אם תרצו / ירון אביטוב

 

אגדת הנדודים המסועפת שרקח אשכול נבו היא מסע עומק לזהות, שורשים ומשפחה, שיעדו הבלתי מושג הוא חלום חברת המופת שכנראה עדיין לא נגוז

נוילנד, אשכול נבו; זמורה-ביתן, 2011, 549 עמ'

אחוז טירוף, מתזז מני פלג בין כדורים דמיוניים, משתטח על הארץ כשהוא מצעק: "מיגים! מיגים!", מונה את שמות חבריו הפצועים וקורא לעזרת מפקדו שמואל גורודיש. הגלישה הפסיכוטית הזו פוקדת אותו לא בישראל, אלא דווקא בחווה נידחת בדרום אמריקה, ובגיל 60, שנים רבות לאחר שמלחמת יום כיפור הסתיימה והוא היה אמור לכאורה להחלים מפצעי הלם הקרב שלו.

ההתקף מתרחש בעיצומו של טיול שאליו יוצא פלג, זמן קצר לאחר שהתאלמן מאשתו. פלג סוגר את העסק, נוטש את ילדיו ונכדיו ויוצא לטעום מהסם האינדיאני, נקטר האלים של השאמאנים (הכוונה כנראה לצמח ה"איאוואשקה"), שגורם למי שגומע ממנו לתקשר עם רוחות המתים, לחבר מחדש את חלקי הפאזל הפגועים של אישיותו או להשתגע. פלג מנתק מגע, בני משפחתו מכריזים עליו כעל נעדר ויוצאים לחפשו. לאחר מסע במספר ארצות ברחבי דרום אמריקה, מגלה אותו לבסוף בנו בזהותו  החדשה: אדם בעל גינונים של גורו החולש על חווה בשם "נוילנד", שהיא מעין תשובה ל"אלטנוילנד" של הרצל.

מפרקיו הראשונים של הרומן המוצלח של אשכול נבו, אפשר להתרשם לרגע שמדובר בעוד ספר מסע וחיפוש אחר מוצ'ילרו מקשיש, שלקח ברצינות גדולה מדי את מסלולי ההדרכה שמציע המדריך לבני גילו לדרום אמריקה. רומן שיזמן לקורא הרפתקאות אקזוטיות בשווקים ססגוניים, בסמטאות שעולה מהן ניחוח ימי ביניימי או במאבק עם שודדים מקומיים, שלא שמעו על הצל"ש שקיבל פלג. כלומר, עוד ספר מהז'אנר האקזוטי על הודו, המזרח הרחוק ודרום אמריקה.

אבל "נוילנד" הוא הרבה יותר מזה. זהו למעשה רומן משוכלל על ישראל והציונות, ועל תסביך היהודי הנודד שעובר כחוט השני בין דפיו. כל דמות שיוצאת כאן למסע, נושאת על שכמה את משא אלף השנים של אגדת היהודי הנודד, המקבלת כאן פיתוח עכשווי. נבו כאילו אומר לקורא: הקמת מדינת ישראל לא פתרה את סוגיית היהודי הנודד. היהודי הנודד המודרני הוא דווקא הישראלי, שבעבורו הוקמה מדינה במיוחד כדי לפתור את תסביך נדודיו, ובכל זאת הוא ממשיך לנדוד.

גיבוריו הראשיים של הרומן הם דורי פלג, ירושלמי בשנות ה-30 לחייו, נשוי ואב לילד, שהוא מורה להיסטוריה, וענבר בנבנישתי, חיפאית שחיה בתל-אביב וחולמת לכתוב רומן. דורי יוצא למסע חיפוש אחר אביו בדרום אמריקה, ואילו ענבר, 32, רווקה יפה ולא ממוסדת, יוצאת למסע חיפוש אחר אמה המתנכרת בברלין, ולאחר מכן למסע חיפוש עצמי שמפגיש אותה בפרו עם דורי, שאל חיפושיו היא מצטרפת. סיפורם של השניים מצטלב עם מסעות מן העבר, ובעיקר זה של סבתא לילי, שכל בני משפחתה נספו בשואה. בדור הראשון, המסע הוא מהגלות לארץ ישראל ובדורות הבאים מישראל לגלות.

הרומן בנוי ממונולוגים של דמויות רבות, ועוסק בסיפורן של שתי משפחות שהתפרקו בעקבות מקרה מוות. זו של דורי התפרקה לאחר מות האם והתנתקות האב מילדיו, וזו של ענבר מתפרקת בשל התאבדות האח בשירות הצבאי, ויציאתם של ההורים, כל אחד בנפרד, לחו"ל, שם הם בונים לעצמם חיים חדשים. בשתי הסאגות, הטריגר להתפרקות הוא הצבא, שבמקרה אחד גורם להתאבדות ובמקרה השני להלם קרב. דפוסים חוזרים אפשר למצוא במשפחות הללו גם בנושא האהבה. כמו סבתה לילי, גם ענבר חיה בעולם שנע בין גבר מציאותי לגבר שבדמיונות, ואילו דורי עודו נתון בתפיסת 'הגבר של אישה אחת' שהוריש לו אביו.

הבחירה בגיבור שהוא מורה להיסטוריה, המחפש את אביו שרוצה להמציא  היסטוריה חדשה, מטעינה במשמעויות את הרומן. האב, מני פלג, בחר בזהות של מעין הרצל מודרני. הוא מטפח זקן, מקים פרויקט חלוצי, שהוא הכלאה בין חזונו של הברון הירש וחזונו של הרצל, ואף הפך ל"חוזה", אבל לא של האלטנוילנד אלא של הנוילנד. בדף המידע שמחלקים לכל הבאים בשערי נוילנד, המכונה "מרכז לפעילות ערכית לישראלים המטיילים בדרום אמריקה", נכתב שנוילנד איננה מהווה תחליף לאלטנוילנד, אלא היא מעין מדינת צללים "שתזכיר למדינת ישראל מה היתה צריכה להיות" (עמ' 456). לטענתו של ה"חוזה", הקיבוצים הם נחלת העבר ונוילנד היא העתיד. 

לנוילנד מתקבלים רק ישראלים "פצועים" בנפשם. ה"חוזה" טוען שהחיים בישראל הם "טראומה מתמשכת" (עמ' 450), ולכן תפקיד המושבה-חווה שהקים באזור נידח בארגנטינה, שבו שכנו בעבר הרחוק המושבות של הברון הירש (בכך מזכיר הרומן את "אישראל" של נאווה סמל, העוסק בניסיון להקמת מושבה יהודית במאה ה-19 ליד ניו-יורק), היא ליישם את העקרונות של הרצל שמדינת ישראל סטתה מהם ולשקם בעזרת שיקוי אינדיאני את ה"פצועים". דמויותיהם של ה"חוזה" ושל היהודי הנודד מתוארות כמטורללות במקצת, אבל נבו משחק למעשה על שני המגרשים ומעניק בכך תקפות לסוגיות לדיון שהן מעלות.

האם אשכול נבו עצמו סבור שמדינת ישראל צריכה לחזור לערכיה המקוריים שמהם סטתה? עושה רושם שבהחלט כן, אבל הוא עוטף את תפיסתו במלבושים דו-משמעיים, מעבד אותה לספרות, ושם בפי הגיבורים גם אמירות הפוכות כדי לבלבל את האויב. שכן, אחרת מדוע הוא לועג בנשימה אחת לתפיסתו-הוא, ושם בפי דורי תוכחה קשה כלפי אביו-מולידו: "מה אתה? נביא? משיח?… אם היינו בארץ הייתי יכול לדווח עליך לרשויות והיו מאשפזים אותך בכפייה?" (498). וכך לכל אורכו של הרומן, שעוסק גם בוויכוח האם תוכנית אוגנדה או זו של הברון הירש לא היו למעשה טובות יותר ליהודים מאשר השיבה לציון. "היינו צריכים ללכת לאוגנדה או לארגנטינה. או פשוט להמשיך לנדוד… במקום, התעקשנו על הארץ הישנה והרעה הזאת" (518), אומר פימה, גיבור חלומותיה של הסבתא לילי, ואפילו דורי הציוני חושב: "הברון הירש צדק. באמת יש בארגנטינה מרחבים בלתי נתפסים שקוראים לך ליישב אותם" (430).

אפשר ליהנות גם מצדו הקליל יותר של "נוילנד", היוצר זיקה עם הרומן הקודם של נבו, "משאלה אחת ימינה", אבל הפעם בצורה מוצלחת יותר. בעוד שב"משאלה" הגיבור הוא אוהד מכבי תל אביב בכדורסל, כאן הוא אוהד הפועל ירושלים. גם תיאורי המסע בדרום אמריקה והמפגש עם המוצ'ילרים והמקומיים הם חינניים ברובם. נבו מתחבר נכון עם עגת המוצ'ילרים והווי חייהם, ונוגע בכמה נגיעות יפות בחיי המקומיים ובעגתם. הוא מיטיב לעצב את דמותו הצבעונית של אלפרדו, המאכער המקומי שמסייע לדורי בחיפושיו, דמות אקסצנטרית הנעה בין הרוחני לגרוטסקי, בין כמיהה לאהבה ופריצות.

ניכר שהרומן מבוסס על תחקיר עמוק, אך הוא סובל פה ושם מהיעדר הגהה אחרונה של מילים ומושגים, נופים ומקומות בדרום אמריקה הנכתבים בתעתיק שגוי או בצרימת אמינות. כמה שגיאות תעתיק לדוגמה: אוטבלו ולא אוטאוואלו (21), באקאס (פרות) ולא ואקאס (443, האות ו"ו בראש מילה מבוטאת כבי"ת), ועוד. "שוק הגנבים" המתואר ברומן הוא דווקא באחת העיירות הבטוחות בדרום אמריקה, והתיאור מתאים לשווקים אחרים באזור. האינקה לא שלטו באקוודור עד שנת 1535 (עמ' 61), אלא איבדו את שלטונם בהדרגה בין השנים 1526 ל-1533 (בשנת 1534 הוכרזה קיטו רשמית כבירה על ידי הספרדים). האקוודורים מונים את שנות עצמאותם החל  משנת 1822 ולא משנת 1830 כפי שנכתב. למרות השגיאות הניואנסיות הללו, נבו תפס את הרוח הדרום אמריקנית טוב יותר מלא מעט סופרים ישראלים אחרים.

נבו מצליח להקיף בספרו נושאים רבים ומגוונים: מהשואה ועד מלחמת יום כיפור, השירות הצבאי והמלחמות, התאבדות והלם קרב, אהבה, הורות וגירושין, ציונות וירידה מהארץ, מסעות ושאמאניזם. ב"נוילנד" הוא מגשים את ההבטחה הגדולה הגלומה בספרו "ארבעה בתים וגעגוע", והוא מצטייר כממשיכם הטבעי של סופרים כמו א.ב. יהושע, היוצאים למסעות זהות ושורשים ומרבים לעסוק בכתיבתם בחלום הציוני ושברו, ובאלטרנטיבות שהחולמים מוצאים לעצמם.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011

פורסמה ב-24 באוגוסט 2011, ב-גיליון עקב תשע"א - 732, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: