינה נעלמת. גלגל העין הנפער הוא המפתח לכל הסתכלות בסובב. הנקבי והזכרי, המעגל והאנך, יהיו תמיד במחיצה אחת: הקוץ, הפרח והשיח יחדיו.

וכך שיר ההמשך, מוסיף לתבנית הסולמית: "גזר קיפח ודור מפתח" (שם). הצורה וההרכב המילוני בשני השירים משרתים הגבהה, התרוממות מעלה, הגבהה מטאפיזית: "אתם ניצבים היום כולכם" (דברים, כ"ט, א'). התקומה הלאומית בשיר רומזת לשיר בעל המוניטין של אמיר גלבע: "פתאם קם אדם בבקר ומרגיש, כי הוא עם ומתחיל ללכת" ("שיר בבוקר בבוקר").

משיכות המכחול ביד חזקה, בוטחת בעצמה, אינן מתעכבות בדרכן אל ראש הסולם, אינן חוששות מגבולות ודי להן בעידון המובטח בנתיב הרגשות "געגועי אביב כותבים אותי" (עמ' 20). געגועים מלשון נגיעה, תשוקה מתמשכת למגע של אושר, בהפלגה מתחנת המוצא, בלי להגיע לתחנת רגיעה. העפרון משייט ביד, נאמר בשיר, כאחוז דיבוק שופך את צבע התודעה ברגע של אמת עירומה. יוצא מן הפירמידות אל העבדות העכשווית. ציר עולם שראשו בזמן הקדום, והוא נראה בגבהיו מאז ועד היום, מזכיר את ההשפלה המאיימת על הכמיהה לחירות, להיות בצלם אלוהים, בחופש בחירה.

הפואטיקה המגביהה מתנסחת במונחים חזותיים בניחוח של הומור. השיר יוצא לדרך עצמאית, מתנתק מדרך הורתו בשמחת שחרור, כאילו יצא מן השעבוד, בארשת חייכנית. ומן החופש אל המבע המתפרץ בגבהים ובנפש: "מתפקע מגעגועיו/כענן עוצר רבוא גשמיו/ונחנק" (שם), ומגיע מן המחנק אל ארובות השמים הנפתחות.

התבנית המעגלית חוזרת בהתייחסות לספר השירים של אתמול וממנו לפואטיקה של מראות ודימויים בהתנשאות מעלה, ברוח שירת הים, שירת גאולים, השיר הנכסף של היום ומחר. "אז ישיר" (עמ' 21):

 מָה יִתְפֹּס מֵעַצְמִי הַמְפֻזֶּרֶת

בֵּין אוֹתִיּוֹת "מַחְזוֹר אוֹר…"

מָה אֶתְפֹּס מִתְּפִיסָתוֹ אֶת מַעְגְּלוֹתַי?

ובפניה לשוכן מרום:

      מָה מְזַמֵּן אֵלִי בִּשְׁלִיחוּתוֹ?

מִי הַשָּׁלִיחַ וּמִי הַנִּסְעַד?

ובעידון הרגשׁי:

מִי לְמִי יִסָּתֵם

חֹר בְּלֵב?

ובפסוק ההופך התעגלות להתנשאות של שגב: "ברוח אפיך נערמו מים".

ההתייחסות הפואטית יוצאת מתחומי הנשגב כסימן ההיכר של השירה העברית בשיאיה, בהתגלות האלוהית, כנושא בשירה העברית לדורותיה, אל ההוויה הטכנולוגית: "בראנו את צלם המחשב לעובדו יומם וליל". בוקר וערב נדרש הכוח להשכיל "לנסוק אל מרחב הציפור הקדמונית" ("אדם-ציפור על סלע", עמ' 63). הגעגועים יכולים להתנסח בישיבה ליד המחשב, ובתנאי שיבוא החלום מתנועע גלים-גלים, מתנשא על המים, נשאר נאמן להמיה של אהבה; ובלבד שיחזור אור הדמעות מנצנצות כזריחת הטל על העלים בבוקר, עם עלות השחר; ובלבד שכל חלקי הנפש ירקידו את המלים, לנוע במרחב ולגובה כגבעולים ברוח, בשאיפה לדעת, להתוודע לסודות הטבע והצבע, לתכלת השמים בכל צורות ענניה ורבוא צורותיה ("בונה סכרים לעת עתה", עמ' 64).

המעבר מן המעגל אל הניצב מתפרש בשיר "לא תענה" (עמ' 60-61). מועל – רמיזה לעד שקר. בעשרת הדברות הנרמזות בשם השיר ובמהלכו, עלול לקשור מלכה אל מעגלותיו, במלים כוזבות, בקשרים, בשקרים, בקרשים, בגשרים מתוחים על לבו, בדיבור שווא: "לא זה דודי/לא זה רעי/לא זה רועי". המלים מתוך שיר השירים ומזמורי תהילים. המעגל צובר יתרון וגם סכנות: "מחייג, מתמלא מפגישה לפגישה/מתפזר לצלילי הריקוד/חורג מן המעגל האקדמי/מאבר קואורדינציה ואת עצמו/במגל רב-נשי".

מפליא השימוש באליטרציה, באותיות החוזרות בצורתן. האות מם המעגלית ומנגד האות גימל פתוחה וזקופה. מעגל וחריגה. דברים בסוגרים, נאמר בשיר, אין בהם פיתרון. את השמש לא ניתן לרקום במלים על צג מחשב. צריך לשנות כיוונים כדי להגיע לשוכן במרומים, ריבון כל העולמות.

בשיר "תפילה" (עמ' 80) "הבט אל עיגול הנגוהות עולה בהר/מחזור אור, מחזור אישה". שיר חדש מתדפק על הסף. הגיעה העת לשכינה שתשכון בשכונת העוני, עוניו של כל בשר ודם. "בוא! בוא!הסוכה לפי מידתך/ופעימת הלב כרטט העלה/במשב החדש". ההתעוררות בכוח האנזימים, חיים בזרימתם, במבע פיוטי שעדותו אמת, מהישג להישג.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011

פורסמה ב-4 בספטמבר 2011, ב-גיליון שופטים תשע"א - 734, שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: