להיות יהודי טוב / אביעד הכהן

 

לבושו הצנוע של הרב עמיטל, כאיש שלמרות מעמדו התורני ביקש להיות יהודי פשוט בין יהודים פשוטים, מסמל את תמצית תורתו. דברים לרגל יום הזיכרון הראשון לפטירתו

תושבים בגבעת מרדכי. צילום: רון אלמוג

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה

עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם

כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִיב נַפְשִי

 אמרו רבותינו בעלי האגדה זיכרונם לברכה במסכת תענית (יא ע"א): "'א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא'. מלמד שבשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטין לפניו, ואומרים לו: כך וכך עשית, במקום פלוני, ביום פלוני, והוא אומר הן. ואומרים לו: חתום! וחותם, שנאמר (איוב לז, ז): 'בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ'. ולא עוד, אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם: יפה דנתוני לקיים מה שנאמר (תהלים נא) 'למען תצדק בדברך'".

איננו יודעים מה מעשים נפרטו לפני מורנו ורבנו הרב רבי יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה עליו השלום, והרי כל ימיו הזהירנו להימנע מלחקור במופלא מאיתנו, בחשבונות שמים, או מלהתיימר לבוא בסוד דעת עליון. אבל דומה שלא נטעה אם נאמר שמתוך קורת רוח חתם מורנו ורבנו על מעשיו שעשה בעולם הזה. אשרי מי שבא לשם, ותלמודו – תלמודו שלו, יחיד ומיוחד במינו – בידו.

תורה שהרביץ לאלפים, דרך חיים ודרך ארץ שהוריש לרבבות, קידוש שמו הגדול ברבים, מסירות נפש, בעת מלחמה ובעת שלום, העמדת ישיבה ויישוב בארץ ישראל, ועוד כהנה וכהנה רובי דברים. ואין צריך לומר שלא באנו לספר ולו מקצת שבחי רבנו עליו השלום, שאם היינו עושין כן, הרי שכדברי קדמונים לא היינו מספיקין ולא היינו מפסיקין. לא באנו אלא לספר מקצת דברים שקשורים ברבנו יהודה האדם, בבית הכנסת שבו התפלל עשרות שנים, ובשכונה שבה דר והייתה חביבה עליו ביותר. היא, ואנשיה. וחן המקום – על יושביו ומתוך יושביו.

איש הגבעה

ברוך המקום, ברוך הוא. עשרות שנים דר מורנו ורבנו הרב עמיטל ב"גבעה" – הלא היא גבעת מרדכי, ולא מש הימנה. הוא חי בה, והיא בו. פעמים הרבה נהג לספר לנו, תלמידיו, בהתלהבות רבה, על מי משכניו שהרצה בפניו חידוש נאה, על שיעור המשניות של "בעלי בתים" בין מנחה למעריב, בעל ניחוח מיוחד, 'גישמאק' מיוחד – אותה "נשמה יתרה" של "פעם", מורשת דורות; על הילדים, ילדי השכונה, שברבות הימים בגרו והיו לאנשים, אבות ואמהות, סבים וסבתות, אך מורנו ורבנו תמיד ראה אותם כילדי השכונה, חמודים ושובבים, ואהבם אהבת נפש. כולם היו בניו.

גם כשהפצירו ברבנו מדי פעם לעזוב את השכונה ולעבור לדירה נוחה יותר, נטולת גרמי מדרגות, ובעיקר סמוכה יותר לישיבתו, ישיבת "הר עציון", לא אבה רבנו יהודה לעשות כן.

כהרבה דברים שעשה בחייו, היה בכך "מעשה רב". כידוע, בעולמה של תורה, "מעשה גדול", ו"מעשה עדיף". ומה הייתה אמירה שבמעשה זה?

הישיבה , ישיבת "הר עציון", מפעל חייו ומשוש לבו, כבודה במקומה מונח, אך – על דרך ההשאלה, ממאמר חכמינו ז"ל בפרק קניין תורה– אפילו ייתנו לו אלף אלפים של כסף ודינרי זהב, וכל אבנים ומרגליות טובות שבעולם, לא ידור רבנו יהודה אלא בשכונה "שלו", שכונה שלמראית עין דרים בה "בעלי בתים", "יהודים פשוטים", אך כולה מלאה תורה ומעשים טובים, חסד ומאור פנים, הלוא היא "גבעת מרדכי".

כאן, בין "בעלי הבתים", בין היהודים ה"פשוטים", מצא רבנו יהודה את שלבו חפץ. אנשי אמת שתוכם כברם, אנשי עמל פשוטים שאינם מתייהרים ביראת שמים שלהם, אנשי תורה ועבודה, המשלבים יגיע כפיים עם לימוד תורה ועבודת ה', המטהרים לבם לעבדו. באמת. בלי זיופים של צדיקות יתרה, בלי גינוני חסידות. 

מדרגת הפשטות

מה היה טיב הקשר המיוחד הזה, שבין מורנו הרב עמיטל ואנשי מקומו? אפשר שזה מה שגרם: בשונה מדרך העולם, הרב עמיטל שאף כל ימיו להיות "יהודי פשוט". הא כיצד? 

בנוהג שבעולם, ילד יהודי – בוודאי במקום שבו גדל ונתגדל מורנו ורבנו, בגרוסוורדיין שבלב הממלכה היהודית הגדולה שבטרנסילבניה, ממלכת מרמרוש-סיגעט, על עשרות בתי המדרש, ה"קלויזים", ובתי הכנסת שבה, בישיבת "חברון" שם נתגדל בתורה, או בקרב עמיתיו ראשי הישיבות, ארזי הלבנון ואדירי התורה – שואף להיות גדול. "גדול הדור" בלשון העם. "גדול" בתורה, ראש ישיבה המלהטט ומפלפל בסוגיות הש"ס. "גדול" שלשמו מקדימים את התואר מרן הגאון, פאר ישראל והדרו, רשכבה"ג, ראש הישיבה שליט"א; "גדול" בחסידות, "בעל מופתים", אדמו"ר לאלפים שמשחרים לפתחו ומבקשים מידו סגולה וקמע, עצה ובינה, ונותנים לו "קוויטלך"; "גדול" שלצדו הולכים חסידים, ושמשים, ושמשי שמשים, משמשים בקודש ומשמשים בחול, נהגים ומסייעים; "גדול" כמו הרמב"ם והרא"ש, "גדול" כמו הגאון מוילנא והבעל שם טוב, "גדול" כמו הרבי מלובביץ' והרב שך. "גדול". זהו היעד והייעוד. ואם לא כמותם, אז לפחות להיות ראש ישיבה גדול, רעבע, מרביץ תורה לרבים.

וטרם דיברנו בעניין המלבושים. כל "גדול" הראוי להתכבד, ואף אם אינו ראוי – רודף הוא אחרי הכבוד, עוטה על ראשו מגבעת רחבת תיתורה, רצוי מתוצרת בורסלינו והדומות לה, ונושא על שכמו פראק ארוך היורד על פי מידותיו. ומי שמהדר ב"גדלות", מוסיף להם מקל הליכה שגולה של כסף קבועה בראשו והריהו "גדול שבגדולים".

ואילו הרב עמיטל, מעילו קצר היה, מקטורן פשוט; חולצתו – חולצה פשוטה, קצרת שרוולים, כובע – אם בכלל – פשוט שבפשוטים. באמת אמרו: לשעבר היו הרבנים גדולים ומגבעותיהם קטנות, ואילו בימינו: יש רבנים, לא כולם ח"ו, שקטנים המה, אך מגבעותיהם גדולות.

לא כן הרב עמיטל. כקוצר מעילו כן רוחב דעתו. לא כחל ולא שרק; לא פראק, ולא בורסלינו; לא שמשים ולא משב"קים, לא שטריימל ולא קפוטה – ויעלת חן! מורנו ורבנו לא ביקש להיות "גדול" מזויף, אלא "יהודי פשוט", א גוטער ייד; אמיתי. כֵּן. ישר. הגון. נקי כפיים ובר לבב. 

למרות  שזכה לייסד אחת מהישיבות המפוארות ביותר שקמו לעם היהודי בדורות האחרונים, הן בכמות הן באיכות, ועמד בראשה עשרות שנים; למרות שהעמיד תלמידים הרבה, מאות ואלפים, במשך למעלה מיובל שנים, ומהם אלופי תורה וגדולי ארץ , למרות  שהיה – ועודנו – מורה דרכם של אלפי "חסידים", שאף כל ימיו להגיע ולהיות "יהודי פשוט".

כמה פעמים סיפר לנו על בר המצווה של בנו היחיד, הרב ר' יואל שיחיה, שאליה הגיעו הרבה אורחים שנמנו עם משפחת האצולה הלמדנית של הרבנית מרים שתחיה לאורך ימים ושנים, משפחתו של ה"סבא" ר' איסר זלמן מלצר.

בזה אחר זה קמו האורחים, וכמנהג גוברין יהודאין בירכו את חתן בר המצווה שיהיה גדול בתורה, חריף ובקי, סיני ועוקר הרים, רב לאלפים, יודע ש"ס ופוסקים, עמוד החזק ופטיש הימיני.

לאחר שסיימו, ניעור מורנו ורבנו ממקומו, ואמר – כמה אופייני: "אני מודה לכם על דבריכם הטובים, אבל איני מסכים עִמם. אבא שלי לא היה גדול בתורה. גם סבא שלי לא היה גדול בתורה. לא אכפת לי שבני יהיה חייט או סנדלר. העיקר שיהיה יהודי טוב…".

יהודי טוב, יהודי פשוט.

 ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. שהרי להיות "יהודי פשוט", כפי שלימדנו הרב עמיטל עצמו, זו מדרגה נעלה, נעלה מכול, מעלה שאין כל אדם זוכה לה. או בלשון רבנו: "לא פשוט להיות יהודי פשוט".

לשמוע בכיו של תינוק

רבים שאלו ושואלים מיהו "יהודי", אך רק מעטים שואלים מהו "יהודי". הרב עמיטל לימדנו שיהודי אינו רק אדם שלומד תורה מבוקר עד ערב ומעמיק בסודותיה, שיהודי אינו רק זה הרץ למקווה בכל בוקר ומגדל זקנו ופאותיו, שיהודי אינו רק זה המניח תפילין גם של רש"י גם של רבנו תם, ופתילי ציציותיו של תכלת המה; שיהודי אינו רק מי שמקפיד על אכילת בשר "גלאט" ושמיטה לחומרא, אלא שיהודי הוא גם אדם שמקדש שמו יתברך ברבים, שמוסר נפשו על קדושת השם, העם והארץ, שאוזנו כרויה לשמוע בכיו של תינוק, יהודי שמקפיד שאורח חייו יהיה "גלאט יוֹשֶר" ולא רק "גלאט כּוֹשֶר".

מורנו ורבנו הרב עמיטל היה "יהודי" בכל רמ"ח ושס"ה. עם ההומור היהודי, ועם הלב היהודי הרחב שפתחו כפתחו של אולם, ועם יכולתו המיוחדת לשמוע קול אביונים, גר ויתום, עני ואלמנה, לשמוע את זעקת העשוקות והעשוקים, יהודי שאינו מחזיק טיבותיה לנפשיה; יהודי שאינו פועל למען עצמו ולמען אנ"ש – אנשי שלומו – בלבד אלא למען עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל (ודווקא בסדר הזה), ולמען כל אדם, יהא אשר יהא.

לכאורה, רבים הם בימינו הדואגים לכך. והלוא שם "אהבת ישראל" ושם "אהבת תורת ישראל" ו"אהבת ארץ ישראל" שגורים ונישאים בפי כול. ועדיין, פעמים הרבה אהבה זו תלויה בדבר. "בוודאי שאני אוהב אותו, ובלבד שיתלבש כמוני, שידבר כמוני, שייראה כמוני, שיחשוב כמוני".

מורנו ורבנו הרב יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה אהב כל יהודי, ואם תרצו – כל אדם – באשר הוא אדם. לא בגלל "שחשב כמוהו, שהתלבש כמוהו, או שנראה כמוהו", אלא בשל היותו ברוא בצלם א-לוהים. וכמה פעמים חזר והדגיש בפנינו את דבריו הגדולים של רבנו משה ברבי מימון בפירושו למשנת אבות, על החובה לכבד כל אדם "שהוא ממין האדם".

מכוח אהבה גדולה זו, אהבה רבה, אהבת עולם, שהייתה ברב עמיטל לכל יהודי, ציוונו לשמוע לא רק קול שופר, אלא לברך, ולולי דמסתפינא הייתי אומר בשם ומלכות ממש, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול… בכיו של תינוק". 

ביטוי מופלא לשמיעת הקול, קול כהווייתו, נשמע בדברי המספד שנשא על רבנו הרב יעקב פישר. באחת השבתות הסוערות בחורף, כך סיפר, שבת שהייתה מלווה בקור מקפיא, סופת שלגים וברד, הגיעו שני קיבוצניקים מראש צורים הסמוכה לישיבה. "מה קרה?", תמה רבנו. "זרם החשמל לקיבוץ ניתק, ועמו כל מערכת החימום בלולים, ואם לא נחבר את המערכת לגנרטור חלופי ימותו אלפי אפרוחים. באנו לשאול אם ניתן לעשות משהו, ללא חילול שבת, כדי להציל את האפרוחים". רבנו לא שהה הרבה, נטל זוג מגפיים גבוהים מאחד הבחורים, והחל מטפס במעלה הגבעה, מבוסס בשלג, לעבר הקיבוץ. כעבור זמן, שב לישיבה. "לצערי, לא מצאתי להם דרך היתר", אמר לתלמידיו. "אם כך, מדוע היית צריך לסכן את שלומך ובריאותך, וללכת עד הקיבוץ? האם לא יכולת לפסוק להם כאן, בישיבה, מתוך עיון קל בספרים?". נענע רבנו בראשו, ואמר: "בוודאי שיכולתי, אבל קודם שאפסוק בשאלה חמורה זו, רציתי לראות בעיניי את אותם אלפי אפרוחים. פוסק שאינו מסוגל להתבונן בעיניהם קודם שיכריע בגורלם, לאו שמיה פוסק". סיפור קטן, אחד מני רבים, על אדם גדול, שמבטא משהו מאישיותו וייחודו.

אכן, רבנו לא רק נאה דרש, אלא נאה קיים. מורנו ורבנו הוסיף ולימדנו לא רק את ה"מה", אלא גם את ה"איך". לא רק את עצם החובה "לשמוע קול בכיו של תינוק", אלא גם כיצד לשמוע בכיו של תינוק.

חלום שהתגשם

"בשני מקומות בתפילה", אמר פעם דודי ז"ל, רבי שמואל אבידור איש ירושלים, "נוהג הציבור להמתין לרב: בקריאת שמע ובסיום תפילת העמידה. וכל כך למה? לפני שקריאת שמע מסתיימת במלים 'ה' א-לוהיכם אמת', ותפילת העמידה באמירת 'עושה שלום במרומיו'. 

"אכן", סיים דודי ואמר, "אלו הם שני הדברים שאדם מישראל מצפה מרבו: שיאמר את האמת, ושירבה שלום בעולם".

מורנו ורבנו הרב יהודה עמיטל ז"ל התאפיין בשתי תכונות אלה, שתיים מני רבות שבהן ניחן. כנות, אמירת האמת – גם כשהיא כואבת, צורבת, נוקבת עד השיתין, הייתה אצלו ליסוד מוסד. "וטהר לבנו – לעבדך באמת". כך היה גם בעניין הרדיפה אחר השלום, שבה דבק הרב עמיטל גם כאשר ידע שהיא עשויה להיות כרוכה במחיר פשרה כואבת. 

בשנים האחרונות זכינו להתפלל עם רבנו כמעט בכל שבת. למן המניין שנקבע לראשונה בביתו, עת נקע את רגלו בדרכו לבית הכנסת השכונתי, ועד השבת האחרונה. אגב זכות זו שנתגלגלה לידינו, זכינו בשעות מופלאות של דיבוק חברים, של התרוממות הנפש. התפילה הייתה קצרה, שלא להטריח על הציבור ועל רבנו, אך רישומה היה עמוק ונחרת בלב.

"שלום" הייתה המילה האחרונה שזכיתי לשמוע מפיו, בשבת האחרונה לחייו, שישה ימים קודם פטירתו. כמדי שבת באנו, קבוצה מתלמידי הישיבה, יחד עם אנשי השכונה, לביתו שבגבעת מרדכי כדי להתפלל עמו את תפילת השבת. כוחותיו של רבנו כבר לא עמדו לו.

בשבת שלפני כן עוד דיבר איתנו ב"קידוש" שלאחר התפילה בשפת הקוד ה'עמיטלית' הכל כך מוכרת, מועט המחזיק את המרובה. שפת קוד שבמוקדה עמד באותה שבת ה"שְוִויץ". ה"שוויץ", אותה יוהרה מדומה שבה דבקים לעתים לומדי תורה, שמביאה אותם לידי התנשאות וגאווה. אכן, באותה שבת, כעשרה ימים לפני פטירתו, ישב מכונס בעצמו, כשמסביבו כשני מניינים מתלמידיו. נהנה משירתם.

באותן שעות נגלה לפנינו רבנו במלוא הדרו. גופו היה חלש, צנום, אך רוחו איתנה, ומורשתו חזקה מכול, מורשה להנחיל, שתעמוד בעינה ובטעמה הטוב לדורות רבים. על אדנים רבים ניצבה משנתו של מורנו ורבנו הרב עמיטל: אהבת תורה ויראת שמים, אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל; למדנות, מקוריות, אומץ לב ואנושיות; ועל השילוב שבין עבר להווה, בין שואה לתקומה, בין תורה ודרך ארץ, בין דרך ארץ ישראל ודרכה של מלכות ישראל. 

כאשר עמדנו לצדו באותה שעת רצון שבתית, בחברת בני משפחתו הקרובה, תלמידים ושכנים שליווהו עשרות שנים, בתפילת השבת, ראינו בעינינו חלום שהתגשם. "בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים". הרב עמיטל, הילד הקטן מגרוסוורדיין, שרוקד עם חבריו מסביב לעץ כשהוא מדמה שראה את המשיח הקרב ובא, זכה לא רק להימלט מגיא ההריגה, שבו איבד את בני משפחתו הקרובה הי"ד, אלא גם לעלות לארץ ישראל, ללמוד בישיבת "חברון", להילחם במלחמת העצמאות, לראות בתקומת ישראל, לגור בעיר הקודש ירושלים, להעמיד תלמידים הרבה, לייסד בית מדרש גדול ויישוב פורח בצדו, ולכהן כשר בממשלת ישראל במדינת ישראל הריבונית. אם זו אינה הגשמת חלום, לא נדע הגשמת חלום מהי.

מי ייתן ותהא המורשת הגדולה שהנחילנו רבנו נחמה לבני משפחתו, לרעיו ולתלמידיו.

ד"ר אביעד הכהן הוא דיקאן מכללת שערי משפט

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 ביולי 2011, ב-גיליון מסעי תשע"א - 729 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: