יזכרו עם ישראל, מנהיגיו ומדריכיו / חיים שלם

 

ברל כצנלסון דגל בחידושה לצד שימורה של המסורת היהודית. עם הזמן ביקר בחריפות את אלה שאין להם חוש "לאוצרות הרוח של האומה". הרהורים בעקבות פולמוס ה'יזכור'

 

לאחר מאורעות תל-חי ב-1920 חיבר ברל כצנלסון 'יזכור' לשמונת הנופלים במערכה. וכך כתב:

יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו… הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל.

יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת-הגבורה וקדושת-הרצון ומסירות-הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בֹּא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה.

הרמטכ"ל סמך ידו לאחרונה על החלטת הוועדה שהרכיב לבדיקת הנוסח שיש לאמץ בצה"ל לתפילת 'יזכור'. הוועדה קבעה כי הנוסח הרשמי (לא התפילה) יהיה קרוב מאד לנוסח שהציע כצנלסון ב- 1920. מבלי להיכנס לויכוח שנסב סביב העניין, ברצוני להאיר פן מיוחד אצל כצנלסון, פן שלא זכה עד היום לתשומת לב מספקת.             

ריחוק וקירוב

ברל כצנלסון (1944-1887) היה הוגה דעות ומהמנהיגים הגדולים של תנועת העבודה. בהתייחסו לתפקידם ולמקומם הראוי של הזיכרון  והשכחה בחיי האדם ובמהפכה הציונית, הוא הגיע למסקנה שהאדם שמבקש ליצור לו עתיד חדש וטוב (כמו התנועה הציונית) צריך לשלב ביניהם – דרושה מידה מסוימת של שכחה כדי להפנות את המבט מהעבר וליצור תקווה ותכנית לעתיד טוב יותר, אבל באותה מידה דרושים זיכרונות של מסורות. לדבריו, הדור החדש:

איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיב ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי הגרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחולדתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה… אם יש בחיי העם משהו קדום ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהיה בזה ממידת המהפכה ל התנכר לו? (מהפכה ושורשים: מבחר דברים, עמ' 58).

מדברים אלה עולה כי ב"יזכור עם ישראל" ראה כצלנסון שימורה של המסורת וחידושה בעת ובעונה אחת – שימוש במילה "יזכור", אמנם בלי המילה "א-לוהים" שהוצמדה תמיד בתפילה המסורתית, אבל עם החידוש של "עם ישראל" הזוכר את נופליו. האם דגל בשינוי המסורת גם בהמשך חייו?

חוש זיכרון

ב- 26 ליולי 1934, כמה ימים לאחר צום תשעה באב, פרסם כצלנסון מאמר ביקורת כלפי אחת מתנועות הנוער שיצאה למחנה הקיץ שלה "באותו לילה שבו מבכה עם ישראל את חורבנו". במאמרו קבע:

 אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאבד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדוי… יהודה הלוי לא היה יכול ליצור "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש" ('חורבן ותלישות', דבר, 26.7.1934).

כצנלסון לא הרפה וקבע כי אין כפרה למדריכי נוער שאין להם חוש "לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים ולערכים תרבותיים". עד כדי כך!

אגב, חשוב לציין כי בתגובה למאמרו ענו לו מתנועת הנוער שכחילונים הם אינם מרגישים צורך לציין את יום ט' באב. איני יודע מה הייתה התגובה הספציפית של כצנלסון לכך, אבל מותר לנו להניח מה הייתה הרגשתו הקשה על תשובה זו.

גבורה יהודית

במרכז מפא"י, ב-1936, הזהיר כצנלסון את תנועת-העבודה לבל "תזלזל באינטרסים יהודיים ותתלבש באצטלא קוסמופוליטית" (אסף ענברי, האופציה של ברל).

כעשר שנים מאוחר יותר (יוני 1944) ובעיצומה של השואה (יהדות הונגריה) התכנסו פעילי המשמרת הצעירה של מפא"י והאזינו בקשב לדברים של כצנלסון שהיה נערץ על כולם. כצנלסון, שהיה, בין השאר, עורך דבר וכתב בו טור יומי, נמנע עד אז להתייחס למרד גטו וארשה. 14 חודשים עברו מאז המרד שזכה לשירי הלל מרוב חלקי היישוב ובוודאי מאנשי מפא"י ודברה החשוב של תנועת העבודה נמנע לדבר על המרד מטוב ועד רע.

אחד מהצעירים ההין ושאל את כצנלסון בעניין האמור וזה הפתיע את הנוכחים כששפך מים קרים על ההתלהבות ואמר כי "גם אלמלא היה מרד בגטו, לא הייתי אומר אף מילה בגנותם של יהודי הגטו". הוא הטיל ספק בכינוי 'גבורה' שהודבק למרד, ואז קרה דבר שהדהים את הנוכחים. לשאלה שהתבקשה "מהי אם כן גבורה יהודית בעיניך", ענה כצנלסון:

ב'דבר' היתה כרוניקה קטנה מאד, איך אחיו של הרבי מגור [הרב מנחם מנדל מפאביאניץ, אחיו של האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי ה"אמרי אמת"] עמד באחד ממחנות ההשמדה [טרבלינקה], ואמר ליהודים שמי שיביא לו מעט מים – יתן לו את החצי מן 'העולם הבא' שלו. תחילה איש לא נענה, אבל סוף-סוף קם אדם והביא את המים, אז הוברר שהוא ביקש את המים האלו כדי שכולם ירחצו את ידיהם, כדי שימותו נקיים [נטילת ידיים לפני וידוי שלפני המוות]. בשבילי זוהי תופעה כבירה ביום של מוות. ואני יודע שזהו המוות היהודי על קידוש השם. אבל זה בארץ לא הורגש… זה לא נכנס לעולמנו. כי אנו לא חיים את העולם היהודי, כי אנחנו אחרים [הדגשה שלי: ח"ש] (כתבי ברל כצנלסון: דברים אחרונים, יב).

על פרטי הסיפור של הרבי ישנן מחלוקות וגרסאות שונות. ברם, לענייננו אין הדבר חשוב כלל. בעיני כצנלסון היה זה סיפור אמיתי.

*

האם ב- 1944 – חודשיים לפני מותו – היה כצלנסון כותב את אותו "יזכור עם ישראל" על הנופלים במערכות ישראל, או אולי היה חוזר ומאמץ את הנוסח הישן והמסורתי מקדמת דנא של "יזכור א-לוהים"? אני משאיר זאת בסימן שאלה גדול.

ד"ר חיים שלם חוקר ומרצה לתולדות עם ישראל והשואה במרכז ללימודי השואה – מכללה ירושלים ובמכללת אפרתה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011

פורסמה ב-19 באוגוסט 2011, ב-גיליון עקב תשע"א - 732 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: