תל אביב – מגולה למדינה ולעיר / יעקב עציון (לפרשת ראה)

 

"וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם" (דברים יג, יז); "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶש הָאָבִיב" (טז, א)

 

סביב המחאה החברתית האחרונה, ולא רק סביבה, ניתן לשמוע דיבורים רבים על 'מדינת תל אביב'. ואכן, במקורו ניתן השם "תל אביב" למדינה – קודם שהפך לשמה של עיר.

כידוע, השם "תל אביב" היה הכינוי שבו בחר נחום סוקולוב לתרגם את שם הספר העתידני שכתב בנימין זאב הרצל – 'אלטנוילנד'. הרצל כתב את ספרו בין השנים 1899 ל-1902, וקרא לחיבור בתחילה "ציון החדשה". ביומנו הוא מספר שבאחד מן הימים, בעת שנסע באוטובוס, נצנץ במוחו הרעיון לקרוא לספר "אלטנוילנד", בהשראת שם בית הכנסת המפורסם בפראג "אלטנוישול". 'אלטנוילנד' בגרמנית פירושו 'ארץ ישנה-חדשה' – והספר אמנם עוסק בצעיר יהודי אירופי המבקר בארץ ישראל פעמיים – פעם אחת כשהיא עדיין במצבה כפי שהכיר אותו הרצל, ופעם שנייה כעבור 20 שנה, כשהיא בנויה לתלפיות ושוקקת חיים, לאחר שנוסדה בה מדינת היהודים.

הסיבה לתרגום שבו בחר סוקולוב – הספר בעברית יצא לאור בשנת 1902, באותה שנה שבה ראה אור המקור בגרמנית – מופיעה בתוך הספר עצמו. בעת ביקורו השני של גיבור הספר, פרידריך, בָּארץ – נפגש הוא עם יהודי בשם דוד ליטוואק, וזה האחרון הסביר לו היאך ומדוע נקבצו היהודים לארץ במשך עשרים השנים שבין הביקורים:

שנוא שנאו את היהודים כשהיו עניים, כשהיו עשירים, וגם כשהיו בינונים. קצוף קצפו עליהם ברכשם כסף, וגם בהוציאם כסף. לא להם להיות עושים, לא להם להיות אוכלים. מכהונות המדינות נדחו, בבתי הדינים ניצבה השנאה לשטן על דרכם בכל פעם שהיו למו שם דין ודברים. בכל מקום בחיי הצבור שבעו זדון וכלימות. במעמד הזה היו לפניהם אך שני דרכים: להיות לצוררי כל ציבור מדיני כזה, או לבקש להם מקלט. והדבר האחרון נעשה, והננו פה. נמלטנו. 

ופרידריך לחש: תל אביב! (אלטניילאנד: תל – חרבה עתיקה, אביב – תחייה, דבר חדש פורח, והוא שם מקום).

– אמנם כן! כיוונת היטב. זה היה תל עולם, תל חרבות נושנות, ועתה הוא תל אביב וחיים. על אדמתנו הישנה יסדנו מדינה חדשה.

אביבה של תבואה

מהקטע המצוטט ניתן לראות שסוקולוב, ככותבים נוספים בשעתו, נטה להשתמש בסממני לשון מקראיים בתרגומו העברי ("שנוא שנאו", "ניצבה השנאה לשטן", "שהיו לָמוֹ שם" ועוד). ברוח זו, גם השם תל אביב עצמו נלקח מן המקרא, תוך שהוא מקבל מדרש-שם חדש. יחזקאל הנביא מתאר בפרק ג' בספרו: "וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי, וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה. וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר".

ככל הנראה, אין קשר כלשהו בין האביב הנזכר כאן לאביב המוכר לנו, למשל מפרשת השבוע: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶש הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". האביב שבתורה פירושו תבואה בראשית הבשלתה, כעולה מהתיאור במכת הברד במצרים בספר שמות: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה". השעורה כבר הגיעה למצב אביב – כלומר, הגיעה להבשלתה ושיבוליה כבר התקשו, ולכן הוכו ונשברו בברד – ולעומתה החיטה המאחרת הייתה עדיין ברכותה ולא נפגעה.

אחרי מכת הברד ניחתו על המצרים עוד שלוש מכות עד שיצאו ישראל ביד רמה, ומיד עם יציאתם נצטווה העם לזכור את יום האירוע, ולציינו לדורות: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶש הָאָבִיב. וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי… וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה" (שמות י"ג)

ייתכן שחודש האביב האמור כאן מציין את הבשלת השעורה, וייתכן גם שבזמן שחלף הגיעה אף החיטה לאביבהּ – אך מכל מקום האביב בתנ"ך הוא תיאור לתבואה בהבשלתה, לאו דווקא בהקשר לזמן מסוים (כך למשל נאמר בפרק ב' בויקרא: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ…").

בעברית המאוחרת יותר המשיכו להשתמש במילה "אביב" בהקשר החקלאי. כך מוצאים אנו בדברי ר' עקיבא במשנה במסכת כלאיים (פרק ה) לגבי תבואה שגדלה בכרם באיסור: "ר' עקיבא אומר: אם עשבים יופך, ואם אביב ינפץ, ואם הביאה דגן תידלק". כלומר, אם השיבולים עדיין בתחילת דרכם ("עשבים"), די בהפיכתם; אם כבר הגיעו למצב אביב – יש לנפצם, היינו לנער הגרעינים מהם; ואם השלימו גידולם ונעשו דגן – אין להם תקנה אלא בשריפה.

מכל מקום, כיוון שעיקר השימוש במילה אביב היה בצירוף "חודש האביב", ובהקשר לתקופת השנה שבה נעשית התבואה אביב – התנתקה המילה ממקורה והפכה לכינוי לתקופה זו, שבה ניעור הטבע מתרדמתו ומתחדש.

"מקום תורה קדוש ונורא"

כאמור, נראה שלתל אביב שאליה נשלח יחזקאל, על שפת נהר כבר שבבבל, אין כל קשר לאביב הנזכר. כפי ששם הנהר 'כבר' אין לו דבר עם המילה 'כבר' הרגילה בשפתנו, כך לכאורה הדין אף בתל אביב. על פי חוקרי השפה האכדית, שדוברה בבבל, 'נהר כבר' פירושו "הנהר הגדול" – ואילו 'תל אביב' עניינו 'תל הריסות מתקופת המבול' (המילה 'אבּוּבּוּ' פירושה מבול, וצירוף דומה ל"תל אביב", 'טיל אבּוּבִּי', מוכר במקורות האכדיים).

כך או כך, משבחר סוקולוב את השם 'תל אביב' הוא נעשה מפורסם ורווח, וכעבור שמונה שנים נבחר לשמש שמה של העיר העברית הראשונה – כשהוא דוחה מפניו הצעות חלופיות שהועלו, כ"עברייה", יפהפייה", "נווה יפו" ועוד.

שאלת שמה של העיר תל אביב הגיעה גם לשולחנם של פוסקי ההלכה. כידוע, בהלכות גיטין מקפידים עד מאוד לרשום במדויק את שמות האיש והאישה ואת שם עירם. ובכן, נשאלה השאלה – שם העיר שאנו מדברים בה במשך דורות היה יפו, וכך נכתב בטופסי הגיטין שסודרו בעיר לכשהזדקקו להם.

לאחר שנבחר השם "תל אביב" בשנת 1910, היו מן הרבנים שהמשיכו לכתוב יפו כמקדמת דנא, והיו שכתבו "תל אביב ביפו". בתשובה שכתב הרב קוק בשנת תרצ"ב (1932) לרבה של העיר, יוסף הלוי, מצדד הרב קוק בכתיבת השם "תל אביב" לבדו, וכותב:

הנני חושב שגם כבוד תורתו יסכים בחפץ לב לדעתי, ודעת עוד רבנים חשובים וגדולים ששמעתי מהם שדעתם היא ככה, להשמיט לגמרי את השם יפו, ולקבוע את השם הפשוט והמפורסם של עירנו העברית הראשונה, שחנן השי"ת אותנו בדורנו לראותה בהדרה ושכלולה בכבוד על אדמת הקודש (שו"ת עזרת כהן סימן עו).

ברם, גם בשנים מאוחרות יותר עדיין יצאו עוררין על כינוי העיר בשם תל אביב בלבד. בשנת תש"ט (1949) פנה אהרן שלמה אלברג, מראשי המזרחי בת"א, לרבה של ירושלים, צבי פסח פרנק – והביע דעתו כי יש להזכיר בטופס הגט רק את שמה של יפו, שהוא "שם המקודש מימות יהושע בן נון", ולדחות מפניו את "תל אביב" המחודש.

מעניינים דברי תשובתו של הרצ"פ פרנק, הסבור כרב קוק בשעתו כי אין כל פסול בשם "תל אביב" לבדו, ולהפך:

… ומה שמעורר כי שם יפו גדול במעלה, שהשם הזה מקודש מימות יהושע בן נון נגד שם תל אביב שמוצאו מהחכם רנ"ס, על זה יש להשיב… אל יהא שם תל-אביב קל בעינינו, שגם תל-אביב נמצא במקראי קודש, שנאמר: "ואבוא אל הגולה תל אביב" וכו', והוא [=יחזקאל] נמצא שם בשליחותו של מקום למסור להם דבר ה'… ומכיון שכל גלות ישראל של יכניה ישבו שם כמפורש בפסוק, ונראה שהם בנו אותה, וקדושי עליון אלה נתנו לה שם תל-אביב, ושם היה מקום תורה קדוש ונורא הגדול שבכל האומה הישראלית… וכמו שפירש רש"י שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה" (שו"ת הר צבי אבן העזר סימן קכט).

***

המילה תֵּל נזכרת בתורה לראשונה בפרשתנו, בהקשר לעיר הנידחת שנצטווינו להשאירה בשממונה: "וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד". כְּתל זה, כך כמעט כל התלים שבמקרא נזכרים בהקשרי פורענות וחורבן. יוצא מכללם הפסוק המובא כאן מנבואת ירמיהו (פרק ל), ובו נאה לסיים בשבתות נחמה אלו שאנו שרויים בהן:

"כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב".

yetsion@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011

פורסמה ב-25 באוגוסט 2011, ב-גיליון ראה תשע"א - 733, עוד מילה / יעקב עציון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: