בלשית ללא מייבש שיער / צופיה ברכה לאופר

 

מייזי דובס היא חוקרת פרטית באנגליה שבין שתי מלחמות העולם. התיאור ההיסטורי האותנטי והמרתק מלמד על טראומת המלחמה, ומתגבר על פגמים בעיצוב אישיותה של הגיבורה

כמו נוצה ברוח, ז'קלין וינספיר; מאנגלית: אסנת הדר, אריה ניר, 2010, 285 עמ'

מייזי דובס, עלמה צעירה עם חיבה מדאיגה לכובעים, הוצגה לקהל הקוראים כבר ב"חוף מבטחים" (הוצאת אריה ניר, 2007), הספר הראשון בסדרת ספרי מייזי דובס, לאחר שהצליחה לפלס את דרכה ממעמד משרתת לבעלת משרד עצמאי של סוכנות בילוש. בספר השני בסדרה, ממשיכה דובס לקדם את קריירת הבילוש המתפתחת שלה ולהתמודד עם השפעת מלחמת העולם הראשונה עליה ועל הסובבים אותה.

עלילת "חוף מבטחים", כמו גם עלילת "כמו נוצה ברוח", מתרחשת בזמן השקט שלפני הסערה – במהלך השנים שבין שתי מלחמות העולם. על פרק הזמן שבין המלחמות נכתבו ספרים ומאמרים רבים – אך מעטים מהם תורגמו לעברית, וכך יצא שהקורא הישראלי כמעט לא נחשף לתקופה קריטית זו, כמו גם להשפעותיה ההרסניות על האזרחים הטובים של הוד מלכותה.

לונדון של 1930 היא עיר רפאים, המנסה למלא את החלל העצום שנוצר סביב חללי מלחמת העולם הראשונה. דווקא תקופה זו, שבה כוח אדם גברי הוא מצרך יקר ונדיר, מהווה קרקע גידול טובה להתפתחות המקצועית של מייזי ומאפשרת לה לקדם את הקריירה שלה כחוקרת פרטית. הפעם מוטלת על מייזי משימה פשוטה, כביכול: לאתר את בתו של ג'וזף וייט, אחד מהאנשים העשירים בלונדון. אולם, עם התקדמות החקירה מגלה מייזי כי יש קשר בין היעלמותה של מיז וייט לבין שורת רציחות מסתוריות, וכי בכדי להגיע אל חקר האמת עליה להתמודד לא רק עם המשימה הבלשית שלפניה אלא גם עם טראומות מעברה.

וינספיר השקיעה מאמצים בהעברת רוח התקופה ובכתיבתה ניכרות השפעות המחקר המעמיק שביצעה. היא מצליחה לשמור על אמינות ועל האווירה האותנטית של הספר דווקא באמצעות התמקדות בפרטי מידע קטנים, כמעט שוליים, אשר דווקא הם לוכדים את הקורא ושואבים אותו למסע בזמן אל המאה הקודמת. כך, לדוגמה, לומדת הקוראת כיצד לייבש שיער בתקופה שבה עדיין לא המציאו את הפן וכיצד להתניע מכונית מוריס בעידן שבו נשים נוהגות עדיין נחשבו לתופעת טבע.

אחת מהתופעות המרתקות ביותר אשר תיארה וינספיר בספרה קשורה לארגון של נשים צעירות, "מסדר הנוצה הלבנה", אשר יזם חלוקת נוצות, כסמל לפחדנות, לגברים צעירים אשר לא לבשו מדים במטרה לאלצם להתגייס. מדובר באחת הפרשיות השנויות במחלוקת של מלחמת העולם הראשונה, אשר רלוונטית עד ימינו אנו. בעיסוקה בנושא רגיש זה פותחת וינספיר מקום לדיון ציבורי בנושא הלחץ החברתי והשפעתו הרת הגורל – מי אחראי לחללי המלחמה, האויב או העם ששלח אותו? נושא נוסף אשר וינספיר מעלה הוא המקום הנכבד שתופסת הטראומה בחיי היום יום. מרבית הדמויות בספר סובלות מפוסט טראומה ומנסות להתמודד עם עול הזיכרון בצורות שונות: "לא היה צורך להכביר מילים: היגון שנבע מהמלחמה הטיל צל, לפעמים סמיך ולפעמים חיוור כאריג שקוף, אך מעולם לא נעלם" (עמ' 94). השפעותיה ההרסניות של המלחמה ודרכי ההתמודדות עמה אמנם משתנות מדמות אחת לאחרת אך כמעט אף אחת מהדמויות אינה חסינה מרסיסי הפגיעה. מייזי עצמה מתקשה להמשיך הלאה עם חייה עד אשר היא משלימה עם עברה: "מייזי… חשבה על הקו הדק בין זיכרון לתזכורת, ואיך תזכורות תכופות עלולות להוציא אדם מדעתו. עלולות לדחוף אדם לסמים או לאלכוהול, לכל דבר שמסלק את קצותיו החדים של העבר" (עמוד 152)

למרבה הצער, הבעיה העיקרית ב"כמו נוצה ברוח" היא מייזי דובס, הגיבורה הראשית, אשר במרבית המקרים מצטיירת כגרסה המעצבנת והניו אייג'ית של ננסי דרו למבוגרים. אם בספר הראשון כבשה מייזי את לב הקוראים בהתמודדותה המרגשת עם פציעתו של ארוסה, הרי שבספר הזה היא הופכת מאישה צעירה ואינטליגנטית לעלמה במצוקה אשר בסך הכול זקוקה לפיוס מרגש עם אביה ולמחזרים חדשים כדי להגיע להפי אנד.

מייזי של וינספיר היא אישה אמיתית, כזו שמחליפה בגדים שלוש פעמים לפני שהיא יוצאת מהבית לקראת פגישה חשובה ומהרהרת תדיר בענייני אופנה לצד ניסיונות פענוח זהותו של רוצח סדרתי. עובדה זו רק מחזקת את תחושת ההחמצה נוכח שיטות החקירה האלטרנטיביות של מייזי, המשתמשת בכוחות מיסטיים כדי "לחוש" את זירות הפשע ולהפיק פרטי מידע חבויים. השילוב של כוחות מיסטיים בחקירה בלשית מפחית מהעוצמה של מייזי כדמות אינטליגנטית ופמיניסטית. אם הייתה מצליחה מייזי לפתור את התעלומה הודות להיותה אישה חזקה וחכמה אשר הולכת נגד הזרם ופותרת תעלומות באמצעות נקודת המבט הייחודית שלה על העולם, ניחא; אבל העובדה שהיא נאלצת להשתמש בשיטות מפוקפקות שלמדה מ"המיסטיקן העיוור מציילון" (עמ' 26) אינה הופכת אותה לגרסה הנשית של שרלוק הולמס אלא יותר לגרסה העל-חושית שלו. כוחה של מייזי הוא דווקא באישיותה, שלא לומר נשיותה. בשעה שהולמס היה פותר את חידת היעלמותה של מיז וייט ונעלם כדי לעשן מקטרת ביחד עם ד"ר ווטסון, מייזי מקדישה זמן ומאמץ כדי לשפר את חייהם של לקוחותיה (או סתם זרים מוחלטים הנקלעים במקרה בדרכה). ההתעלמות מהאינסטינקט הנשי וההתמקדות דווקא בחקר העל טבעי פוגעות ביתרונותיה של מייזי על מתחריה בני המין הגברי ובאמינות הכללית של דמותה.

יחד עם זאת, וינספיר ראויה להערכה על עצם ניסיונה לשמר את האווירה האותנטית בספר, במיוחד לנוכח העובדה שאישיותה הייחודית של מייזי בולטת למרחקים באנגליה של המאה הקודמת. אופייה של מייזי כה נוגד את רוח התקופה, עד שכמעט מתבקש שוינספיר תחטא לעתים בכתיבה אנכרוניסטית, אך פעם אחר פעם מצליחה וינספיר להתגבר על חוסר האמון הבסיסי שמעוררת מייזי בקורא, הנוטה לחשוד כאילו מייזי דובס היא עוד בחורה מודרנית שעוטה על עצמה בגדי וינטאג'. דוגמה לכך ניתן למצוא באלגנטיות הקלילה שבה פותרת וינספיר את בעיית רווקותה של מייזי: בעל היה עלול להגביל את צעדיה של מייזי, בה בשעה שהיעדרו היה יכול להיראות תמוה עד מאוד, בעידן שבו רווקות עדיין לא נחשבה כתופעה מקובלת. לפיכך, הבחירה באהוב נוכח-נפקד היא בחירה מתאימה אשר מאפשרת למייזי לרקוד על שתי החתונות ולהישאר ברווקותה הכה נחוצה. וינספיר אינה מנסה להתעלם מייחודיותה של מייזי אלא טורחת להדגיש אותה באמצעות דמויות אחרות, המשקפות את השמרנות הגברית הטיפוסית של אותה התקופה, וכך מייזי עדיין זוכה למבטים מופתעים כאשר היא מסתפרת בתספורת מודרנית מדי או נוהגת לבדה במכונית. אפילו המפקח סטארטון, אחד ממחזריה הפוטנציאליים של מייזי, מעדיף לעצור את החשוד הלא נכון מאשר להקשיב לאינסטינקט הנשי (והצודק) של מייזי, וזאת למרות שנעזר במייזי בחקירה קודמת. ללא ספק, בעיניים הגבריות של 1930, מיזיי היא רק עוד בחורה חביבה עם שיגעון אקסצנטרי וחובבני לחקירות, שאליו יש להתייחס בסלחנות אך לא ברצינות.

"כמו נוצה ברוח" אינו ספר חף מפגמים, ובאופן מצער למדי כך גם תרגומה של אסנת הדר, אשר נראה כאילו נעשה כדי לצאת ידי חובה ובהחלט לא מצליח לספק חווית קריאה מקסימלית. אני מודעת לקשיים שבתרגום ביטויים הייחודיים לשפה אחת ואשר אין להם משמעות מקבילה בשפה שאליה מתרגמים, אך לכל אורך הקריאה בספר לא יכולתי שלא להרגיש כי בתרגום הושקע מינימום המאמץ ההכרחי בהעברת המשמעות המילולית ותו לא. דוגמה לכך אפשר למצוא בכותרת הספר אשר רחוקה שנות אור ממשמעות הכותרת המקורית "Birds of feather" ושומרת רק על המכנה המשותף הבסיסי ביותר; בתרגום ""Wilted lily ל"חבצלת נבולה" ובבחירת המילה "פלאפרית" (באנגלית, "Flapper": כינוי לנשים צעירות, מרדניות ואופנתיות באותה התקופה) ל"נערה מתירנית", במקום לצרף הסבר קצר ומתבקש, אשר אפילו ויקיפדיה יכולה לספק. למרות זאת, טוב עשו בהוצאת אריה ניר כאשר בחרו להמשיך לתרגם את סדרת ספרי "מייזי דובס", ולו רק בשל התיאור ההיסטורי המרתק שהם מכילים, אשר משכנע את הקורא להמשיך להתוודע למעלליה של מיס דובס, כמו גם לרכישת הכובעים העתידית שלה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בספטמבר 2011, ב-גיליון שופטים תשע"א - 734, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ואני אומר, שתשיג מייבש שיער ותעזוב אותנו בשקט, לא אהבתי בעליל.

  2. שתשיג כבר מייבש שיערותעזוב אותנו בשקט, דווקא לא אהבתי את הסיפור הזה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: