משפחה על סף פירוק / עינת רמון

 

שאלת הפוליגמיה שעלתה לאחרונה על סדר היום היא פרק נוסף בניסיון הפוסט-מודרני לקעקע את מוסד המשפחה המסורתי, בין היתר באמצעות טכנולוגיות רבייה מתקדמות. הצעת מתווה למזעור נזקים

הדיונים שנערכו במוסף זה סביב הקריאה בחוגים אורתודוקסיים מסוימים לבטל את חרם דרבנו גרשום ולשוב לפוליגמיה התעלמו מכך שדיון זה מתנהל בעולם המערבי כולו – בקנדה, באנגליה ובארה"ב – והוא נוטל חלק בסדר היום הפוסט-מודרני המבקש לפרק את מוסד הנישואין ההטרוסקסואלי והמונוגמי.

תופעות משונות ייצרה טכנולוגיית הרבייה המודרנית. דורנו פיתח את היכולת להפיק הורמונים סינתטיים, להקפיא זרע ולשאוב ביציות; ועוד הוא טורח נמרצות, ללא היתר מוסרי, לשבט אדם מגנים של עצמו או של בני אדם רבים או אפילו משל אדם וחיה (כפי שנתגלה בשבועות האחרונים באנגליה). המדיניות היא של "השמים הם הגבול", וההרס רב. רבות מהטכנולוגיות משעבדות את הנשים, דוגמת תעשיית הפונדקאות הגלובלית (בשונה מחוק הפונדקאות הישראלי המרסן אותה) שהיא סחר בנשים לכל דבר. הקשר בין אב ואם לצורך גידול ילדים מתפרק והולך. את המחיר של פירוק השותפות ישלמו הילדים והנכדים שלנו בדורות הבאים.

אף על פי כן, החרדים לגורלם של נשים וילדים, שמצופה מהם לזעוק נוכח פטריארכאליות פוסט-מודרנית אכזרית זו המתרחשת בחסות ה"מדע", בחשאי (בחדרי בתי חולים) ובברכת בתי המשפט, ממלאים פיהם מים במקרה הטוב או רואים בחדווה את תהליכי ההתפוררות של המשפחה המסורתית במקרה הרע. גם בישראל דיון נוקב וקשה זה מושתק בימין ובשמאל בשל היותו מורכב מדי, לא מגזרי או "שולי", ופוליטיקאים, באדישותם או בחששם, מתירים לכוחות השוק להכריע.     

מחיר ההתרחקות

עלינו אפוא לשאול: האם חברה שבה נישא גבר למספר נשים אינה אחראית יותר לילדיה ולנשיה מאשר חברה המסייעת בהעלמת זהות אב או אם מילדים ומעודדת מתירנות מינית הפוגעת מאוד בנשים?

התשובה לדעתי היא כן. שיבת הפוליגמיה לחברה המערבית היא המחיר שעליה לשלם עבור מגמות ההתרחקות ממבנה המשפחה המסורתי של אב ואם המגדלים את ילדיהם ביחד. הוגי דעות בעלי יושרה ציבורית – הגדולה בהם היא פרופ' מרגרט סומרוויל, אתיקאית מובילה בעולם בתחום הרפואה, המשפט והאתיקה מאוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול – מצביעים על כך שראוי שאותן מדינות בחברה המערבית הרושמות שני גברים או שתי נשים כזוג נשוי תרשומנה כנשואים איש הנשוי לשתי נשים ויותר.

שאלה זו מופנית גם כלפינו: אם מדינת ישראל רושמת בהוראת בית המשפט העליון ובשם זכויות האדם שני גברים שנישאו בקנדה כנשואים, על סמך איזה היגיון היא נמנעת מלרשום שלוש נשים שנישאו לאיש אחד בירדן או בסעודיה? אם נהוג ששתי אמהות לסביות חוברות להומוסקסואל ושלושתם מגדלים ילדים יחדיו (לענ"ד זהו מצב של הרע במיעוטו, שבו אין מעלימים אב מחיי הילד/ה), במה חטאו הפוליגמיסטים המקיימים מבנה משפחתי דומה, למעט העובדה ששתי האמהות במשפחה מרובת הנשים מקיימות יחסי אישות רק עם האב ולא ביניהן? דילמות אלו מוכיחות שמרגע שהתאפשרו יחסי אישות ללא היריון והריונות ללא יחסי אישות עלול המוסד החברתי הבסיסי של החברה האנושית כולה, מוסד הנישואין היוצר זיקה בין ביולוגיה וזיכרון היסטורי, לקרוס.

ייבום מודרני

מזה זמן אני מבקשת להציע מתווה שימזער, במדינת ישראל לפחות, את הנזקים החברתיים של השימוש החופשי בטכנולוגיית הרבייה לטווח ארוך. הפתרון לבעיית מיעוט הגברים בגיל נישואין בעם היהודי אינו בהעלמת זהות האב מן הילדים או בפוליגמיה, אלא – כמובן, בעדיפות שנייה לאחר נישואין ממוסדים – ביצירת מערכת הורות משותפת של אב ואם במסגרת הסכמי ידידות וערבות לצורך הורות בין השניים. בעדיפות שלישית ראוי להקים בישראל בנק זרע של גברים שנפטרו או נהרגו, אשר יאפשר יצירת "שידוך" בין משפחות הנפטרים (שיהיו אפוטרופוסים על זרעו של המת) ובין האם המבקשת להרות מזרעו. פתרון זה ישייך את האם והצאצא למשפחה מורחבת וימנע הן את הפרת זכות הילד לדעת מי אביו ומי אמו, והן בעיות של ממזרות שיכולות להיווצר במידה שאח ואחות, צאצאי בנק הזרע, יתאהבו זה בזה וירצו להינשא. פתרון זה ימנע את קשיי הפוליגמיה וניתן לראות בו ביטוי למעין "ייבום מודרני". חשוב להדגיש כי על האישה להיות מעוניינת בדרך זו של הבאת ילדים לעולם לא פחות ממשפחת המת (בין אם היה רווק או נשוי), וכי ההתקשרות תיעשה על בסיס של ידידות ושותפות בין המשפחה והאם. באשר לאלו אשר נולדו כבר מתרומות זרע אנונימיות – ראוי לאפשר להם, כפי שהתאפשר לילדים מאומצים וכפי שפסק לאחרונה בית המשפט בוונקובר שבקנדה, לדעת מי הוריהם ומי אחיהם הביולוגיים. 

הן שלילת דמות אב או אם לכתחילה והן הפוליגמיה הינן ביטויים לאי ההפנמה של המשמעות העמוקה והשוויונית של הפסוק "זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" ושל כריכתו של מסר הנבדלות של האיש והאישה במסר השותפות. האם בעידן זה, העלול להפוך לדמדומי הציביליזציה האנושית בשל ההתנכרות להליך הרבייה הטבעי, יוכל העם היהודי, המפולג בדיוק סביב שאלות המיניות, הנישואין ומבנה ההורות, לאזור אומץ ולהוביל את האנושות באופן יצירתי במציאת שביל הזהב להמשך קיומה של הציביליזציה האנושית?         

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באוגוסט 2011, ב-גיליון עקב תשע"א - 732 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. עינת רמון היא דוגמה דוגמטית לפן הערכאי של הרבנות כמוסד.
    ההעדפה להגנה על מוסד (הנישואין במקרה זה) על פני הפרט – שהיא מביאה בלהט משיחי –
    מעקרת את הרלוונטיות של רבנותה.

  2. מול התפרקות המשפחה לטובת סיפוקים אישיים ובלא מחשבה על גורל המחשבה וגורל העם היהודי תוך ראיית סכנות העתיד למשפחה ולעמנו (וגם ליבילזציות כולן) מציעה עינת רמון, תוך הסתכלות סכנות העתיד, גישה אחראית יותר המחייבת לחשוב על הצפוי להתרחש והסכנות האורבות ולהחזיר הדברים אל מסלולם הראוי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: