כשהסופר כותב את עצמו / רבקה שאול בן צבי

 

אוטוביוגרפיה רשמית, וגם יסודות אוטוביוגרפיים ברומן, מתעתעים בקורא התמים, שהסופר מכוון את קריאתו באמצעים רטוריים. ספר חדש, עשיר ובהיר, על יצירותיהם של סופרים ישראלים

ו

חיים כתובים-על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות, ניצה בן-דב; שוקן, 2011, 247 עמ'

"פיוט ומציאות", קרא גתה לאוטוביוגרפיה המופלאה שלו, והתכוון מן הסתם לכזב האמנותי שהוא חלק מהותי מכל יצירה ספרותית, ואף האוטוביוגרפיה אינה יוצאת מכלל זה. מכל הסוגות, אמר לי פעם ידידי הפרופסור, אין שקרית כמו האוטוביוגרפיה. ודווקא בשל היומרה להעמדת 'אמת חיים' עובדתית, שהרי הסופר השוקד על הפרסונה שלו בורר מראש את המעשים שהוא חפץ להציג בפני הקוראים – מה יכובס, מה יועלם, מה ייצבע בצבעים מזהירים.

הקסם שבאוטוביוגרפיה כורך את חוויית המפגש האנושי שבכל סיפורת עם אשליית הממשות הלא בדיונית. ואם בסופר עסקינן, נוספת גם הילה רומנטית שעדיין קיימת אפילו בתקופתנו המפוכחת, אותה הילה העולה כבר בדיאלוג הסוקרטי "איאון", שבו מתואר האמן כמדיום להשראת המוזה. ואולי זאת גם התשובה לשאלה שמציג גיבורו של צ'כוב באחד מסיפוריו, מדוע אמנים למיניהם זוכים לתשומת לב ציבורית כמו היו אלים, ואילו מהנדסים חשובים שעושים דברים אמיתיים נחבאים בחשכת אפרוריותם. המיתיזציה של דמות הסופר היא אחד הנושאים העולים בספרה החדש של פרופ' ניצה בן-דב.

בן-דב היא חוקרת שאינה חונקת את מושאי מחקרה אלא מניחה להם לפרוח, כך שהמעבר מטקסט סיפורי לטקסט מחקרי אינו גורם לאובדן החיות שביצירה. ספרה החדש, בשונה מקודמיו, מתמקד בסוגה ומרחיב את היריעה מעבר למשולש עגנון, יהושע ועוז, שביצירותיהם עסקה בעבר, ואף כולל עיון בשני יוצרים שאינם סופרים מובהקים: ששון סומך ואניטה שפירא.

פרק המבוא מציג את הנושא בהקשרים שונים. אנו חיים בתקופה של פתיחות וחשיפה יחד עם נטייה אל עבר "המציאותי", להבדיל מה"בדיוני", וריבוי אוטוביוגרפיות בימינו הוא חלק מכך. אך מהי אמת ומהי מציאות? בן-דב מציגה את המורכבות הרבה שבנושא האמת ה"בדיונית" וזו ה"מציאותית" כביכול. כבר אריסטו העדיף את הבדיון שהוא כמו-אמת, דבר שעשוי להיות, ולכן הוא אמת, וגתה דיבר על "מראה האמת" לעומת "האמת האמיתית".

נראה אפוא שהשאלה על אמיתות סיפור, אוטוביוגרפי או לא, היא שאלה פשטנית הנובעת מתמימותו של הקורא, שאינו מודע למורכבות העצומה שבמעשה הכתיבה ("המורה, עגנון באמת נפגש עם תהילה"?) חלק מהמורכבות הזאת מגוללת בן-דב כשהיא דנה בין השאר ב"רטוריקה של כנות", דהיינו אותם אמצעים ספרותיים המשמשים את הסופר ליצירת אפקט וידויי הנותן לקורא את התחושה ש"סיפור אמיתי" לפנינו; ונא לזכור, זוהי רטוריקה אמנותית, שכמו כל רטוריקה היא מערך של תחבולות מילוליות. הדיון במבוא מאלף, בהיר ומבהיר, עושה קצת סדר בדברים, ובד בבד מראה שאין בהם סדר כלל.

היבטים שונים של האמת האישית של היוצר עולים ביצירות האוטוביוגרפיות שבהן עוסקת בן-דב. חלק מהן אינן אוטוביוגרפיות מוצהרות, ואחרות מגוללות ביודעין ובמכוון סיפור חיים אישי. חשוב להדגיש שהכותבת אינה עוסקת בעניינים רכילותיים מחייו של הסופר, אלא בדרכים המגוונות שבהן נוצר הסיפור כהכלאה בין פואטיקה לאמת חיים אישית. אחד הנושאים החשובים העולה ממחקרה הוא "מיתוס הולדת היוצר", שלפי הבנתי את דבריה הוא בבחינת העצמה והסמלה של אירועי הילדות והפיכתם לאירועים מכוננים של אישיות מיתית שמעל החיים – הסופר. האם הדבר מריח מאגוצנטריות? אכן, אבל זוהי אותה אגוצנטריות יוצרת שבאה לידי ביטוי אינספור פעמים ביצירות שונות בתקופות שונות, והיכרות אישית עם אמנים לעתים ממחישה את עוקצה הלא נעים של תכונה זאת.

במהלך הקריאה סימנתי הדגשות רבות בגוף הספר ושלל הערות במחברת. כל מי שעסק או עוסק בהוראה מכיר את החוויה העזה של רצון להעביר ולהקנות לאחרים את התובנות שחווית בקריאת ספר. אבל במסגרת זאת אתייחס רק לאחדים מאחד עשר הסופרים הנדונים, ולאו דווקא לפי סדרם הכרונולוגי המוצג בספר, שהוא בהחלט בעל משמעות, אלא לפי מה שחוויתי כאינטנסיביות רגשית של המחברת ביחסה ליוצרים שונים, וכקוראת חשתי בזאת בעוצמה.

הדבר בולט מאוד בפרק על עמוס עוז, סופר שבן-דב הרבתה לחקור את יצירתו. בפרק הכפול הקרוי "עמוס עוז – נופי נפשו" היא דנה ביצירות רבות של עוז, אך בעיקר ב"מיכאל שלי", "קופסה שחורה" ו"סיפור על אהבה וחושך". בן-דב מראה קשרים עדינים בין עובדות חייו של עוז לבין השתקפותן המורכבת ביצירותיו השונות. אחד היסודות הבולטים ביצירותיו הוא הנוף האירופי שאינו דומה כלל לנופי ילדותו בשכונת כרם אברהם הירושלמית (כמי שחיה בילדותה ברחוב עמוס הנביא, אני רוצה למחות על הגדרתה על ידי המחברת כשכונה עלובה…). בן-דב טוענת שב"סיפור על אהבה וחושך" מופיעים חומרים אוטוביוגרפיים משפחתיים אמיתיים, והם המסבירים לנו את קיומם של נופים דמויי אירופה ביצירות המתארות נופים ישראליים. אני תוהה, האם הנופים הלא אותנטיים באמת הם אחת הסיבות לכך שעוז מצטייר לעתים כתפאורן ובעל פוזה. מתובנותיה של בן-דב ניתן לחלץ סנגוריה כלשהי על מה שנראה מאולץ ומילולי, ומסתבר שיש בו אמת נסתרת. ועל כל פנים, הפרק מעלה נושאים רבים הקשורים לעולם הפיסי המתואר, שתכופות הוא מטפורה לעולם נפשי. לא פחות מרתק הוא החלק השני המתאר את הזיקות בין הערים חולון וירושלים לבין הגיבורים מיכאל וחנה. החוקרת מגיעה למסקנה מבוססת היטב, שביעותיה של חנה וביעותיו של עוז בהקשר לירושלים הם אותם ביעותים.

מעניין לא פחות הוא הפרק על חיים באר, סופר שמבחינתי ניצב בשורה הראשונה לצד יהושע, אהרון מגד ואפלפלד, כאשר שני האחרונים בולטים בהיעדרם בספרה של בן-דב. באר כתב שני רומנים אוטוביוגרפיים. אחד הוא "נוצות" המשובח, שבו נטוותה הסוואה ביודעין של החומרים האישיים. השני, הטוב יותר, הוא "חבלים" הבלתי נשכח, שהוא לכאורה רומן על חייו ה"אמיתיים" של חיים באר. האם "חבלים" "אמיתי" יותר מ"נוצות"? כבר ראינו ששאלת האמת מסובכת. "חבלים" אכן יוצר אפקט של אמת אישית מעורטלת מכל מסכה, אבל בן-דב טוענת בצדק ש"העיצוב האמנותי המוקפד של 'חבלים' הוא שמכריח אותנו, בין היתר, להתייחס אל הספר כאל יצירה אמנותית ולא כאל תעודה" (עמ' 123). ואוסיף שתובנה זאת על אודות העיצוב חלה אף על שיר אהבה של רחל (ואולי זאת ההזדמנות לומר בוודאות שאותו "זלמן" שעליו כתבה לא היה זלמן שזר). כל יצירה ספרותית היא "עידונה של שאגה" כהגדרתו של דב לנדאו בספרו הקרוי בשם זה. העיצוב הוא הקומה השנייה, הוא אינו החיים עצמם אלא העיבוד שלהם, ולכן אפילו אוטוביוגרפיה אינה בבחינת אמת חיים צרופה, אלא אותו היבט שהסופר בחר לעצב.

שונה באופיו הוא הפרק על הסיפור הקצר "הסימן" של עגנון (מופיע ב"האש והעצים" וכן ב"עיר ומלואה"), שהקשרו הכללי הוא התגובה לשואה ביצירות עגנון. הכותבת מציגה את "הסימן" כסיפור אירוני מאוד, מיתמם מאוד, העוסק במשבר אמוני קשה נוכח הידיעה על חורבן עירו של המספר, המגיעה אליו ערב חג השבועות, ידיעה שאינה פוגמת בהכנותיו לקראת החג. משפט משפט, בשיטת הקריאה הצמודה, בוחנת ניצה בן-דב כל רחש וניע בסיפור קשה זה. במהלך קריאתה היא מתפלמסת עם שני מבקרים: עם הלל ויס הבוחר ביודעין בקריאה לא אירונית, למרות מודעותו לאפשרות האירונית בסיפור זה, ועם משה גרנות המתעלם כליל מהאירוניה ותוקף את הסופר; ובלי להתיימר לחרוץ משפט אומַר רק זאת, שאופן הקריאה של בן-דב, המזהה צמדים ניגודיים עדינים כביטוי למה שהכותבת מכנה "קוטביות בלתי מתפשרת", חושף את מלוא הזעזוע שטומן בחובו הסיפור הזה, שמילותיו הן כמו קצה קרחון של רגשות קשים.

ואציין עוד את הפרק הרחב על "מקדמות" של יזהר המדגיש את היסוד הפיוטי בכתיבתו, את חשיבות הזמן והמקום, את הזיקה בין היחיד לבין הארץ, בין המאבק האישי לאירועי המאבק על המדינה. ניתוח ספרותי מזהיר העוסק במבנים, בצלילים, בדימויים ובהשתמעויות של יצירה מחוללת מיתוס, שבה רואה בן-דב דגם לחיקוי לעשרות האוטוביוגרפיות שהתפרסמו בשנות האלפיים, גם אלה שסטו מן הדגם היזהרי. כמו כן כותבת ניצה בן-דב פרקים מרתקים על דליה רביקוביץ', על סמי מיכאל, מאיר שלו, ששון סומך, אסף ענברי ואניטה שפירא. וכמובן לא נפקד מקומו של  א"ב יהושע, שאת ספרו האחרון "חסד ספרדי" היא מפענחת כספר אוטוביוגרפי העוסק בפניו השונים של המחבר ובגעגועיו ליצירות נעוריו, וחושפת יסודות סמויים רבים ואנלוגיות בין מצבים.

      הספר האנין ורב התובנות משקף אהבה גדולה ליצירות ואף לסופרים עצמם. הסגנון יפה ועדין, עשיר בדימויים ומשלים, זורם ובהיר. פרופסורית בעלת שם יכולה כנראה להרשות לעצמה לכתוב ללא יובש אקדמי. אלמלא סלידתי האישית מה"לייק" הפייסבוקי הייתי כותבת: "אהבתי".

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוגוסט 2011, ב-ביוגרפיה, גיליון ואתחנן תשע"א - 731, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: