את שנות חייו העביר בחצרות כנסיות ונסיכים, שם בישיבתו על אמנות העוגב חיבר ממבחר היצירות הקאנוניות של המוזיקה הקלאסית. אך להכרה אמיתית יזכה רק שנים לאחר מותו, כשיצירותיו הפורטות על הנימים הדקים ביותר של הרוח נהפכות ללחם חוקם של מוסיקאים ברחבי העולם

יוהאן סבסטיאן באך

Johann Sebastian Bach

מלחין גרמני

נולד: אייזנאך, טורינגיה, 21 במארס 1685

נפטר: לייפציג, 28 ביולי 1750

יצירות ידועות: הפסנתר המושווה (הפסנתר הממוזג היטב), ואריאציות גולדברג, הקונצ'רטי הבראנדנבורגיים, מתיאוס פאסיון, יוהאן פאסיון, אמנות הפוגה, האריה מתוך סוויטה מס' 3

להוד רוממותו המלכותית, מונסנייר כריסטאן לואי, רוזן הספר מבראנדנבורג,

אדוני רב החסד,

כאשר נפל לפני זוג שנים בחלקי האושר, להשמיע לפני הוד רוממותו המלכותית את נגינתי, לפי בקשתו המפורשת וכאשר הרגשתי אז, שכבודו מצא חפץ בכשרונותיי הצנועים למוסיקה, בהם זיכוני ממרומים, בעת ההיא הואיל הוד רוממותו בטובו בשעת פרידה לכבדני במשימה, להגיש לו קטעים מיוחדים פרי הקומפוזיציה שלי. הריני מרשה לעצמי להציע להוד רוממותו המלכותית את שירותי הצנוע על ידי הקונצרטים המצורפים בזה, שהתאמתים לכלים שונים. בזה הנני מבקש ממנו ברוב הכנעה שלא ידון על חוסר השלמות שבהם בכל החומרה של הטעם הדק והמובחר בענייני המוסיקה, שהנהו, כידוע לכל, סגולתו המיוחדת; אלא ישים נא יותר את לבו ליראת הכבוד ולהכנעה שברצוני לגלות לו על ידי כך..

אני, הנשאר תמיד שקוד, אדוני רב החסד, למלא את משאלותיו

עבדו הנאמן והצייתן

ז'אן סבאסטיאן באך

(מתוך: באך, א' שוויצר, תרגם: יצחק הירשברג, עידית, 1955)

"הפסנתר הממוזג היטב או פרלודים ופוגות בכל הטונים וחצאי טונים… לתועלתו ושימושו של הנוער, אשר נפשו חשקה בלימוד המוסיקה וגם לבידורם של אלה אשר רכשו להם כבר ידיעות בלימוד הזה, חובר והורכב על ידי יוהאן סבסטיאן באך, מנצח התזמורת של הנסיך הגדול של קיתן- אנהלט ומנהל הקונצרטים הקאמריים שלו. שנת 1722" (כותרת כתב היד של 'הפסנתר הממוזג היטב', שם).

קתן, 60 מילין מצפון לויימאר, 1721. את ארבע מאות התאלרים השווים בערכם לשכרו של שר החצר הגיש לו הנסיך ליאופולד בעצמו בנרתיק עור קטן. כזה היה פטרונו, איש אדיב ולבבי שהמוסיקה בוערת בו. את החצר כולה מילא במוסיקאים המפליאים בנגינתם, ועבורו הקים תזמורת קטנה ומאומנת של סוליסטים מן השורה הראשונה, כינורות, צ'לו, אבוב וחלילים. אכן, איש תרבותי למדי הוא ליאופולד על אף צעירותו. לפני צאתו עוד עמד על כך שינגנו יחדיו, זה בוויולה דה גמבה שלו וזה על מקלדת הצ'מבלו. כמה אושר הוא חש כשתבע את שחרורו מווימאר, למרות סירובו העיקש של הדוכס. הימים הארוכים שישב בבית האסורים על מרדנותו עדיפים בהרבה על עלבון משרת הקאפלמייסטר שנלקחה ממנו לחסר הכישורים ההוא. והנה, בקתן רוח חדשה מנשבת, מוסיקה אחרת שאינה מניבה אמנם צלילי כנסייה ועוגב אבל לומד הוא אותה בכל יום מחדש. זמן רב יש לו לכתוב קומפוזיציות, וכל עוד צועדים כל בוקר קתרינה, וילהלם פרידמן וקארל פיליפ עמנואל לבית הספר הלותרני, וכל עוד עומדת כנסיית אגנס על תילה, אין הוא מתלונן.

בבכורו וילהלם פרידמן הוא כבר מזהה ניצוצות של כישרון, נצר מובהק לשושלת הבאכים. על גב הצ'מבלו מונח ספרון המקלדת שהקדיש לו, עם פרלודים למתחילים ואינוונציות בשני קולות. תלמידים כמותו שניחנו במתת המוסיקה זקוקים למסגרת לימודים נוקשה – קודם ילמדו להפיק צליל ברור, אז יבצעו תרגילים מן החוברת ויחד ייארגו התרגילים ליצירות רבות הבעה. כל מקטע מוסיקלי, הסביר היום לתלמידיו, דומה הוא לרב שיח בין קולות בודדים של בני אדם. אם לאחד הקולות אין דבר טעם להשמיע – מן הראוי שישתוק. על תלמידיו להבין את חשיבותם של הקולות, וכשיבינו – יוכלו לנהוג בחופש מוסיקלי גמור.

ממסגרת הברונזה האליפטית העבותה מחייכת אליו מריה ברברה בשמלה תפוחה ופאה נוכרית מהוגנת, ולרגע כמעט אובד לו שיווי משקלו. חליפתו כבדה עליו, ופאתו הנוכרית מושכת אותו מטה. מריה האהובה נלקחה באחת כששהה אז בקארלסבאד, כך אחרי שלוש עשרה שנה נותרה לו ממנה בשובו רק תלולית מכוסה רגבי אדמה. לו רק הייתה כאן ולו כדי לחזות בארבעת היתומים שגדלו כל כך. חייבת להימצא אישה אחרת שתהיה להם לאם, יודע הוא זאת, על בשרו הכיר מה מרגיש יתום רך בשנים… אך הרהר בקארלסבאד ונזכר כי הבטיח לסיים את הקונצ'רטי עבור המרקיז של בראנדנבורג. כל כך התעמק באפשרויות הבלתי נגמרות של הפסנתר, בכוונון הלא טהור שלו, ושכח התחייבותו. כתב גס ומרושל מתחיל למלא את שורות המחברת…

מחייה הקונצ'רטו

במארס 1721 השלים באך את ששת הקונצ'רטי הבראנדנבורגיים (קונצ'רטו – ברבים קונצ'רטי – הוא ז'אנר מוסיקלי מתקופת הבארוק, יצירה שמיועדת לכלי סולו או לכמה כלי סולו ולתזמורת). רוזן בראנדנבורג שנודע כאספן מוסיקה פגש בשנת 1719 בבאך כשהאחרון התלווה למסעו של הנסיך ליאופולד לקארלסבאד, והוקסם מנגינתו. הרוזן ביקש ממנו קומפוזיציות עבור תזמורתו, כפי שמקובל היה בימים אלה, כאשר הקומפוזיטורים כתבו את יצירותיהם לפי פקודה ובהתאם לצורכי התפקיד, ולא כאמן הפנוי להשראתו ולרצונותיו. כך נולדו הקונצ'רטי הבראנדנבורגיים, מן המשובחים לכלי מקלדת שנכתבו מעולם. מעבר לטכניקה ולתפקידי התזמורת, שפעה היצירה עליצות וברק ושיקפה את חיי המוסיקה התוססים והצבעוניים של קתן, שבה חווה באך את שש השנים הנעימות והפורות בחייו.

באך לא הסתפק בעיקרון הפורמלי המקובל של דרך כתיבת הקונצ'רטו אלא הפיח בו רוח חיים, העמיד זה מול זה את הצלילים לתוך מתח פנימי – הם נפרדים, מתאחדים ומשתלבים זה בזה, הגוונים הדקים פשוטים כל כך ומאידך מושלמים ועשירים כל כך. באותן השנים עבד באך גם על הקבוצה הראשונה של 24 פרלודים (הקדמות מוסיקליות ליצירה שבאה אחריהן) ופוגות (יצירות העשויות בטכניקות הלחנה במספר קולות) שזכו לשם הבלתי שגרתי 'הפסנתר המושווה', רמז לטכניקת הכוונון החדשנית שעומדת מאחורי היצירה ומשמשת אותנו עד היום. דווקא הפרלודים הללו, קטעי אימונים קצרים שנולדו כתרגילים לתלמידי פסנתר (ולאשתו החדשה וילדיו) ולא כיצירות בעלות ערך אמנותי, הפכו לפופולריים כל כך, כי על אף ייעודם בלטה בהם הרבגוניות, הנימים הדקים של הלכי הרוח.

"בשום יצירה אחרת אין להבין באותה מידה כמו ב'פסנתר הממוזג היטב', שבאך ראה את אמנותו כמין דת", כתב עליו אלברט שוויצר, חוקרו המובהק. "אין הוא מתאר מצבי נפש טבעיים… כי אם את הצד המציאותי שבחיים, כפי שמתגלה לעיניו של איש הרוח, שבכל עת מקננת בו ההכרה שהוא עומד מעל לחיים, ועל כן עוברות עליו ההרגשות המנוגדות ביותר, הכאב הנוקב ביותר והעליצות רבת המשובה באותו הלך נפש יסודי העומד מעל לכול".

את 'הפסנתר המושווה' קשה לנתח, יעידו נגני פסנתר וחוקרי מוסיקה. נדרשת האזנה להם כדי לחדור לתוך העולם הבאכי מרומם הנפש, כלי הקיבול לטווח הרגשות האנושיים. שתי היצירות, גם ה'קונצ'רטי הבראנדנבורגיים' וגם 'הפסנתר המושווה', עשו דרכן בהצלחה לתרבות העממית – בשנת 1859 "הלביש" שארל גונו את מילות תפילת ה'אווה מריה' על הפרלוד הראשון של היצירה והפך אותה למוכרת לכול. יותר ממאה שנה אחר כך זיווג שלמה גרוניך את 'אל נא תלך', שירו של המשורר הבנגלי  רינורנאט טאגור, על אותו  פרלוד ויצר את אחד הקטעים היפים ביותר במוסיקה הישראלית. אבל רבים לא יודעים כי באך – אבי המוסיקה המודרנית במובן מסוים – נשכח עם מותו ונתבעו למעלה משבעים שנה עד שתוכר גאונותו, ותהפוך את המוסיקה שלו ללחם חוקם של מוסיקאים ברחבי העולם.

עוד בחייו נתפס באך דווקא כגדול הצ'מבאליסטים והאורגניסטים ויצירותיו הוכרו בשל ערכן הדידקטי. בני דורו החמיצו לגמרי את כישרונו "לצייר" באמצעות צלילים, את הדיוק האנליטי בכל צליל, את היכולת לשקף כל הלך רוח, רגש או רעד רגשי ביצירה. לכל סימן פיסוק וכל הטעמה יש מקום מדויק בטקסט הבאכי. הוא לא המציא צורות חדשות או יצר סגנון חדש, מהפכן מוסיקלי הוא לא היה, אבל הוא הביא את ההבעה הרגשית המוסיקלית לשיא. באחת הפעמים הנדירות שהעריך באך את פועלו העיר: 'עבדתי קשה'. והוא אכן עמל כל חייו לא רק כעוגבאי, מנצח, מנהל מוסיקלי של תפילות ומורה, אלא גם כמי שדאג להעשיר את אוצר ידיעותיו המוסיקליות, פרי תאוות הדעת הבלתי נגמרת שלו. הוא לא ראה עצמו כגאון, לא חיכה מעולם להשראה וגם ילדיו לא ראו בו גאון מוסיקה. מספרים כי קארל פיליפ עמנואל בנו כינה את אביו "פאה נוכרית ישנה זאת", ובכורו וילהלם פרידמן מכר את כתבי היד של אביו בפרוטות. הספרן בספריית בראדנבורג לא טרח להכניס את הקונצ'רטי הבראדנבורגיים לקטלוג, וכתבי היד של באך שימשו נייר אריזה בידי סוחרי לייפציג וקצביה. כך נשתכח באך בעוד שני בניו נחשבים לגדולי הבאכים בכל הזמנים.

התפנית חלה רק בשנת 1829, כאשר הועלה בברלין 'מתיאוס פאסיון' בניצוחו של המלחין היהודי פליקס מנדלסון (נכדו של משה מנדלסון). אז ראה העולם את כוחו ואונו של הגאון השכוח. עשרים שנה אחר כך נוסדה אגודת באך, ששמה לה למטרה לאסוף ולפרסם את יצירותיו כולן, משימה שהושלמה רק לאחר עשרות שנים. בסוף המאה ה-19 נפל דבר – יוהאן סבסטיאן באך גדול הקומפוזיטורים והנגנים זכה לכבוד הראוי לו.

נסיך העוגב

על פני כל איזור טורינגיה בגרמניה היו פזורים משך שנים בני משפחת באך, שכולם זמרים, נגני עוגב, חליל או כינור, ויוהאן סבסטיאן נולד לתוך האטמוספירה המוסיקלית הזאת. אביו יוהאן אמברוזיוס – איש מוסיקלי ובעל שם באייזנאך – לימדו כינור, והילד הפעוט הפליא בנגינה. "למשפחת באך", התגאה האב, "ניתוסף מוסיקאי". בגיל עשר בלבד איבד את הוריו וגודל על ידי אחיו הגדול, נגן עוגב מקצועי בכנסיית אורדורף, שלימד את הנער נגינה וכנראה שלא בחמלה גדולה – כשהוא תולה בו את האשמה על שנאלץ לכלכל עוד נפש אחת. באחד הימים שב האח עם ספר עבה ובתוכו תווי מוסיקה כנסייתית של מיטב הקומפוזיטורים של זמנו. את באך הצעיר הדיר ממנו בטענה שהספר מורכב מדי עבורו. הנער היה מחכה שישקע אחיו בשינה ואז מעתיק את המוסיקה כשנגה הירח בלבד מאיר את חדרו. כך לילה לילה משך שישה חודשים, עד שגילה אחיו וקרע ממנו את המחברת.

מאורדורף עבר באך לפנימייה בלינאבורג, שם תחת עבודתו כנער מקהלה ניתנו לו קורת גג ולימודים בחינם. הוא צלל בצימאון לעולם הנגינה והקומפוזיציה, שיקע מאמציו בספריית הכנסייה, וגמא מרחקים ברגל כדי להאזין למיטב המבצעים. פעם צעד להאמבורג 50 קילומטרים כדי להאזין לריינקן העוגבאי הגדול בדורו.

במלאת לו שמונה עשרה הוזמן לנגן בכינור בווימאר, כשהוא כבר בעל ידיעות מקיפות ברזי המוסיקה הדתית והחילונית כאחד, ומשם לארנסטד. הייתה זו תקופת יצירה פורייה, שבה אפשרה לו פרנסתו לשאת לאשה את מריה ברברה דודניתו השנייה. בווימאר הפך לעוגבאי בבית התפילה ותרם את התרומה הגדולה ביותר לספרות העוגב לדורותיה. מספרים כי כשהזדמן למקום הנסיך מהאסה ושמע את נגינתו, הוריד הוא מאצבעו טבעת משובצת והעניקה לו מרוב התפעמות.

יום אחד נקרא לחצרו של המלך פרדיננד אוגוסטוס, כדי להשתתף בתחרות נגינה בפסנתר מול מוסיקאי צרפתי בשם מרשנד. לאחר שהתיישבו הגבירות ואדוני החצר במקומם, מצפים לפתיחת התחרות, הוברר כי מרשנד נמלט בהבנתו את גודל הכישרון של יריבו. באך לא ויתר על ההזדמנות, שלח אצבעותיו לעוגב הכנסייה והחל לאלתר. ריינקן הזקן שמע את נגינתו ואמר: "סבור הייתי כי אמנות זו מתה, אך רואה אני כי עודה חיה איתך".

כישרונו האימפרוביזורי העצום משך גם את תשומת לבו של הנסיך ליאופולד שרצה בקומפוזיטור הגדול בחצרו בקתן. בעיני בני וימאר לא היה ערכו של באך נעלה יותר משל החייט או הסנדלר בעיירה, וכשנתפנתה שם משרת המנצח היא ניתנה לאחר. באך הנעלב נתן הסכמתו לליאופולד, אבל הדוכס היהיר סירב לשחררו מווימאר, והוא נאלץ לשבת בכלא. משהשתחרר אסף את טפו ואת משפחתו ונסע לקתן. שנה וחצי אחרי מותה הפתאומי של מריה נשא לאישה את אנה מגדלנה וילקן, זמרת צעירה בחצר הנסיך, וממנה נולדו לו עוד 13 ילדים. למענה ולמען ילדיו כתב את 'פנקס התווים לאנה מגדלנה'.

כשהתחתן הנסיך עם אישה קלת דעת שלא גילתה כל עניין במוסיקה, נמלאה החצר פתאום נשפים וקבלות פנים, ובבאך ניעור געגוע למוסיקת הכנסייה שמילאה אותו בעבר והלמה את אמונתו. בשנת 1722 מת בלייפציג הממונה על המוסיקה בעיר, ובאך נאלץ לעבור מבחנים רבים כדי להתקבל. אחד מהם אחראי לכתיבת היצירה 'הפאסיון יוהאן'. מועצת העיר שהחליטה על קבלתו לא הבינה את חשיבות ההחלטה ועשתה זאת בלית ברירה כששני הקומפוזיטורים הגדולים, טלמן וגראופנר, סירבו להצעה. "יש להסתפק בבינוני כשאי אפשר לקבל את המשובח", הם אמרו.

תנאי מגוריו היו איומים – דוחק, קור, זוהמה; עובדה שמסבירה את מותם של שישה מתוך שמונת ילדיו הראשונים שנולדו בלייפציג. המבצעים סביבו לא היו ראויים, הרמה המוסיקלית הייתה ירודה, ואיבה שררה בינו לבין הרקטור שביזה אותו בכל הזדמנות. אבל מעיין יצירתו לא יבש. האכזבה והייאוש הביאו אותו להתבודדות,  אבל גם לבשלות רוחנית המאפיינת את יצירותיו המאוחרות.

ימים אחרונים

לא היה איש ששפע רעיונות גאוניים ובלתי שגרתיים כמוהו ביצירותיו המורכבות, לא היה לו אלא לשמוע נושא וכבר ידע בו במקום כמעט כל עיבוד מסובך שעשוי אמן להפיק בפיתוחו (מתוך ההספד, בתוך באך, טים דולי, תרגם: הד סלע, דביר).

בזקנותו החל מאור עיניו להתמעט. ידידיו המליצו בפניו על ג'ון טיילור, רופא עיניים, שנודע גם כמנתחו של הנדל, המלחין שהעריץ ולא פגש. לא זו בלבד שהניתוח נכשל, אלא הוא גזל ממנו את בריאותו. את ימיו בילה בחדר אפל, מתרחק מכל מקור אור, אך לרגע לא פסק מלעבוד. לחתנו אלטניקול היה מכתיב את שורות היצירה שכתב. שם בלייפציג, בחדר שלא חדרו אליו קרני אור, נכתבה יצירתו האחרונה 'אמנות הפוגה'. באחד הימים, לפרק זמן קצר התגלה שיפור בראייתו וכשהקיץ יכול היה לשהות באור, אבל כעבור כמה שעות תקפו שבץ. הוא מת בגיל 66, ונקבר בחצר כנסיית יוחנן בלייפציג ללא כל סימן היכר. רק בסוף המאה נתגלה ארונו מחדש והוא הוכנס לתוך הכנסייה. רכושו חולק בין תשעת ילדיו ששרדו מתוך העשרים שנולדו לו ולאשתו שמתה עשור אחריו חסרת כול.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011