בסיס רוחני לחיינו / מני מאוטנר

 

יעקב שבתאי היטיב לתאר את המשבר התרבותי שאליו נקלעה התרבות העברית עם המעבר מהקולקטיביזם של האבות לחיים הטובים של הבנים. שלושים שנה למותו

תנועות לאומיות נולדות בדרך כלל בחברות שיש להן תרבות לאומית מגובשת, והן מבקשות ליצור לעצמן מוסדות של ריבונות פוליטית. בציונות היה סדר הדברים הפוך: קודם נוצרו המוסדות של התנועה הלאומית, ורק אחר כך החל המפעל של בניין התרבות הלאומית. יתר על כן, התרבות היהודית-ילידת-הציונות נוצרה מן היסוד, כתרבות חדשה, ועקרון הציר שלה היה הניגוד שבינה לבין התרבות היהודית של הגולה.

 לא ייפלא אפוא שלאורך כל המאה העשרים ניתן למצוא קולות שביטאו ספקנות באשר ליכולתה של התרבות החדשה לספק לאנשיה מערכת משמעות בעלת ערך. חלק מהקולות ראה את עיקר הבעיה במעבר של התרבות החדשה מדתיות לחילוניות. אחרים התמקדו בניסיון ליצור תרבות חדשה יש מאין.   

ברוך קורצווייל ראה את עיקר הבעיה בחילון. תרבות יהודית ה"חסרה את הזיקה העמוקה לספירה הדתית" ואת "הקֶשר האקטואלי עם מסורתנו הדתית" לא תיתכן, הוא קבע בפסקנות. תחליפים כגון הלאומיות, הסוציאליזם והצבאנות לא יהא בכוחם למלא את החסר. גם המרת היהודיות הדתית לתרבות לאומית בנוסח אחד העם לא יהא בה תרופה; המהלך של אחד העם יוביל את היהדות לתהום עמוקה. שיא המשבר שנוצר בעקבות החילון נמצא לדברי קורצווייל אצל ברנר, המציג את הניסיון ליצור לאומיות יהודית חילונית כ"תחליף עלוב", שהוא לא פחות מ"סיוט" לאלו החיים בו. על שיר של דוד אבידן כתב קורצווייל כי הוא מבטא את "העדר המשמעות שבחיינו" ו"ניהיליזם מוחלט", שהמוצא היחיד מהם הוא המוות.

במקביל, הגותו של קורצווייל רוויה בהתבטאויות שלפיהן עם עליית ההשכלה היהודית והמודרנה הגיעה היהדות ההלכתית למצב של משבר קטסטרופלי. קורצווייל כותב על המשבר הזה בכאב ובייאוש עצומים.  

געגועים לתוכן

גם דוד מלץ, שבימים אלה רואה אור ביוגרפיה מרתקת ומרגשת שלו – "עף בכנפיים שבורות" מאת מוטי זעירא – ראה את עיקר הבעיה בחילון. השאלה המרכזית שהעסיקה את מלץ כל ימיו, כותב זעירא, הייתה כיצד ניתן לקיים חיים חילוניים שיש בהם משמעות וחיוב מוסרי.

בספרו המרכזי, "מעגלות", שהתפרסם ב-1945, מתאר מלץ את חייו של קיבוץ בשנות העשרים. אחד המנהיגים האינטלקטואליים של הקיבוץ, בן דמותו של המחבר, אומר לחבריו:

יש לנו חוויות, חיים רוחניים, אבל בסיס רוחני לחיינו אין לנו. […] מה מקומו של אדם בעולם, מה בין אדם למקומו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך? – מכל אלה התנערנו וחשבנו להתרחק. ולא הצלחנו בכך. לא הצלחנו. אי אפשר לבנות חיים בלי היסוד העליון. […]חסרים אנו את ההחלט העליון.

עם זאת, כפי שמראה זעירא היטב, מלץ גם היה מוטרד לאורך כל חייו מבעיית הרזון של התרבות היהודית החדשה: הוא חשש שהיא תייצר אדם שהוא דל אינטלקטואלית, עקר רגשית וקהה מוסרית.

בשנות השישים הקימו בני קיבוצים את חוג "שדמות" להעשרת חייהם בתכנים יהודיים. אניטה שפירא כותבת כי מהלך זה היה "מרד של חלק מבני הדור הצעיר נגד המזון הרוחני הדל שהאכילו אותו אבותיו", והוא ביטא "געגועים לעולמות של תוכן המעניקים משמעות לקיום". 

ביטוי שיא של בעיות התרבות החדשה ניתן למצוא ב"זכרון דברים" של יעקב שבתאי, ספר שגדולתו הוכרה לא רק על ידי הביקורת בארץ, אלא גם על ידי שורה של ביקורות בארצות הברית, בעקבות תרגום נפלא לאנגלית מאת דליה בילו שראה אור ב-1985, ארבע שנים לאחר מותו של שבתאי.

דומה כי הביקורות על הספר (בארץ ובחו"ל) תפסו אותו בשתי דרכים עיקריות. הדרך האחת היא כתיאור של היחסים שבין דור "האבות המייסדים" של הציונות ובין "דור הבנים" כיחסים דכאניים, מעקרים ומאמללים אשר ברוח הטיעון הקלאסי של יונתן שפירא ב"עילית ללא ממשיכים" יצרו בנים חסרי אישיות מפותחת ותלותיים. כפי שכותבת למשל חנה סוקר-שווגר, דור הבנים המתואר על ידי שבתאי "פיתח נוכחות חסרת-נוכחות, בלתי מורגשת, מעין פונקציה ריקה של קיום מחוק, והיה לדור של 'נוכחים נפקדים'".

הדרך השנייה שבה תפסה הביקורת את "זכרון דברים" היא כתיאור של שקיעת ההגמוניה של תנועת העבודה. כפי שכותב למשל אבנר הולצמן, הספר "מעצב בעוצמה נדירה את שקיעתו של מגזר חברתי שלם: החברה הפועלית-פקידותית התל-אביבית שהתגבשה בטרם הקמת המדינה".

אני רוצה לטעון שיש בספר תיאור של המשבר התרבותי שאליו נקלעה התרבות העברית בעקבות המעבר שלה מערכי ההקרבה והקולקטיביזם של האבות המייסדים לערכים האינדיבידואליסטיים, ערכי "הנורמליות", "השגרה" ו"החיים הטובים" של דור הבנים, בשנים שלאחר קום המדינה.    

בורח לספרד

כפי שכותב נסים קלדרון, לאבות היו "עקרונות" שנתנו להם "קנה מידה"; הבנים "אין להם 'עקרונות' כאלה". וכפי שכתב סוון בירקרטס ב'ניו רפבליק', לצזאר, גולדמן וישראל, אנשי דור הבנים ושלושת גיבוריו המרכזיים של הספר (שיש בו כמעט מאה וארבעים דמויות נוספות), "נועד התפקיד להגדיר את הערכים של התרבות, אך הם אינם יודעים מהיכן להתחיל לעשות זאת" (בירקרטס מרחיק לכת בהציגו את שבתאי כמי שהצליח לתאר את "משבר המשמעות והערכים" של המערב בכללותו במחצית השנייה של המאה העשרים).

מצד אחד, הנה תיאור אביו של גולדמן, איש דור האבות:

הוא היה ציוני וסוציאליסט ודגל בפשטות, בחריצות, במוסריות ובתרבויות במובנם האלמנטרי ביותר, ושנא רביזיוניסטים, אנשים שמתעשרים או שמבזבזים כסף על מותרות ואנשים שמדברים סרה בארץ ישראל, וכל זה כחלק מתוך מערכת שלמה של עקרונות ברורים וקבועים, אשר הקיפו את כל תחומי החיים והמעשים ולא סבלו פשרה, ואשר למרות כל התמורות והקשיים מעולם לא פיקפק בהם ולא ראה מקום לסטות מהם אף כמלוא הנימה. הוא ידע מה נכון ומה טוב, ולא רק לעצמו, אלא גם לזולתו.

ומולו, צזאר, איש דור הבנים, ש"לא הכיר בשום אחריות חוץ מן האחריות לגבי סיפוק תענוגותיו, וכל החובות והמגבלות האחרות נתפשו על ידו כהפרעה, ואפילו כהתאנות שרירותית".

צזאר מבלה את ימיו בניסיונות ליצור קשרים מיניים עם נשים. כחלק מאסטרטגיות הפיתוי שלו הוא מנסה לשכנע נשים "שאין כל משמעות למה שנקרא מוסר ואין כל טעם ותכלית לנאמנות וליושר ולאהבה, אלא אך ורק לסקס מהיר, נקי מרגשות ובלתי מחייב".

אבל חיים שעיקרם מיניות בלתי מחייבת מותירים את צזאר ריק ממשמעות: "וצזאר הדליק לעצמו עוד סיגריה ואמר שבעצם החיים נמאסו עליו ושהיה מגדל זקן ובורח לספרד או לאמריקה או מתיישב באחד מאיי יוון".

גולדמן, חברו של צזאר, עובר לאורך כל הספר מעיסוק אחד למשנהו, במאמץ נואש למלא את חייו במשמעות: למשך זמן קצר הוא חוזר בתשובה; הוא מלמד עצמו פילוסופיה, טאואיזם, פסיכולוגיה, היסטוריה וקוסמולוגיה; הוא שואף לנטוש את עיסוקו כעורך דין ולעבור לעיסוק בהוראה; הוא רוצה להעתיק את חייו מהעיר אל הכפר. ואולם בסוף כל מסעות החיפוש האלה "הייתה בו תחושת הסתיימות והתרוקנות, והחיים, גם במובנם הקרוב והיומיומי ביותר, נעשו פתאום חסרי כיוון"; "מילאה אותו הרגשת האפסות וחוסר המשמעות של הקיום לנוכח הסופיות האין-סופית והסתמיות של החלל והזמן […] וכך נאלץ להכיר לבסוף שהחיים […] הם תוהו ובוהו, ושהוא עצמו אבוד".

ארבע התפתחויות

בסופו של דבר גולדמן התאבד. בכך מימש את נבואת המוות שניבא קורצווייל בעקבות שירו של אבידן.

יתר על כן, דומה כי צזאר וישראל מזדהים עם צעדו של גולדמן. בהלווייתו של גולדמן, "בעוד הם צועדים אל מחוץ לחצר הסתכל [צזאר] במבט מפוזר בנוכחים ובישראל ואמר 'יכול להיות שהוא עשה בחכמה. הוא גמר עם הכול וזהו'. וישראל הנהן בראשו".

גולדמן התאבד במועד כלשהו במחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה העשרים. מה קרה בתרבות הישראלית בארבעת העשורים שחלפו מאז?

התפתחות אחת היא התעצמותה של התרבות החילונית, זו שבה חי דור הבנים של צזאר, גולדמן וישראל. תרבות זו יצרה תכנים עשירים משל עצמה בספרות, בקולנוע, במוסיקה, באמנות הפלסטית, באקדמיה. היא שאבה תכנים מההומניזם, מהליברליזם, מהנאורות ומהמדע של המערב, בעיקר באמצעות האקדמיה ותוכני המשפט. מנגד, היא החלישה עצמה מאוד בכך ששיעבדה עצמה לתפיסת העולם הכלכלית-חברתית הניאו-ליברלית, העוינת כל פעולה מדינתית וציבורית, ומבקשת להשליט את הגיון השוק על כל תחומי החיים (הרפואה, החינוך, ההשכלה הגבוהה, הספרות, בתי הכלא, המיניות) תוך ריקונם מערכיהם הפנימיים, וגם בכך ששיעבדה עצמה לשיח הזכויות החד-ממדי של המשפט. קורצווייל טעה. למרות חולשותיה, צמחה כאן תרבות חילונית שיש בה עושר של משמעות והיא בת קיימא.

התפתחות שנייה היא ההתעצמות הגדולה, במקביל, של התרבות היהודית הדתית. גם בנקודה זו קורצווייל טעה. בישראל מתקיימים חיים יהודיים דתיים עשירים ביותר ומגוונים. וגם: מעולם בתולדות העם היהודי לא הייתה פריחה כה גדולה של לימוד תכנים יהודיים מסורתיים, וזאת במוסדות דתיים וחילוניים כאחת.

התפתחות שלישית היא התנועה המתמדת של החילוניות הישראלית מהעבריות שוללת היהדות של המחצית הראשונה של המאה העשרים בחזרה אל תוכני היהדות. תנועה זו מצטרפת אל המגמה הנגדית הקיימת בליבת הציונות הדתית מראשיתה – צריכה של תכנים מערביים, כגון ספרות, הגות, השכלה אוניברסיטאית, ידע מקצועי, מדע, טכנולוגיה, קולנוע, אופרה ופמיניזם.

התפתחות רביעית היא פריצת "מלחמת התרבות" באשר לאופיים של המשטר, התרבות הפוליטית והמשפט: מצד אחד האופציה המערבית-חילונית-ליברלית, ומנגד האופציה ההלכתית.

שגשוגה של התרבות הישראלית בדור הבא טמון במידה שבה שלוש ההתפתחויות הראשונות יצליחו להאפיל על זו הרביעית.   

 פרופ' מני מאוטנר הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. ספרו האחרון הוא Law and the Culture of Israel (Oxford University Press, 2011

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 ביולי 2011, ב-גיליון מסעי תשע"א - 729 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: