ההומניסט הגדול / יעל (פרוינד) אברהם

 

דווקא הגרמני שברח ממולדתו לשוויץ השלווה ידע להצביע על אימת הנאציזם בשעת מעשה. בחיבורו אל הטבע ואל חכמת המזרח הציע לאירופה נתיב אחר מזה שצעדה בו במאה העשרים

הרמן הסה

הסה במונטניולה, 1946

Herman Hesse

משורר וסופר גרמני

נולד: קאלוו ווירטמברג, גרמניה, 2 ביולי 1877

נפטר: מונטניולה, שוויץ, 9 באוגוסט 1962

יצירות ידועות: נרקיס וגולדמונד, דמיאן, זאב הערבות, פטר קמנצינד, סידהרתא, משחק פניני הזכוכית

חתן פרס נובל לספרות ופרס גתה לשנת 1946

 גולדמונד הקשיב לו בפליאה, ואולם לשמע המילים 'שכוח שכחת את ילדותך' נרתע לאחוריו, כאילו הכישו נחש. נרקיס לא נתן את דעתו על כך, כי נוהג היה לעצום שעה ארוכה את עיניו בשעת הדיבור או להביט נכחו, כאילו הוקל עליו כך למצוא את מלותיו. הוא לא הבחין ברעד שעבר פתאום בפני גולדמונד שכאילו נכמשו לפתע. 'כוחי שלי גדול מכוחך!', גמגם גולדמונד, רק כדי לומר דבר מה, וכאילו תקפו שיתוק. 'בוודאי', המשיך נרקיס. 'התכונות מן הסוג שלך, התכונות בעלות החושים החזקים והעדינים, בעלי הנפש החולמים, הפייטנים, האוהבים, עולים כמעט תמיד עלינו, אנשי הרוח. בכם טבוע היסוד האִמהי, אתם חיים את מלוא החיים, לכם ניתן כוח האהבה וכשרון החוויות. אנו, אנשי הרוח, אף שאתם רואים אותנו תמיד כמנהיגים וכשליטים עליכם, לנו לא ניתן שפע החיים, ואנו מתקיימים בישימון. לכם שפעת החיים, לכם עסיס הפירות, בוסתן האהבה ונוף האמנויות. מולדתכם שלכם – האדמה, שלנו – הרעיון. הסכנה האורבת לכם היא השקיעה בעולם החושים, ולנו נועד המחנק בעולם מחוסר אוויר. אתה הנך אמן ואני הוגה דעות. אתה נם בחיק אמך ואני ער במדבר….

(מתוך נרקיס וגולדמונד, מגרמנית: יעקב פיכמן, שוקן).

צהריים בכפר השקט מונטניולה, שוויץ 1930. בבוקר השכם הילך עם נינון על גדות אגם לוגאנו, יחד שאפו את האוויר הצלול והמחיֶה של הרי טסין (ההגייה הגרמנית של טיצ'ינו). בדרך חזרה הבחין שעצי האגוז כבר נתכסו בעלווה אדמדמה, לבלובי עץ ערמון עולים באפו ולאיטה מטפסת בו ההשראה. הוא מסמן לנינון שימהרו לחווילתם שכן היום לא צפויים בה ביקורים. על שולחנו נותר פתוח 'עלי עשב' לוולט ויטמן, מאז ביקורו של רומן רולאן אתמול. על הגזוזטרה ישבו ודנו על השפעתו של זה האמריקני על משוררי אירופה, עד שירדה השמש ונינון דחקה בהם למהר לתחנת אוסטרמינדיגן שמא יחמיץ אורחם את הרכבת.

הוא נפרד ממנו לשלום, שני הגולים נופפו ידיהם. כמו רולאן שגמר אומר להתרחק מצרפת שוצפת הדם, גם הוא אינו חש כל קרבה למולדתו ולפולחן הנשק שלה, מאושר שהשתחרר ממדיניות התותחים הנתעבת. גם עתה ממרחק, גם אחרי שנים של הימלטות מכל כרך סואן ומשאון הקיום המודרני, הוא מרגיש ברוח הרעה, ההרסנית, שמנשבת בה, בגרמניה, ובני עמו… הם אינם מעוניינים בדעתו, בעיניהם אין הוא אלא מוקצה מחמת מיאוס, בוגד, ודאי לא מי שאל כתביו מתייחסים ברצינות הראויה. הבעיה, שנה באוזני נינון, אינה במדינה או בכנסייה אלא בפרט, ביחיד הסובל, ורק הוא במרכז תשומת לבו.

נתיישב ליד שולחנו לזמן עוד תחנה במסע הארוך ורצוף המהמורות של 'פה הזהב', גולדמונד. ערמונים, אגוזים, ריח לבלוב, גן ורדים ואסתריות, את כולם הוא מצייר במילים, ואז מייחד זמן שהוא כולו קודש למוסיקה של הפרוזה, לשירה שלה. רצף הכתיבה פוסק כשהוא עוצר לנגב את זגוגיות משקפיו, עיניים כחולות אפורות צוננות מתיירות ללא מיקוד בחדר, נעות על פני כתמי הצבע המשוחים על בד-ניסיונותיו הבינוניים להתפרנס מציור בארץ החדשה, ואז חולפות על פני כרך עבה ומצהיב של הברית הישנה שקנו לו הוריו כשהחל לפקפק בעיקרים, מייחלים בכל לבם שישוב אל דרך הישר.

והוא רצה לומר להם שהוא מעדיף את הברית הישנה על פני החדשה. בנקל היה ממיר את מכתביו של פאולוס בפרק אחד של הנביאים הקדמונים שכן אהבת הרע בברית הישנה שקולה כנגד כל מילה של השליחים, אלא שבבית אבא היה מוכרח לקום עם שחר ועוד בטרם בא דבר מה לפיו לקרוא בברית הישנה, לשנן, להתכוון, לדבוק. טרוף נפש נטש את מורשת הוריו. משקפיו חוזרים אל חוטמו והוא כותב: 'אף כי ביסוד נפשו לא נפגעו העצב והדעת, והיו שולטים בה כמקודם, נצנצו לו החיים שבשטח העליון בשפעת צבעים…' .

טבע ומזרח

'נרקיס וגולדמונד' שראה אור בשנת 1930 הוא סיפור המשקף את טבע האדם הדיכוטומי – את מאבק היחיד בין שני קצוות, את השניות התמידית בין חיי הרוח לבין חיי החומר. בתפאורה ספרותית של מנזר בימי הביניים מעמיד הסה זה מול זה את שני הידידים: נרקיס איש הרוח והדת השכלתני, מבטו מבט "עין ההוגה השלֵו והנוקב" שעסוק במחשבה מופשטת ומכונס במחשבתו פנימה, למול גולדמונד (= פה הזהב בתרגום מילולי), הפסל האמן, איש החושים והיצר שאמנם שואף אנליטית לעבר היעד שקבע אביו – חיי מנזר, אך מבטו נוהה החוצה, וסופו שיגיע אל ההגשמה העצמית ואל המוות בדרך מסוכנת ורבת מהמורות.

גולדמונד נושא עיניים לפרח הכמורה שלמולו שהוא היפוכו המוחלט והמשלים, נרקיס מבחין בנטיית האמן הטבעית המפעמת בגולדמונד ומנסה לחזק אותה, לקרב את גולדמונד לתכליתו, לעצמו. הוא קורא לו לשוב לזכר אמו שנשכח, קריאה שהיא הכוונה לשוב לאם הגדולה, לאמא אדמה, לעולם היצרים.

את היצירה מיקם הסה בתקופת ימי הביניים כמקום שאפוף אטמוספירה דתית שלטת – שהסה הכיר על בשרו משהות במנזרים וכבן להורים מיסיונרים – אבל על אף נימתו הרומנטית 'נרקיס וגולדמונד' אינו נטול ריאליה. נרקיס וגולדמונד מייצגים אבות טיפוס על זמניים, מרכיבים ארכיטיפליים מנוגדים המשלימים אחד את השני וחותרים לקראת מטרה נשגבת אחת – מימוש האדם השלם, ההרמוני.

באחת התקופות הקשות בחייו התוודע הסה לשיטת הטיפול היונגיאני אצל המאסטר בעצמו. יונג חותר בתורתו לאותה אינדיווידואציה, הרמוניה נפשית שנוצרת בין כל מרכיבי הנפש המנוגדים, מימוש עצמי אינדיבודאליסטי שכמותו ניתן למצוא גם באקזיסטנציאליזם מבית מדרשם של קירקגור וניטשה שהסה הכיר היטב, ובתורות המזרח השואפות לאחדות שפגש במסעותיו ובביתו. יש שיגידו שבגלל "תפקידם" של נרקיס וגולדמונד בטקסט כוחם הספרותי העלילתי מוגבל. הם לא יכולים לסטות לעבר הבלתי צפוי כיוון שהם נאמנים לאיזו אידיאה הסהיאנית מוכתבת מראש, ובכך הם נותרים חד מימדיים.

יש שיאשימו את כלל יצירתו של הסה בהגיגים מפרכים וברעיונות ערטילאיים נעדרי בשר. לאה גולדברג כתבה לאחר מותו של הסה שורות לזכר 'נציג ההומניזם האירופי', וציינה כי "לפעמים נראה לי הסה יפה מדי בכתיבתו, אפילו יפהפה יתר על המידה כמו באותו ספר נרקיס וגולדמונד…". אבל "יופיו המוגזם" של הסה הוא לא רק בנטייה של דמויותיו אל המוחלט, שאפשר לראות אותה כאליגוריה התובעת מהקורא עבודה פנימית, אלא גם בנטייתו המובהקת אל האסתטי, אל האמנויות, אל המוסיקה והציור, אל ההתבוננות הספרותית שלו בטבע. לא פעם הביט בטבע כהתגלמות הטבע האנושי – "העננים הם זעם וכעס ועוז מוות", כתב ב'פטר קרמצינד', יצירתו הראשונה המפורסמת, על אודות הגיבור שמצא שלווה בחיק הטבע.

גיבוריו של הסה אינם רק נעים בטבע, אלא חיים תמיד בעולם חסר יציבות ערכית וחברתית, עולם שהתערער גם עליו אחרי שפיכות הדמים של מלחמת העולם הראשונה, דור מבולבל ותועה הניצב למול אירופה, דור המחפש תיקון. פטר, בן דמותו, אינטלקטואל שוויצרי שמוצאו מן העם, נקרע כמו איש הרוח האירופי בין עולם הספרות הבלתי יציב לבין חיי הרוגע של האדם הכפרי הפשוט. גם גיבור 'סידהרתא' נע בין הקטבים, בין סגפני ההתנזרות ההודים לבין התמסרות לחיי החומר בדרך להכרה, עד שהוא מוצא את דרכו. הסה מחבר ב'סידהרתא' בין ההגות הגרמנית האירופית שממנה ינק לבין החוכמה העתיקה של הודו.

ב'זאב הערבה' ממשיך גיבורו החדש של הסה, האלר, את הנתיב שסלל ביצירות הקודמות: בתוך חברה מתועשת ופגומה נקרע הגיבור הבודד בין הזאבי לאנושי – "האדם הוא בחזקת ניסיון ומעבר, הוא אינו אלא אותו גשר צר ומסוכן שבין הטבע לבין הרוח… בין הכוחות האלה מטילטלטים חייו אחוזי חיל של רעדה". הקיצוניות, המעבר החד בין הקצוות, האמירה החד משמעית, היא ודאי זו שגם משכה את לב הנוער שאימץ את הסה דווקא אחרי מותו. ההומניזם שלו, תרבות המזרח, הקוטביות והבוז שרחש לבורגנות העלו אותו למדרגת סופר פולחן עבור ילדי הפרחים בארצות הברית והנוער ברחבי העולם.  

הבריחה מן המנזר

הוא נולד לאב מיסיונר פרוטסנטי ולאם ילידת הודו ממוצא גרמני, ונידון לחינוך מחמיר וקפדני. בילדותו נשלח לסמינר תאולוגי, נועד להיות כומר כמו סבו בעל השם, אבל בין כותלי הסמינר החלו הספקות לכרסם בו, והוריו ניסו להציל אותו בטקס גירוש שדים, שאחריו ניסה לשים קץ לחייו. בגיל 15 ברח הסה מן המנזר לצמיתות. "אמי המסכנה", כתב לאמו, "סלחי לי, סלחי לבנך האובד; סלחי לי, אם את אוהבת אותי, אם את מאמינה שעדיין יש בי ניצוץ אלוהי. נדמה כי הדרכים והשדות הללו, שבהם שיחקתי בילדותי, גוערים בי עכשיו, שכבר איני ילד ואף לא בן. אני רק יצור עלוב המקונן על האדם והגורל ואינו מסוגל אף לאהוב את עצמו".

הוא פנה לעבוד כמסגר, כעוזר בבית מסחר וכמוכר ספרים, צולל לתוך כתביהם של גתה, נובאליס, הלדרלין ואחרים. ב-1899 פורסם ספר שיריו הראשון, 'שירים רומנטיים', אבל עיקר הצלחתו בא עם הופעתו של 'פטר קמנצינד', אז הרשה לעצמו לזנוח את משלחי ידו ולהתמסר כליל לספרות.

מלחמת העולם הראשונה זעזעזה אותו בכל עומקי נשמתו. הוא כתב נחרצות נגד פולחן הנשק והלאומנות הגרמנית, זכה לקיתונות של בוז ולקריאות 'בוגד' והיגר לשוויץ. אחרי תקופה קצרה של שקט באו עליו צרות: אביו מת, בנו חלה ואצל אשתו הראשונה התפרצה מחלת נפש קשה. אז גילה הסה את הטיפול הפסיכואנליטי. הוא טופל אצל יונג, צולל לתוך נפשו שלו ופותח בשלב אחר – בשל יותר בכתיבתו – שורת רומנים עמוקי מחשבה וחודרי נפש: 'דמיאן' (1919), שהופיע בשם העט אמיל סינקלייר, כשם המספר, הוא סיפורו של נער שמוצא בעזרת יוגה הודית את המוצא מהבדידות והייאוש – ספר שהשפיע עמוקות על הנוער הגרמני האבוד של אחרי המלחמה; 'זאב הערבה' (1927) שנכתב בתקופה איומה של בדידות אחרי תום נישואיו השניים והקצרים, ו'נרקיס וגולדמונד' (1930) שהוחרם מאוחר יותר על ידי הנאצים.

עם אשתו השלישית היהודייה, נינון דולבין, השתקע במונטניולה בחווילה כפרית בחיק הטבע, שבה אירח את מיטב אנשי הרוח של אירופה. אבל גם שם, מבודד ומרוחק ממולדתו, כתב שירים אנטי נאציים חריפים שנאגדו בשם: 'מחשבות נגד טירוף ההרג'.

מאכס ברוד כתב פעם רשימה על אודות פגישתו עם הסה במונטניולה, איך בין יופיו של הטבע ושלוות הכפר היה הסה ער לשינויים הפוליטיים ועיקש בהתנגדותו לנאצים. אחרי המלחמה כתב הסה בזעם לאותם גרמנים שטענו כי לא ידעו על הנעשה – 'ומדוע אני פה ידעתי?'

הרומן האוטופי 'משחק פניני הזכוכית', שנאסר לפרסום על ידי הנאצים ויצא בשוויץ בשנת 1943, הוא הספר שהעניק לו את פרס הנובל. זהו רומן המתאר חיים אידיליים בשנת 2300, אירופה אינה במלחמה כי איבדה את גדולתה, והמשטר האידיאלי 'הקאסטאליה' שולט ומעלה את המוסיקה על נס. מסדר של אנשי רוח מתמסר בו למשחק שהוא סמל למחשבה, לאמנות ולנפש, עולם שהוא הטוב המוחלט. אבל יוסף קנכט, גיבורו, אינו יכול לחיות בסגירות הזו, במחנק האידילי, והוא יוצא ממנה החוצה להגשמת תכליתו – לחנך את הילדים. סופו של קנכט שהוא יוצא לאגם הגדול, מוצא בו את המנוחה, נושם לרווחה וטובע במצולותיו. אם בשנות ה-30 וה-40 הצמרת האינטלקטואלית התייחסה בביטול לכתביו של הסה – לאה גולדברג מספרת כי הזכירה את הסה בהרצאה וספגה הערה על כך – 'משחק פניני הזכוכית' העמיד את הסה במקום הראוי לו כיוצר חשוב שהשפיע על התפתחותה של הספרות האירופית.

אחרי הרומן התמקד הסה בשורת מסות ומאמרים על ספרים וספרות. באחד המאמרים הוא מציין את מכתבו של יהודי דתי אליו: "הוא השתייך לעם אשר העניק לעולם את המקרא, ואת המשיח, ובגלל זה העלה את שנאת כל עמי העולם כמעט ואת עוינותם הזועמת. הוא בן לעם בעל קדושה עתיקת יומין אשר בימינו נטולי האלוהות עבר עליו סבל שאין להעלותו על הדעת… אף כי הרדיפות נגד יהודים עדיין נמשכות כיום, הדגימו היהודים לעיני כל העולם לא רק סולידריות, עזרה הדדית ונכונות להקרבה, שאין להן אח ורע ואשר לא הגיעו עדיין להכרת העולם, אלא הוכיחו גם (…) אומץ לב בסבלם ובצאתם לקראת המוות. הם הוכיחו כבוד עצמי במצוקתם ובכליונם ועלינו הגויים להתבייש בכל אלה…" (מתוך: 'יחיד ויחד בצבעי הזמן', מרדכי אבישי). לא פלא כי היו שחשבו כי הסה היה יהודי, וסירבו לקבל את העובדה שהיה הומניסט שרצה בתיקון העולם.

בצד ידידו תומאס מאן נחשב הסה לגדול הסופרים הגרמנים של המאה העשרים. 'איך מת יוצרו של יוסף קנכט?', שואלת גולדברג, 'יש רצון לקוות שהיה בזה ולו שמץ של דמיון לדרך מותו של יוסף קנכט'.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוגוסט 2011, ב-גיליון ואתחנן תשע"א - 731, יארצייט / יעל (פרוינד) אברהם ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: