בוגרות מכללת אמונה מציגות תערוכה העוסקת ביציאתן של הבנות מבית הנעורים אל עבר הקמת הבית הפרטי שלהן. מבין החלומות והפחדים מתגלים גם רגשות של כאב על הבית שלא היה   

קטע מוידיאו-ארט של לאה לאוקשטיין

נתן יונתן בשירו "צלילי קסטה רחוקים" מצטט שורה משירו של המשורר האמריקני רוברט פרוסט "מות השכיר": "הבית הוא מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך". כלומר, הבית הוא לא מה שרשום על שמי בטאבו, הוא לא מבנה מוגדר, אלא מקום תודעתי ורגשי שיש לאדם דחף עז לשוב אליו. על פי פרוסט הדלת פתוחה תמיד, שאם לא כן זה לא בית. נתן יונתן הופך את פרוסט על פניו ובשורה הבאה הוא כותב: "שירים הם לפעמים האהבה האחרונה לבית שרחק". על פי נתן יונתן לא תמיד יש דרך חזרה אל אותו מקום תודעתי ורגשי נכסף, משום שהוא רחוק כמו אידיאל. בפער הזה, שבין הדחף לחזור לבית לבין חוסר היכולת לעשות זאת, מתחוללת האמנות.

מבנה דינאמי

קטע ממיצג של יעל קרוגליאק

"דרך לבית" הוא שם התערוכה שבוגרות מכללת אמונה בחרו לתצוגת עבודות הגמר שלהן. כותרת התערוכה נוסחה בדיעבד ולא כהנחיה מקדימה אך היא משקפת את תמצית חוויתן של הנשים הצעירות, היוצאות מבית הנעורים לעבר הקמת בית משלהן. מרביתן נישאות ויולדות את בכוריהן במהלך שנות הלימודים, ותוך כך מתמודדות עם מעבר משמעותי מאוד ומטלטל.

בתערוכה יש איזו קפיצת מדרגה ממה שראינו בשנים האחרונות. חלק לא מבוטל מן היוצרות מיטיבות לתת ביטוי לעולמן הפנימי בכלים של האמנות העכשווית. עם זאת, ישנן בשוליים גם יוצרות שלא השתחררו מהסימבוליקה היהודית המסורתית ולא השכילו ליצור אמנות חדשה ואותנטית.

הודיה ברקוביץ' ביטאה בסדרת צילומים את תחושת הפער שבין החלום למציאות. היא בחרה לצלם כלה ענוגה העוסקת במלאכות היומיום של הבית. הצילומים שלה מונוכרומטיים בגוני חום, אפור, ירקרק ושחור. בכל צילום רק אלמנט אחד מופיע בצבע בולט ועל פי רוב הוא קשור במלאכת הניקיון הארצית. אף שהפער הזה מציג את הכאב או את החלום ושברו, עבודותיה של הודיה מביעות גם תפילה, "תפילה שנצליח להכניס אל תוך השגרה השוחקת והמלאכות הסיזיפיות את הקסם והאור שיש בעולם, את אותם רגעים שבהם הנשימה נעצרת, והם נדירים ומיוחדים" (כל הציטוטים במאמר לקוחים מהסברי האמניות המופיעים בקטלוג התערוכה).

במיצג הווידאו המרשים במיוחד של יעל קרוגליאק, מצולמת אישה צעירה בהריון מתקדם הבונה את ביתה מקרשים אקראיים בשדה פתוח. היא בונה קונסטרוקציה עדינה ושברירית, כמו שילדים בונים מגדל מקוביות, ובשלב מסוים הקונסטרוציה מתפרקת והיא שבה לבנות אותה מחדש. ברקע השדה הפתוח מופיע נוף אורבני עם בתים מרובי קומות. הבניינים הגבוהים והמונומנטליים עומדים בניגוד גמור לשדה הפתוח ולמבנה השברירי הנופל וקם. החוויה שיעל קרוגליאק מעבירה היא שבית הוא לא אותו מבנה מקובע הנראה לעין אלא מהות דינאמית מתפרקת, נבנית ומשתנה כל הזמן. "אני מרגישה שזה באמת כך. להגיע לבית זה לא כל כך פשוט. גם להגיע לבית פיזית, וגם לבית במובן של משפחה – זאת עבודה סיזיפית; להתעסק בקטנות, יש נפילות, אחר כך קמים וממשיכים הלאה. לבנות בית בכל המובנים שלו זה לא משהו שעושים בפעם אחת אלא ישנו תהליך דינמי ותמידי של שינוי: נמצאים כל הזמן בבנייה. הבנייה היא המהות של הבית, בעצם היא הבית".

מסך נוסף מופיע בעבודת המיצג של יעל קרוגליאק והוא מוצמד לתקרה. מסך זה מציג פיסת שמים הנסגרת בקרשים על ידי אותה אישה בונה. מסך השמים מזכיר את עבודתו של אמן האדמה האמריקני ג'יימס טורל – "החלל הרואה" – המוצב במוזיאון ישראל משנת 1992. אך יש היפוך תפקידים. החלל של טורל ממקד את תשומת לב המתבוננים בשמים המשנים תדיר את צורתם, ואילו בעבודתה של יעל בניית הבית חוסמת את אפשרות הצפייה בשמים. הבית הבנוי יוצר תחושת חנק. הוא מסתיר את השמים ולכן רגעי התפרקות הבית הם רגעי החסד שבהם אפשר לנשום ולהתחיל את מעשה ההרכבה מחדש. זהו שיר האהבה לבית שרחק.

הצל ואני

ציור של שקד מימרן

תחושת פחד כמעט מצמרר עולה בעבודת הווידאו-ארט של לאה לאוקשטיין. בשבילה "בניית הבית" היא קודם כול הבאת צאצאים לעולם, וכשההיריון הראשון מבושש לבוא מתעוררים פחדים – כאילו לא יהיה זה 'בית' לעולם. בבחינת: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". את מסך הווידאו הציבה לאה בחדר מרוהט כמו סלון ביתי. היא הניחה בו שטיח, וילון, שולחן נמוך וכיסאות נוחים לישיבה. כשהצצתי בפתח החדר הייתה לי תחושה נעימה שמזמינה אותי לבוא ולהיכנס ל"בית" החמים והנעים. הדלת הייתה פתוחה לקראתי. רק במהלך הצפייה בסרט התעוררה בי התחושה הקשה: האם אמנם החלל המרוהט הזה הוא "בית"? האם בית המרוהט יפה אך נעדר צחוק ילדים הוא בכלל בית?

בעבודת הווידאו-ארט מצולמת אישה צעירה יושבת על כורסה בחדר ביתה ועוסקת בסריגה  ובתפילה. התאורה הבוקעת ממנורה צדדית והצבעוניות המיוחדת של התמונה מזכירות את ציוריו של הצייר ההולנדי בן המאה ה-17 יאן ורמר, שהרבה לצייר דמויות בתוך ביתן העוסקות בשיחה, בנגינה או בעבודה שלווה. אך בשונה מעבודותיו של ורמר, על הקיר מרצד צִלה המוגדל של הדמות. בתחילה הצל מחקה את פעולותיה אך בהמשך הוא מתפצל ממנה והאישה-הצללית מטפלת בתינוק צללית שאינו קיים במציאות. הטיפול בתינוק הצללית אינו תמים. האם מכסה את תינוקה בתנועה מתמדת בשמיכה ועוד שמיכה ועוד. הכיסוי בשמיכות מרובות מדי הופך עד מהרה מהגנה לחניקה או עטיפה בתכריכים. יש בדימוי זה ביטוי לפחדים ראשוניים המשתחררים רק בחלום בלהות. האישה הממשית לעומתה משדרת שלווה ונחת ומבחוץ נראה שהכול אצלה בסדר. אך הסערה הפנימית והפחדים שרודפים אותה מעקרותה מרצדים כאמור כצלליות על הקיר.

"בעבודתי הצל מייצג את חיי הנפש, את המחשבות והפחדים הפנימיים. כמו שבמציאות הצל הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, כך לא ניתן לברוח מהעולם הפנימי, מהמחשבות והכמיהות שלנו שלעתים יכולות לתפוח למימדים מאיימים". ואני מוסיפה שעולמנו הפנימי, מאוויינו הכמוסים ואף האלימות החבויה בנו הם הבית – המקום שאליו אנו חייבים לחזור.

נטולות הגנה

קולאז' של נטע פרדה

קול אחר בתערוכה הוא קולן של היוצרות שחוו חווית העדר בית בילדותן או במילים מדויקות יותר: העדר הגנה. אותה שכבת מגן שמגִנה על כולנו – העור, הבגדים, החיבוק או קירות הבית –  מקולפת עד היסוד בעבודותיהן של יוצרות אלו ואין בהן כל ביטוי של כיסופים לבית שרחק. אולי להיפך, יש בעבודותיהן ניסיון להיאחז בבית הנעדר.

בציוריה של שקד מימרן, ציירת צעירה ומוכשרת במיוחד, מופיעה ילדה בודדה מכונסת בעולמה הפנימי, על רקע נוף פתוח. באחד הציורים היא עומדת על רקע הים ומחבקת חולצה טבולה בדם. החולצה היא חולצתו של אביה, שנדקר ונפצע באורח בינוני בפיגוע באיתמר בשנת 2002. האירוע שבמהלכו חדר מחבל לבית המשפחה בעת שבני הזוג מימרן ישנו נגמר במותו של המחבל. בעקבות האירוע הטראומתי עזבה המשפחה את איתמר ועברה להתגורר ברמת הגולן. בציור נוסף ציירה שקד מימרן את הדרך לבית שעשה המחבל באיתמר. הדרך בשדה הירוק והפתוח מוכתמת בדם.

העדר שכבת ההגנה בולטת מאוד בעבודת הרישומים על עץ שיצרה נטע פרדה. נטע רשמה הבעות פנים סוערות תוך התמקדות באיברי הפה והעיניים (ברבות מן העבודות מופיעים רק הפה או העין). "הפה והעיניים הם איברים משמעותיים בחיים. את רוב העולם אנחנו חווים דרך הראייה והדיבור". את הרישומים היא הצמידה זה לזה ותלתה אותם על כל קירות חלל התצוגה שקיבלה (חדר קטן בתוך וילה). התחושה שמתקבלת היא תחושה של צעקה שאי אפשר לברוח ממנה. אין מפלט בחדר הזה. את שנותיה הרכות ביותר בילתה האמנית במסע הנדודים מאתיופיה לארץ ישראל. היא היתה חלק משבט גדול ללא דמות אם ואב, לאחר שאִמה מתה בלידתה. את הרישומים היא יצרה על בסיס צילומים מהעבר, שלה ושל אנשים אחרים מסביבתה.

היוצרות בתערוכה נמצאות בשלב מעבר בין בתים, מבית הוריהן לביתן שלהן. לכאורה זה השלב התמים, הפורץ, מלא חדוות נעורים וציפייה לבניית העתיד. אולם התערוכה מעבירה מסר שונה בתכלית, היא זועקת בקול גדול את "האהבה האחרונה לבית שרחק" ושלעולם יישאר רחוק.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011