קן ציפור לפניך / רות קרא-איוונוב קניאל

 

שירת הציפורים הזו אינה קובעת קביעות או אומרות אמירות, אלא נושמת ונושפת, רוקדת ומתחפשת ועפה לה חופשית במרחב השמיים והשירה

לו באתי ציפור, הדסה טל; הקיבוץ המאוחד, 2011, 143 עמ'  

כשם שקן ציפור לעולם נקרה בדרך, כך הציפור במהותה, נקרית, באה בהפתעה. אם רוצים לחזות ביופייה ולהציץ בחיותהּ, אי אפשר לקחתה בכוח, לביימה בהזמנה. אפשר לנסות לחוש את משק כנפיה, לבוא בה, להיות ציפור. את הסוד הזה מלמד אותנו ספר שיריה החדש של הדסה טל, 'לו באתי ציפור'. הספר חתום באינספור נסיקות מרהיבות, נצנוצים ופִרפורים, המגלים את עוצמת התנועה הרגעית, החומקת-עוברת. הנה, לדוגמא, רצף שירים המכונה 'אדום', המופיע אחר זה הכחול, והצהוב (ולפני השחור והלבן):

'רכוסות בדיאלוג סוער/שתי ציפורים ואור/שאין להשיגו'

'בתוך נוף נוצות האש/דוכיפת/מרהיבה/כתר// עוצמת את עיניה ופוקחת כמלכה על כס'

'באיזו נוצה היא/מניפה/לתוך צמת/השמש/חוטים/של/אור// מתוך איזה חלום היא מתעופפת' (אדום, עמ' 75- 81)

איך אפשר לקרוא שירה כזו? והרי צריך לבוא ברוח ולִזול במים ולהיצרף באש בכדי לקלוט את כל החוטים הדקים שמחברים ציפור לחלל שסביבה, שיוצרים לה חיק בטוח, שמחזיקים אותה תלויה באוויר.

בכדי לקרוא שירה כזו, ויותר מכך בכדי לכתבה, נדרשת חירות גדולה, וסבלנות, ונשימה עמוקה. זהו ייחודו של הספר שלפנינו, המתיז מילות שיר כטבע חירותן של ציפורים. כמהירות מעופן. והן אכן באות, מעופפות ומבזיקות. אינן קובעות קביעוֹת או אומרוֹת אמירוֹת, אלא נושמות ונושפות, רוקדות ומתחפשות, מהדסות חופשיות במרחב.

ספרה של הדסה טל שוזר עולם מופלא של ציפורים, על כל גווני חוויותיהם, החל משמחתו הפשוטה של גוזל רך המעופף לראשונה, ועד לרחיפת הפרידה הכואבת, המהדהדת את הטרגיות והקריעה שבין האפרוח למקורו הראשוני, השמימי, הלא-נודע. 'קרירה/והרחיקה/מהקן// השחירה//נושאת צער שלעולם איננה מסגירה' (צהוב, עמ' 69]

לפנינו מעין רקמת הייקו מסתורית, צופן ציפורִי רב משמעי, שרק בעל כנף יכול להבינו עד תום. הקשר, הנתק, הפרידה, השיבה, עונג המעוף, טפיחת האברה, החיק המייחל, החדווה והבהלה, משק הנוצות, הריח, הצבע, קול וצווחה, השתברות והשתקפות, מחול הרוחות, זרמי היניקה, פיות קטנים של אפרוחים וגוזלים פועים.

אבל מכל רגעי הקסם של הספר אני מבקשת להתעכב על ציר אחד, הנפרש בין הגעגוע לבין חדוות ההווה; בין 'התנועה לשמה' – שאין בה מטרה, שאלה או הסחת דעת אלא רק הוויה ציפורִית תמימה, לבין מסע הציפורים האנושי – שמושתת על הכורח להכיר בפער שבין האיווי למימוש, בין ההווה, לעבר ולעתיד.

      ענין זה ניכר כמעט בכל עמוד בספר, החל משמו וכותרתו, 'לו באתי ציפור'. שהרי, 'אילו', ו'לו', ו'הלואי', אינן מילים בלקסיקון הציפורים. אלו מילים אנושיות קורעות לב. השירה נולדת מתוך ה'לו', וכשהיא במיטיבה, נוסקת 'אל', ו'עד', ומגיעה ליעדה. כמו ציפור.  המשאלה לעבור, לחצות מרחב, להשלים את הפער בין ה'כאן' ל'שם', שבה ומופיעה בשירים: 'אוז בר במעופו מרחיף/נוצה להלך בה, להלך הרחק//לו באו, היו אוזים חוצים את המבט' (לבן, עמ' 101).

מכוח הפרדוקסליוּת הציפורִית-אנושִית, יוצר ה'לוּ' הווה פנימי ונסתר, חזק יותר מכל ממשות עכשווית. אותה משאלת מעוף ציפורית, יחד עם החשש האנושי שמעכב אותה – ה'לו' וה'פֶן', הם שמעניקים מובן חדש ל'הווה המתמיד' של היצורים המרחפים סביבנו, לגלי האור והקול, לאותן 'פיסות פתאום' המונחות (כביכול מאליהן) בחלל:

'נפתח חלון. פסת פתאום חולפת פנימה//זה הרוח רותם/ציפור/וגולש' (35]; 'והכנפיים רושמות קוים, אחד ועוד אחד, כהה, עליו/רוכב האור' (16]; 'ציפור לבנה טופחת/בכנפיה/כנגד הלילה/פן/תחדל/להיות/ציפור/טופחת בכנפיה/טופחת/כנגד/הלילה' (עמ' 87).     

ואין נקודות בסופי השירים, ואין ניתוקים וקיטועים. וכך, אט אט, במצטבר ובססגוניוּת, באים שירי הספר ומוציאים את פיסות-הפתאום מפשוטן, מאנישים את הציפורִי שביקום, ומתוך כך מפריחִים ומְכָנְפִים את האנושי. יוצרים תמצית של סוד. תלכיד מסתורי, אנושי-ציפורי. מוציאים אותנו ממרחב הדברים הבלתי נראים, מתודעת הקיום המובן-מאליו. נוסקים ומעבירים למרחב חדש, בו הכל הופך משמעותי.

וכל המרחבים פרושים לפני גוזָלֵי-המילים. וכמו הציפורים, השירים הללו פתוחים, ערים ומעוררים אותנו, רואים ושומעים הכל, כל הזמן, מאינסוף נקודות מבט. פורמים ופורצים את מפתח הלב במעופן. והדסה טל שואלת בפתח ספרה על ארכיטיפ הציפור, על ארכיטיפ הנשמה: 'איפה היא כשהיא איננה' (עמ' 22). זוהי אחת השורות החזקות ביותר בקובץ, והמסתורית בעיני מכולן. ויש בה אומץ להישיר מבט אל הלא נראה, הלא נודע באמת, אל הסוד שבתוך הסוד, פיסות הריק וההעדר, שתמיד באות יחד עם הציפור. וכפי שכתב רילקה: 'לא הבנת עדיין? השלך את הָרִיק מידיך/אל תוך המרחב הַנָשׁוּם: אולי ציפורים ירגישו/ בעצמת מעופן הַמֻפְנָם את צמיחת החלל' (אלגיות דואינו, בתרגום שמעון זנדבנק, עמ' 8)

הספר שלפנינו מצליח לפרוש מניפה של תחושות אנושיות-ציפוריות, בזכות השלכת הריק לתוך המרחב הנשום, ובזכות אותו קשב נדיר 'לצמיחת החלל'. מנעד המעברים והחוויות הקיומיות מראשית הבקעתנו בקן, היותנו גוזלים, לאחר מכן ניסיונות הנסיקה, מסעות החיפוש, ועד להיעלמותנו בשמי-אינסוף – זהו הסיפור הביוגראפי הפרטי ביותר, אך גם הקוסמי. הסיפור הגדול של כל היצורים החיים.

ואולי בשל כך הספר נסגר במסת הפרידה של המשוררת מאביה הצייר. בצלילה לתוך האָטֶלְיֶה שלו, 'רכון מעל, מצייר'. והאטליה הוא היכל הציפור, שאליו ניתן תמיד לשוב. הקן הראשון והאחרון. הקו הראשון והאחרון שבשיר, כדבריה: 'שני משטחים לבנים ויד מציירת. זהו הכתב הפנימי. משם אני נולדת.' (עמ' 141).

הגעגוע וכאב הפרידה זוכים בסיום הספר להבזקי אור מכוח שירת הציפורים כולה, והצבעים נמזגים זה בזה, פלטת הצבעים נשלמת. ועתה, הציפור הקטנה, הבת, יכולה לאסוף סוף-סוף את קולה. תחילה בחשאי, בציוץ, ולבסוף בגאון ובגלוי. ולשיר. כאן, רגע לפני הסוף, מתגלה הדיבור הכי אישי, המגע האינטימי עם האב, עם הקן, עם המקור. כאן 'קו החיבור הוא קו השבר'. כאן הציפור ש'גנבה אור מהחיים', הופכת להוויה פשוטה ושלמה, גם 'קו פשוט בפניה – הכל היה חידה' (עמ' 142).

חידת הציפור היא נצחית, והיא זוכה גם בספר הזוהר להנכחה מרתקת, באמצעות המצווה האניגמאטית של 'קן ציפור'. לפי ה'רעיא מהימנא' ו'תיקוני הזוהר', מצוות 'שילוח הקן' משקפת את גלותה של השכינה וחורבן המקדש, ועוסקת בהפרדה הסמלית של הספירות, כראי לקריעתה של האם מביתה ומילדיה, האפרוחים. זוהי תמונה טרגית העוסקת בשילוח אם ממשפחתה והרחקתה מקינהּ. בניגוד לכך, הזוהר לפרשת פנחס (זוהר ח"ג רנד ע"א- ע"ב], מציע קריאה אלטרנטיבית של שילוח הקן כמצווה אופטימית הייחודית לחג השבועות, בו מתרחשת דבקות בין העולם העליון לתחתון. מצווה העוסקת במסע פיתויה של השכינה וחירות מעופה.

דרשה זו פותחת באגדה על ציפור יחידה במינה, המסתתרת תחת כנפי אמה יחד עם ששת אחיה הגדולים. בליל שבועות, בשעה שישראל לומדים תורה ומתקינים את שולחן החג, הם מפתים בלחישות רכות את הציפור לצאת מחיק הספירות העליונות, ולרדת וליישב עמם, 'לשכון' עליהם. אותה ציפור קטנה, זוקפת את ראשה ושומעת את קולותיהם ולחישותיהם, מתפתה ונוחתת מטה. בשעה זו ישראל נקשרים בה ומעטרים אותה. ואזי יוצאים אחריה ששת אחיהּ, ששומעים את צפצוף אחותם, ושורים אף הם על ישראל ומתאחדים עמם, וכדברי הזוהר: 'ולולא אותה הציפור שנאחזו בה בתחילה, לא היו פורחים אליהם לעולם, ולא יכלו להתאחד בהם'. חג השבועות קשור אם כן בזוהר לסוד שחרורן של שבע הדרגות, ששת הבנים ואחותם הקטנה, השכינה. בזכות לימוד התורה ושמחת החג, מוכנה הציפור לצאת ממקומה וליישב עמנו, כאן, בעולם הזה. וכך אנו מקיימים את מצוות שילוח הקן, שפירושה זווג עם השכינה, תוך שהיא יורדת אלינו מבחירה. ואילו האם הגדולה, הבינה, נותרת בעולמה העליון והמכוסה, עליו נאמר 'במכוסה ממך אל תדרוש'.

לעומת הקריאות הטרגיות של תיקוני הזוהר ורעיא מהימנא, העוסקות בגלות האם ופרידתה מילדיה, בתמונת שילוח האם בגוף הזוהר ישנה ברכה מיוחדת, המדגישה את עצמאותה של השכינה, פּועלה בעולם, והחיבור המתאפשר בזכותה בין האלוהות לבני האדם.

מכאן עולה הזיקה הכפולה שבין מצוות כיבוד הורים לבין שילוח הקן, שתי המצוות היחידות בתורה המבטיחות 'למען ייטב לך והארכת ימים'. מצד אחד, דווקא העמקת הפער שבין הציפורים-הורים שבעולם העליון, לבין ציפור-הבת היורדת לארץ ויוצאת לחופשי, מאפשרת משיכת שפע למציאות והארכתו לתוך ימי ההווה. אריכות ימים לפיכך היא פעולה מחזורית של משך: התקשרות-פרידה-ומעוף לתוך המציאות. הנסיקה מהחיק העליון ופרישת הכנף של הבת, מדגישה את שמחת הגוזלית העצמאית, המתפתה מלכתחילה לעולם-הזה, ולאוהבי התורה המחזרים אחריה. מצד שני, הפחד להפריד בין הגוזלים לאמם, והיחס האמביוולנטי כלפי מצוות שילוח הקן ב'רעיא מהימנא', הופך את חווית הגלות למצב זמני, המתעד את הקשר המהותי בין הורים לילדיהם. אי אפשר לנתק את השכינה מביתה, ואי אפשר להפריד את האפרוחים מקנם, כשם שאי אפשר לדמיין את הגלות מבלי לטמון בתוכה את הפתח לגאולה. דווקא הגלות מאפשרת את רציפות הקשר שבין הדורות, ואת הגעגוע המתמיד לשוב לחיק האם ולהחזירה לביתה. הנתק שנוצר בדיעבד בין המקור הראשוני והעליון לבין העולם התחתון, הוא – ודווקא הוא, שמכונן מחדש את היכל הציפור, מקום הגאולה, קינו של המשיח.

כמו הזוהר, אף ספרה של הדסה טל, 'לו באתי ציפור', בורא היכל לציפורים, וחיק למילים, ועדות לקשר המתמיד שבין המקור לבין פירותיו. שירי הספר מחברים את רגעי המעוף ואת מרווחי הנשימה שביניהם, ויוצרים מהם געגוע שאין לו סוף. והגעגוע 'גודש, גולש'. נשפך כמטר של ציפורים, נוחת לארץ, לאדמה החד משמעית של מחזורי החיים והמוות, הקריעות הקדומות ביותר, חדוות הנסיקות הראשונות. המגעים הכי עמוקים. ולכן, המסע הזה, אכן, כנאמר בשורה האחרונה בספר, 'מצריך חיים שלמים' (עמ' 143).

ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל מלמדת קבלה באוניברסיטה העברית. ספר שיריה הראשון "אין שקט בעולם כלל" ראה אור בימים אלו בהוצאת הקיבוץ המאוחד

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011

פורסמה ב-24 באוגוסט 2011, ב-גיליון עקב תשע"א - 732, שירה ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: