שמים בתוך הבור / אריאלה הירש-ישראלי

 

תערוכת הרטרוספקטיבה של מיכה אולמן מאפשרת מפגש עם יצירותיו הפשוטות והמטלטלות של אחד מגדולי האמנים בישראל. החול, השולט בעבודותיו, יוצר מפגש נוקב של הנשגב עם הארצי

מיכה אולמן

 

הבור והריק, הבית והספר, חול, ברזל ומילים. אלה השחקנים הראשיים בתערוכת הרטרוספקטיבה של מיכה אולמן, "שעון חול". מוזיאון ישראל מכבד בתערוכה מקיפה את מיכה אולמן – מחשובי האמנים היוצרים בישראל וזוכה פרס ישראל לשנת 2009 – הכוללת ארבעים שנות יצירה פורייה. כשנה אחרי השיפוץ הגדול, מציג מוזיאון ישראל תערוכת יחיד, הגדולה ביותר (מבחינת השטח) שהועמדה אי-פעם בין כתליו.

העבודות נוגעות בנושאים אוניברסליים ויום-יומיים שבהם עוסק אולמן: משמעותם של מקום ובית, מפגש משפחתי סביב שולחן אוכל: כיסא, שולחן, צלחות, כוסות, מזלגות וסכינים. העצמים בתערוכה הינם לעתים גלויים, ולעתים נראים רק עקבותיהם בשולחנות החול. אולמן עוסק בדברים הקרובים ביותר לאדם, כמו משפחה ויחסים בין אדם לחברו. בתערוכה מוצגות עבודות קודמות, כמו גם עבודות שנעשו במיוחד לכבוד התערוכה.

עבודתו המוקדמת ביותר המוצגת בתערוכה נוצרה ב-1970, והאחרונה נוצרה ימים אחדים לפני פתיחת התערוכה. יום פתיחת התערוכה נקבע לא במקרה ל-21.6, היום הארוך ביותר בשנה. המועד קשור בעבודתו והווייתו של האמן העוסק במילה, בזמן, בחול (אדמה, חולין), בהבדלה, בהוויה, בגרמי השמים ועוד. האמן אברהם אופק, חברו של אולמן, ראה אותו בשעה שחפר את בורותיו הראשונים ואמר: "ראיתי שבשעה שהעביר את העפר ממקום למקום, נהיה זה חול. ומי כמו חול יודע לעשות כל מה שעושים המים ואף לזרום בשעון החול? ומכאן גם יחסו של אולמן לזמן המתקיים בעבודתו, קצוב ורצוף". 

שמות היצירות הם חלק מהעבודה ומבטאים את אהבתו לשפה העברית. הוא הופך והופך בה, מחליף, משמיט ומוסיף משמעויות ללא הרף. על אף גודלה ועושרה של התערוכה והמוצגים שבה, היא רחוקה מאוד ממונומנטליות ופאתוס ושומרת על צניעות המאפיינת זה יובל שנים את האמן.

חתונה מלאת חול

ארוחת ערב שולחן חול

אחד משיאי התערוכה הוא ה"חתונה", האחרונה מסדרת זריקות-חול שאולמן נוהג ליצור בשנים האחרונות. זהו מיצב שנוצר במיוחד לתערוכה המשתרע על פני 200 מ"ר. לכבודו הוזמנו 100 סטודנטים של 'בצלאל' שהתייצבו במיטב נעליהם. ה'אורחים' ישבו על כיסאות סביב שולחנות עגולים, ארבעה גברים אחזו בעמודי החופה. תחתיה עמדו החתן והכלה, הורי הזוג המאושר והרב המחתן (יגאל צלמונה, האוצר הראשי של האמנות הישראלית ואוצר תערוכתו הנוכחית של אולמן). לאחר הטקס הקצר ושבירת הכוס, הציג אולמן את עצמו ואת עבודתו לפני האורחים. הוא אמר: אני צלם וסגר המצלמה שלי פתוח למשך שעה תמימה. אולמן החל לזרוק חול על השולחנות ועל הכיסאות, על המוזמנים, על החופה ועל מה שמתחתיה: חתן, כלה, שושבינים ורב.

במשך קצת יותר משעה התעופפו שני דליים כבדים של ענני חול, חמרה אדמדמה מסוננת, שהביא האמן מעיר מגוריו ברמת השרון. אחר כך הוצאו כל המשתתפים בזהירות על לוחות עץ שהונחו על כיסאותיהם, כך שייוותרו טביעות רגלי האורחים, הכיסאות והשולחנות בלבד.

זו הייתה סוּפה מתוכננת בקפידה עד הגרגיר האחרון. "רציתי לעשות מאורע משמח. חתונה זה אולי הדבר הכי שמח באופן כללי. מצד שני, בזריקה, באלימות המבוקרת שבעצם זריקת החול, במקריות שלה, קיימת איזושהי תחושה של פחד".

חתונה היא אירוע טקסי וסמלי, שמשמעויות מגוונות נקוות אליו: ביטוי גבישי לאיחוד הניגודים המובהקים ביותר: זכר ונקבה. החופה מייצגת בית, אחד מנושאי המפתח ביצירת אולמן; שמחה על בית סמלי שהזוג החדש בונה לעצמו. "כל הנהנה מסעודת חתן ומשמחו כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו ע"ב). אבל גם בית שנהרס, בית המקדש. החתן שובר כוס מתחת לחופה, כדי להזכיר בשעת השמחה את חורבן ירושלים. ב"חתונה" קיימת מצד אחד תחושה של אהבה, ומצד שני תחושה של פחד.

למבקרים בתערוכה המתבוננים בתשליל החול יישארו רק עקבות האירוע, רק סודות ויסודות, ארגז חול ענק. טביעות של שולחנות, של רגלי אנשים, סימני הרהיטים, ארבע כלונסאות החופה ושברי הכוס ששבר החתן כמקובל. מעין "חידה בלשית הטמונה במרחב בין הרצפה לבין ערימת החול".

המיצב הופך גם עדות לשואה ולגורל עם ישראל. עקבות רגלי האורחים בחתונה הסמלית מעלים בדמיון אירוע מקסים וחושני של רגע הכלולות, רגע האיחוד, אך המראה הסופי משרה תחושה של חנק או פיגוע. תחושת האסון מתבטאת ביתר שאת כי מה שנותר מ"החתונה" הוא הסימון של עמדות האנשים והרהיטים במקומות הריקים מחול. מראה הרצפה במיצב "חתונה", שהחול האדמדם מפוזר עליה ככתמי דם, מזכיר במבט ראשון זירת רצח המוני או עקבות אסונות השמדה, כמו שרידי הגופות בהירושימה. מראה זה מגביר את התחושה הקשה הנלווית לצפייה בעבודה שבין כה וכה טעונה עצב ומלנכוליה, מפני שאחרי הכול אנו מביטים בשרידי מה שהיה ואיננו עוד.

השבר עם התיקון

שעון חול

הרושם שנוצר הוא של ציור מופשט גדול, ערפילי ומסתורי בגלל סימני הרפאים שבו. "חתונה" היא מן הבחינה הזאת גם תיעוד. "צילום החתונה" מספר גם על האמן המעיד שהיה כאן. לדברי אולמן, "התפקיד שלי בחתונה הוא תיעוד, תפקיד של צלם, צילום 'חול', לא צילום קודש". ממש כפי שעשה הצייר הפלמי בן המאה החמש-עשרה, ין ון-אייק, בציירו את "נישואי הזוג ארנולפיני", שבו משתקף הצייר עם עד נוסף במראה הנראית ברקע, ומוסיף חתימה בכתב ידו "ין ון אייק היה כאן". בניגוד לציור הממשי הקיים, ב"חתונה" יבוא המטאטא שיאפשר לאמן יצירה חדשה, העבודה  תיעלם ותישאר רק בזיכרון הקולקטיבי.

המבט המוביל מבחינת אולמן הוא זה שמופנה כלפי מטה. "גובה סוליות הנעליים הוא המעניין אותי", הוא אומר "וגם למטה מזה". בשנִיות זו, כמו גם בשבירת הכוס המעלה את זכר החורבן על רקע האמרה: "כל המקים בית כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים", מתבטאת היותו אמן של דיאלוג בין ניגודים. לדברי אולמן, "כל העבודות שלי מכילות הרבה סתירות וניגודים. החומרים: אדמה, טיח, חול, מים ואור, מנסים לרכך את הניגודים, לחיות עם הסתירות. הקשה ביותר נפגש עם הרך ביותר; הקבוע עם הארעי; היפה ביותר עם הרע ביותר; השבר עם התיקון. את הטוב אני מחפש בתוך הרע, את השמים בבור. התהליך הזה הוא בכל מקרה ניסיון של תיקון עצמי. הפסל במומו פוסל. האם בכוחה של אמנות לתקן אחרים, שאלה זו נשארת פתוחה".

באולם מיוחד במוזיאון מוקרנים סרטי וידאו, המתעדים עבודות מפורסמות של אולמן בעולם.

סוס טרויאני בלב ברלין

אחד הסרטים בתערוכה מתעד את "הספרייה". בשנת 1995 העמיד אולמן את אחת מיצירות האמנות הידועות ביותר שיצר יוצר ישראלי: ה"ספרייה" החצובה-קבורה-נחבאת בכיכר בֶּבֶּל במרכז העיר ברלין. "הספרייה" היא אנדרטת זיכרון לציון ליל שרפת הספרים בידי הנאצים ב-10 במאי 1933. בלילה זה יצאו סטודנטים ומרצים מאוניברסיטת הומבולדט, הניצבת בכיכר שמנגד, לשרוף עשרים אלף ספרים. הועלו באש ספרים של כמאתיים סופרים, אנשי מדע, פילוסופים, אנשי אמנות ועיתונאים. כשני שליש מהם היו יהודים. מאותו לילה נפלה על גרמניה דממה רוחנית.

כדי לבטא תחושה זו יצר האמן מעין קבר אחים ריק, בור חפור באדמת ברלין עם חלון זכוכית קרוע בתקרתו, שהיא רצפת הכיכר. "הספרייה" עשויה כחדר תת-קרקעי עם דלת סגורה לכיוון האוניברסיטה, לכאורה כדי לאפשר לאלברט איינשטיין שלימד כאן להיכנס ולצאת מהספרייה. המבקר ניצב על חלון שכל גודלו 1.20 X 1.20  מטר, מתבונן כלפי מטה אל ההיסטוריה הקרובה כמי שמביט אל תוך מצולה מסוכנת. ממדי החדר נקבעו לפי מידת אורך גופו של האמן כפול ארבע. לאורך הקירות קבועים ארבעה-עשר מדפי ספרים ריקים (י"ד בגימטריהי, שכן זוהי "יד זיכרון"). מהם רואים רק 12 מדפים (2 נסתרים) = שנים עשר שבטי ישראל, לוח שנה = מחזוריות. מדפי "הספרייה" מסמלים את החלל הריק שנוצר לאחר שריפת עשרים אלף הספרים באותו לילה, והם עשויים להכיל את כולם.

אולמן עוסק פעמים רבות בשבר של השואה, תוך התייחסות להיסטוריה המשפחתית שלו ולזו היהודית הקולקטיבית. "הדימוי שעמד לנגד עיניי בכל שלבי העבודה הוא הצעקה של אדוארד מונק: פתח קטן יחסית בתמונה גדולה, בור קטן ושחור, אלמנט של צעקה, צעקה ללא קול". אין כיום תייר הפוקד את ברלין שלא מבקר באתר המואר עשרים וארבע שעות ביממה, כמו "סוס טרויאני" בלב ברלין האמור להזכיר לתושביו שוב ושוב את האמירה שטבע היינריך היינה ב-1820: "במקום שבו נשרפים ספרים יישרפו גם בני אדם". אולמן יצר אנטי מונומנט, מאוזוליאום תת-קרקעי, מואר באור ניאון קר… החומר שממנו בנויה הספרייה הוא "הריק" – "האין". האנדרטה של הספרייה הריקה, מחתרתית משהו, שקועה בתוך האדמה. היא בוצעה לאחר שזכה במקום ראשון בתחרות בינלאומית בברלין ב-1993 שבה השתתפו 30 פסלים. היא אחד מפסלי "הבורות" הגדולים ביותר שלו.

שולחנו של אדם

רבות מעבודותיו מוצגות בתוך שולחנות חול. חלק מן החול בתיבות הברזל ניגר מבעד לפתחים שקדח האמן בקרקעית התיבות. כך נוצרו בחול מכתשים וגומות בצורת קערות, צלחות, כוסות, מזלגות, סכינים, כפות וכפיות. אפשר לומר שכל הפתחים והשקעים הללו הם בורות בקנה מידה שולחני.

מוטיב שולחן האוכל מתקשר לפעולות אנושיות יומיומיות ופשוטות. השולחן הוא גם שדה של יחסי קבלה ונתינה רוחנית ורגשית. שולחן עשוי להעיד על שיחה הנערכת סביבו. סביב השולחן מתכנסת המשפחה. מערכת כלי האוכל שעליו היא כמו עקבות של בעלי-חיים בחול. אותות, רמזים וסימנים ליחסים המורכבים בין בני הבית. כל שולחן הוא מעין סיפור קצר ומתומצת המתאר במילים מעטות מצבים רגשיים וחברתיים מורכבים ביותר. "מה שהכי קשה להבין", אומר אולמן, "הוא מה שקורה במרחב הזה: אשתי, ילדיי… ביתך שלך". בעבודותיו הוא מחפש את האפשרות לבטא את המציאות ואת הזמן החולף באופן ישיר. לא בדרך המסורתית, מבחוץ. יותר מכך, הוא מבקש לשאול שאלות.

בקטלוג הנלווה לתערוכה מובא ציטוט מהגמרא: "כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל. עכשיו, שולחנו של אדם מכפר עליו" (ברכות נה ע"א). התפיסה שהיום-יומי, כל שולחן, נטען במשמעויות של מזבח ומקדש, מבטאת אמונה עמוקה ביכולת של האדם והסביבה האנושית להיות גשמיים ורוחניים בה בעת. תפיסה זו מהותית לגוף העבודה שיצר אולמן. שולחנות החול הרבים שבתערוכה מעידים על השולחן כמצביע על מערכות יחסים בין אנשים, בין אם מדובר באוכל, בישיבה, בדיון, בעבודה או במו"מ.

"ארוחת ערב שולחן חול" שבו שקערוריות של צלחות וסכו"ם המטילות צלליות על הרצפה היא עבודה עשויה בחול חמרה אדמדם, שיופיה הופך אותה לשיר הלל ליום-יום, כמו גם להתפעלות מביטוי "האין". בעזרת האור והצל הוא מנכיח צלחות וסכו"ם שאינם, מגלה את "המילים הנאמרות/נרמזות" בעזרת "שפת שולחן", והופך את העבודה למרגשת ומפעימה.

עבודת שולחן מרשימה ומסקרנת אחרת היא "מפה", מ-2002. בה ניתן לראות גרירה של שולחן וכיסא אחורה, לאורך של 5-9 מטר, גרירה אחורה ולא קדימה. כוסות מלאות חול מתחברות לרגלי השולחן, הכוסות מתרוקנות מהחול שניגר מתוכן, וכך מותווה מסלול הגרירה. תחילה נגרר הכיסא ואחריו השולחן. מה שעניין אותו בעבודה הוא מצב של הליכה אחורה, מצב של נסיגה. מה קורה כששולחן וכיסא נגררים אחורה?

שם העבודה "מפה" מצביע על מפת שולחן, יריעה שפורשים על שולחן, לעתים לארוחת ליל שבת המאפשרת התכנסות, שיחה, דיון, היערכות למשחק בין בני המשפחה. אבל המילה "מפה" היא גם תרשים של צורה גיאוגרפית, פיסית או מדינית של ארץ, אזור או חלק מהם, וגם מצביעה על גבולות. מפה יכולה להיות אסטרונומית, מפת-כוכבים ושמים.

אולמן עוסק בכל סוגי המפות הללו. הוא מציב שאלות: מה קורה במצב של נסיגה, כשרואים את עקבות התהליך. אפשר לקחת זאת לפירוש פוליטי. מה פירושה של נסיגה ממקום אחד למקום שני. "לב העניין הוא אותו מו"מ שהוא הקצה השני של המלחמה, המקום בו מסתיימות היריות ומתחילים הדיבורים סביב השולחן, אז קורים כל מיני דברים".

אפשר לומר בכלליות על פסלי החול לעומת עבודות החוץ שהם פסלי בור שקשורים למקום, הם מבחינתו "החול מתוך הבור. המצב החולי הבלתי יציב בניגוד לבור". אולמן עוסק בשפה הנותנת השראת רקע לכותרות. חול מתייחס בשפתנו לימי חול, לעומת הקודש. האדמה היא חולין ואינה קודש. בעבודות החול שלו בחו"ל הוא מגיע עם אדמת החול האדמדמה מרמת השרון, כשהוא אומר: "אני חי על החול הזה, הוא חלק ממני". האדמה עוברת כל מיני ניסיונות, הוא מציג שאלות תוך שהוא מניף את דגל השלום מעל עבודותיו.

יום השוויון

בור גדול אחר מציב האמן ב-2009, עת הקים בהזמנה מיוחדת פסל-אור בגן האמנות של מוזיאון ישראל ונתן לו את השם "יום השוויון". זהו בור מלבני חצוב בקרקע הסלעית של הגן, בעומק חמישה מטרים, שרצפתו וקירותיו מטויחים לבן. בצד אחד של ה"חדר" הגדול קבוע פתח אפל המוביל למסדרון.

לעיני היושב על שפת הפסל הזה ומשקיף מטה נגלה מופע אור מינימליסטי: מלבן אור שצורתו נגזרת מן הפתח המלבני שבתקרת החדר הנע לאטו במהלך היום ובמשך השנה על פני קירותיו או רצפתו לפי זווית קרינת השמש. פעמיים בשנה, בצוהרי ימי השוויון האביבי והסתווי, במארס ובספטמבר, כשאורך היום משתווה לאורך הלילה, נראה המלבן הבוהק כדלת של אור המופיעה בדיוק מול הפתח האפל של המסדרון וממדיה זהים לו. בחורף לובש כתם האור צורת חלון בקיר ובקיץ צורת מיטה, כשהוא מוטל על הרצפה. ב"יום השוויון" מבקש אולמן בין השאר להציג דרך אמצעית, דרך של שוויון הכוחות בין האור לחושך ודרך של דיבור ומפגש כפתרון למאבקים.

החשיבות של אולמן כאמן נמצאת באיכויות ובניסיון לאפיין את היצירה עצמה. העיסוק של אולמן באדמה, זמן, מקום. שעון החול של פעם מייצג את הזמן החולף ואת העקבות שהוא משאיר. מיכה אולמן רואה את הזיכרון כבלתי נפרד מהעתיד ומהעבר, אך הוא גם מציע סוג של זיכרון שבהתגלותו האמנותית חייב לומר דבר על ההווה, על הכאן ועכשיו, על האמנות כביטוי של מהות הזמן וההקשר תרבותי. הדגש שלו על ההווה נגזר מהמילה "הוויה" שהיא גם שם הא-ל, וגם מכילה בתוכה את המילה הווה והוויה, מופשט ואבסטרקטי. רעיון זה אולי מסביר מדוע האל הוא מעל לדמיון, בלתי נראה ובלתי מוחשי. במקום זה נשאר חלל ריק. אי אפשר לראות את הקדוש ברוך הוא, לפיכך אנו חייבים למצוא את דמות הא-לוהים בתוכנו (מתוך קטלוג וויסבדן 2003).

ספרים על הרצפה

ארבעים שנה עובד אולמן עם החול. אבן שהיא קצת חלודה, טחונה לחול דק. הניגוד של החול והלוח נמצא בכל פסלי המיכלים העשויים ברזל. בתוכם חול שמתנהג כמו ברזל וחלודה של ברזל המתנהגת כמו חול. אברהם אופק בטקסט נפלא, כתב דבר שכזה: לוח היפוך חול. חול מכיל צורן, ממנו מייצרים זכוכית. חול אדום מבחינה פיזיקלית מכיל ברזל מחומצן (חלודת ברזל), זה הצבע האדמדם שאנחנו רואים.

"בתערוכה זו מוצבים שישים פסלים, לא כל אחד בחלל עצמאי. ניסינו לעשות מהכול מיצב אחד גדול, מיכלי ברזל חלודים וחול אדמדם. לא רצינו להוסיף משהו זר, צומח כמו עץ. כך הספרים מתקיימים על הרצפה שהיא בעצם אדמה, בסדר".

מיצב ספרי החול מתייחס לחמשת חומשי תורה, או חמש אצבעות. שוב מוצבת שאלה, מצד אחד יש אדמה וחול, מצד שני ספר שהופך לדבר אחד. יש השוואה בין השפה הכתובה לבין הנוף, הוא האדמה. איך מתקיימים ביחד שני הקצוות הללו. ניתן לפרש זאת באופנים שונים. בעיני אולמן, החומר של האדמה לא מנותק מהשפה והדיבור, שהם חלק מיחסים בין בני אדם. המפגש בין חומר ורוח הוא מו"מ בין שני החומרים.

בשנות ה-80 הוא החל ליצור פסלי מיכל שדפנות הברזל שלהם סוגרות על ערמות חול; מין בורות שהוצגו כפסלי פְּנים ועסקו גם הם בתכנים מורכבים של שתילה, הסתתרות וקבורה ובמתח היסודי שבין חומר לצורה. החול הוא חומר בעל אישיות משלו, ומשום שהוא שואף לחזור למצב הצבירה הראשוני שלו יש לשדלו לקבל את סמכותה של הצורה, של הברזל. נגיעה קלה בו והוא מיד נוזל, בורח ומאבד את הצורה. בפסלי המיכל מנסים הברזל והחול המנוגדים לחיות יחד ולפתור את הסתירה ביניהם.

העבודות שלו נראות לעתים קשות להבנה, נשגבות ובה בעת ארציות. מטפיזיות אך גם חושיות וחושניות. הן מצליחות לבטא סמליות מזמנים אחרים באמצעות שפת אמנות עכשווית.

הרווחים בין האותיות      

העבודות המוצגות בתערוכה מתמקדות בפיסול וברישום. אגף הפיסול כולל כחמישים פסלי ברזל וחול, הגדולים בהם בגובה למעלה משלושה מטרים והקטנים בגובה כעשרה ס"מ. בכל הפסלים יש מעטפת ברזל ובתוכה חול. רוב הפסלים מבוססים על 35 מעלות, זווית שבה החול נעצר. כל התנודות שהחול עובר בפסלים עבור אולמן הן מצב של מו"מ. אולמן, כמו מאטיס, בוצ'וני וקדישמן במאה העשרים ועשרים ואחת, יוצא מציור, אך דווקא בפיסול שלא חונך עליו הוא מחדש ומפעים, יוצר התייחסות חדשה גם לחלל ולריק. שורשיו נעוצים בשיעורים שלמד בתחילת שנות השישים כסטודנט בבצלאל אצל המורה ירחמיאל שכטר. הם שסללו לו את הדרך אל מרחב הביניים שאליו הוא שב וחוזר. "שכטר", סיפר אולמן, "נהג לומר שהרווחים בין האותיות לא פחות חשובים מהאותיות עצמן. זה היה בשבילי התחלה: האין, הנעדר והריק, אולי התחילו כבר שם".

כשזכה אולמן בפרס ישראל בפיסול, נימוקי השופטים היו כי הוא "הטביע את חותמו מאז שנות ה-70 על עולם הפיסול הישראלי. הוא מטעין לתוך שפת פיסול מינימליסטית, רציונליסטית ומודרניסטית ערכים הומניסטיים, יהודיים, ישראליים ואוניברסליים. פרופ' אולמן אינו רק פסל, הוא הוגה ופילוסוף בתחום השפה הפלסטית. כיהודי וכישראלי, דיבורו האוניברסלי אף הוא נוצק בתוך פסלי המקום והסביבה".

אולמן מצדו, משעשע כדרכו, אמר אז על הפרס: "אני חושב שאני בא מרישום ופיסול זה בטעות. אני לא יודע איך זה יצא, מעולם לא למדתי פיסול. אני לא יודע אפילו אם אני פסל. אני עוד שואף לריק ולכלום, אז מה כל הסיפור".

————————————————————————————————-

בית סודי מתחת לאוהלי רוטשילד

יסוד, סוד, בית. מיכה אולמן 1989 אדמה ובטון

בשדרות רוטשילד בת"א, בין אוהלי המחאה ומתחת להם מצוי אחד הפסלים "הסודיים" שיצר אולמן. בית בן ארבעה חדרים, בגודל 8 על9 מ'בעומק10 ס"מ. בקושי ניתן להבחין בבית זה, השקוע באדמה, שנבנה כמחווה לבית הפשוט בן ארבעה חללים, שבו גדל אולמן.

העבודה הקרויה "יסוד" מכילה את המילה "סוד" בתוכה. סוד קיומם של האנשים החבויים בה שנרמזים ע"י כסא, שהוא "תחליף" ומשמש אדם. בתוך "החדרים" ניתן להבחין בכיסא הנראה בפרופיל, במסעד הכסא שחסרונו מבצבץ מתוך הקרקע ושני ריבועים המסמנים את מושב הכסא עצמו. המבנה נראה כתכנית אדריכלית של דירה, שקווי המתאר שלה עשויים בטון ובולטים מעט מעל פני הקרקע.

ניתן לקרוא את היצירה כמבנה המתחיל להיבנות ואז היא מלאת עתיד ותקווה, ממש כמו יושבי האוהלים הדורשים בית שיושבים בחלקם על הבית החבוי המשורטט על הקרקע. אך באותה מידה היא מזכירה שרידי מבנה המתגלים לעיני ארכיאולוגים, שנים רבות לאחר שעפר כיסה את האתר, עדות לתמונת אסון וחידלון.

"יסוד" מבוסס על הרעיון שהמציאות, המסומלת ב"בית", קבורה לכאורה באדמה ורק קצהּ העליון גלוי. ומזכיר את חשיבותו של הלא-נראה, שלפעמים עולה על זו של הנראה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באוגוסט 2011, ב-גיליון עקב תשע"א - 732 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: