שירים מאירי אוזניים / מירון ח. איזקסון

 

שירת אמת היא זאת החושפת תודעה אך גם יודעת לשמור על גבולות הסוד. כזאת היא שירתו של אליאס מעומק נפשו וסבלו

שבלול הֶעָצָב השמיני, אבי אליאס; קשב לשירה, 2010, 30 עמ'

את הכותרת למאמר נטלתי מדבריו המדויקים של אסא כשר שכתב את אחרית הדבר לספר. מסתבר שהמפגש בין משורר עמוֹק ורגִיש לבין אוזניים חודר ללב ולמוח, קודח בהם, מזעזע את התודעה ברעש חכם. אוזני האדם קשורות ביכולת שלו לקלוט את קולות הסביבה ואת דברי האדם. אוזניו גם מסייעות לאדם להקשיב לעצמו ולעִתים להיפך, האדם נבהל מעצמו ומשמיע קולות מחרישי אוזן כדי ששום דבר בו לא יקשיב. בממד נוסף האוזן אחראית על חלק עיקרי באיזון הגופני שלנו, שיווי המשקל הפיסי וממילא הנפשי. האוזן גם מחולקת לחלקים ובכך מדגישה את עומק האישיות של כל אחד מאיתנו. האוזן שייכת לראש ועם זאת חורגת ממנו במרדנות מסוימת. היא קרובה מאוד למוחנו, אבל גם מבקשת לעצמה עצמאות מסוימת. ואין לשכוח את המבוכה והשובבות הכרוכות באוזנינו. רבות הפעמים שבהן מאדימות האוזניים במבוכה הגונה ולא תיספרנה מרוב הפעמים שבהן מישהו ביקש למשוך את אוזנינו בחיבה או בטינה.

לכל המבנה המאוזן והמוטרד הזה נכנס משורר מצוין "הכי מבפנים" שאפשר. רגישות בריאותית מסוימת גרמה לו למחלת אוזניים מאיימת ורצינית. הסבל היה גדול מאוד ואף מחריד, והאִיום לא הסתלק עד היום הזה. בתוך מהלך האוזניים הזה, זכה אבי אליאס להכיר גם נשמות טובות, ואנשים שבאים לעזור ומסוגלים להקל. הבולט שבהם בספר הוא ד"ר בני נגריס, "אדם מופלא ורופא גדול" כפי שאומר עליו המשורר. את האוזן הראשונה מניח המשורר בתחילת הספר: "אֹזן / היא מֻנחת בקלפת הראש. / אנטנות קשב קולטות / רעש יתוש בלשון פעמון. / אין בה זכרון של מחשב / והכל בה מדֻיק עד / לוח הארכוף ואשנף הארכֻּבּה" (עמוד 9). הנה מראש ועד ראש מונחת האוזן ומרוב הקשב שבתוכה היא כפצצה מונחת על המוח.

הכול חשוף אצל אבי והכול סודי. כמו כל שירה משמעותית השורות חודרות למקומות הנסתרים ביותר ובאותה עת ברור שלא הכול ניתן לכיבוש. אדם אשר אינו מניח סודות בחייו הוא אדם פרוץ ואולי גם יהיר. משורר שמנסה לחשוף את תודעתו ובאותה עת יודע את גבולותיו הוא משורר אמת. כך בשיר סוד: "שומרת הכל לעצמה. / היא סחוסית וגמישה / כרקדנית בלט. / מול המראָה שומעת / לא מוכנה לגלות / מלה" (עמוד 12).

אבל אי אפשר שלא לחוש ולשמוע ולראות את העינוי שעבר באוזניו של אבי וממילא בחייו. "יד אמן בסכין החִתוך פרסה בך" (עמוד 27), "אֹזן סכרתית" (עמוד 26, בהתייחסות למחלת הסכרת), "תקרת המֹח קורסת לקרקעית כגג בטון / באולם ארועים שנפצעו בו כל עמודי התמיכה" (עמוד 25), "אמן המכחול חתך בסכין הצבע / את אפרכסת יפיֵך" (עמוד 18). הרעש היה גדול, אני מנסה להבינו מתוך עוצמת השירים ומתוך האהבה שאבי אליאס מעורר בתוכי; אדם נקי דרך, בעמקות הטוּב והתבונה. ובדרך טבעית אני מצליח להתקרב לכך גם דרך סבל גופני חריף שידעתי אני בנערותי, עֵת נפגעה מאוד ראייתי, לשעות לא ראיתי כלל, לשבועות ראיתי מוגבל. כאן האוזן מכּה בראש וכאן העין נדחית מתוך המוח, הדברים הכי קרובים והכי מְענים, הכי רצויים והכי מיותרים.

שמיעת החיים של אבי אליאס היא אמנותית ומשובחת. טוב שבמרחבי השירה העברית החדשה ישנו משורר אמין ותקיף כל-כך עם עצמו. ובדברי אסא כשר: "התמונות הפיוטיות של שירי אבי אליאס מצרפות את שתי נקודות המבט באופן מרתק: האור שבעיניים מאפשר לעיניים לראות טוב יותר את עצמן, כשם שהוא מאפשר לעיניים להיראות טוב יותר בעיני עצמן". אבי משמיע לנו כאן חצוצרה, שיש בה מקריאות הבלוז של הג'ז ומקולות מקהלה עדינה, אבל בעיקר מעומק משמעות הנפש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

פורסמה ב-11 באוגוסט 2011, ב-גיליון ואתחנן תשע"א - 731, שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: