בצל האם / חבצלת פרבר

 

אבלה של הבת על מות אמה מעלה שורה של זיכרונות הפורשים את מערכת היחסים המורכבת ביניהן. רומן עדין וזורם שעוצמתו בצבעיו האפורים ובקולותיו הנמוכים

ים ויבשה, מעין בן הגיא; הקיבוץ המאוחד, 2011, 207 עמ'

לא קל להיות אנה, הבת של קלודיה. ועוד יותר קשה מזה לכתוב את הרומן המגולל את פרשיות חייהן של אנה ואמהּ קלודיה.

ספרה של בן הגיא כתוב כמיטב המסורת של יהודית קציר (שכנראה לא במקרה היא גם אחת משתי העורכות של הספר). זה סיפור בעל אופי מינורי בסגנונו ובתכניו, שמנעד צליליו צר, נמוך ומשוטח במתכוון. קולו של הסיפור אינו מתרומם אף פעם. הכול אפור-אפרפר-אוף-ווייט וחוזר חלילה. שום דבר, חוץ משמלותיה של קלודיה באחרית ימיה, אינו אדום או צבעוני, לבן, או שחור. אפילו האירועים הדרמטיים מסופרים בדרך כלל בגוף שלישי, ברמז, בעמימות.

החלק היחיד בסיפור שהוא מטלטל וקשה ממש מתרחש דווקא בתחילתו. הספר נפתח בתיאור של אנה, אישה בעלת "שיער חום, מפוספס שיבה…", ששומעת "קול מן החדר האחר". זהו קולה של אמה הקוראת לה. "אנה מניחה את הספר ותוחבת את כפות רגליה לנעלי הבית. היא מדליקה את האור ונכנסת לחדר החשוך: אמא, מה? – תהפכי אותי, אני לא יכולה", אומרת אמה קלודיה. אנה "אוחזת ביד הדקה, ואת ידה האחרת מניחה על המותן והופכת אותה. העור שלה רך כל כך ופגיע ומתחתיו רק עצמות בולטות…". תיאור הבת המפשיטה ומקלחת את אמה הישישה והשברירית ובהמשך –  תיאור בגידת הגוף של קלודיה ומצבה ההולך ומידרדר עד מותה – צובטים את הלב ומזעזעים באינטימיות העמוקה ובאימת המוות שבהם. צריך המון כוח נפשי כדי לכתוב תיאור כזה, ולא מעט כוח נפשי לקרוא את הדברים, למרות שהמילים עצמם עדינות, נוגעות-לא-נוגעות, ותמיד זהירות ושומרות במידה מרבית על הכבוד האנושי.

לאחר מותה של קלודיה נשארת אנה, הבת, אישה בגיל העמידה, לבדה בדירה הישנה שאותה חלקה במשך מרבית שנותיה עם אמהּ, מילדותה של אנה ועד זקנתה של קלודיה. אנה מתחילה לסדר את הדירה ועם זאת גם לערוך סדר בזיכרונותיה ובחייה ולתכנן את העתיד.

אנה היא המספרת, והסיפור מתגלגל מבעד לעיניה. זיכרונותיה ומחשבותיה מעבירים אל הקורא את האירועים והרשמים כפי שנקלטו על ידה. לרגעים אלה רשמיה וחוויותיה של אנה הילדה ולעתים אלה מחשבותיה וזיכרונותיה של אנה האישה הבוגרת בשנים, שמפרשת את הרשמים הילדותיים הללו, מנתחת ומפרקת אותם ומאירה אותם באור חדש ובוגר, אבל לאו דווקא בתבונה רבה או בתחכום. ראויים לציון המעברים החלקים, הרכים, בין הזמנים. שום תפר אינו מורגש בין עכשיו ואז, בין רשמים מוקדמים ומחשבות מאוחרות, בין מעשים מן העבר לתגובות המאוחרות להם. הכתיבה זורמת באופן טבעי, זרם המחשבה שבבסיסו של הספר שוטף בעדינות, ברוך ובהמשכיות.

רק ממש בעמודים האחרונים של הסיפור מתרחש איזשהו שינוי. השינוי הזה אינו מגיע לרמה של משבר או מהפך, אבל כן מתרחש תהליך של התפכחות, של תובנה חדשה שמפתחת אנה על עצמה ועל חייה. זוהי תובנה שמה שהיה הוא שיהיה, שכבר מאוחר מדי להחליף כיוון ולהתחיל לשנות את אורחות חייה. וכך הזרימה העדינה וההמשכית, שאפיינה את הספר לאורכו, ושהתרחשה באופן ספונטני ובלתי מתוחכם, מתחלפת בבחירה להמשיך וללכת באותו נתיב, אך עתה מתוך מודעות ומתוך הכרה באלטרנטיבות שעליהן היא מחליטה לוותר.

תוך כדי מעקב אחר מחשבותיה וזיכרונותיה של אנה אנחנו מתוודעים לקשת רחבה של דמויות, כפי שהיו פעם וכפי שהן כיום, או כפי שנראו פעם לילדה שהייתה אנה, וכפי שהיא מבינה אותן בבגרותה. המנצחת על הכול היא האם, קלודיה. ממנה הכול יוצא ואליה הכול שב. האב, אמנון, הוא איש ים. הופעותיו הן מעטות ונדירות, פעם אחת בחייו, פעמים רבות יותר לאחר מותו, בזיכרונות עליו ובתהיות על נסיבות מותו. הוא מביא בעקבותיו שובל של חברים ובנות זוגם וגם את אמו האלמנה רחלה ואת אחותו. אבל כל אלה הן דמויות חולפות, שקלודיה אינה מניחה להן להתקרב אליה יותר מדי או לתפוס מקום משמעותי מדי בחיי בתה. גם לקלודיה יש משפחה – הורים ואחות נשואה החיה באמריקה, ויש לה ידידות משל עצמה, וכל אלה ממלאים תפקיד הרבה יותר ממשי בחייה ובחיי בתה אנה. אבל גם הקשר בין אנה לבין מעגל מקורביה של קלודיה מתווך תמיד, מנותב או ממודר על ידי קלודיה.

מבחינת חייה של אנה התוצאה צפויה: לא זו בלבד שהיא בת יחידה, גם קשריה החברתיים מילדותה ועד בגרותה רופפים, שבירים וחולפים. היא אינה מצליחה לקיים קשרים הדוקים עם בנות גילה ואינה בונה קשרים בריאים ויציבים עם גברים. וכך היא מוצאת את עצמה לבסוף יושבת וקוראת ספרים בדירה הישנה לצד אמה הזקנה, ההולכת ושוקעת עד למותה.

המצב הזה, וגם רבות מן ההתרחשויות האחרות לאורך חייה, בלתי מפתיעים וצפויים. בכלל, יש בספר מעט מאוד הפתעות של ממש. כבר מן הקריאה של הקטעים הראשונים של הספר ברור שהאב, אמנון, ייעלם באיזה שהוא שלב מחייהן של קלודיה ואנה, ושגם הדמויות האחרות בחייהן יחלפו ברובן וייעלמו בדרך זו או אחרת. ואף על פי כן, בן הגיא מצליחה להעניק לדברים, אפילו לאלה הצפויים, למפלות ולכישלונות, אופי רענן, וההתרחשויות והחוויות נקראות כאילו הן חדשות, כאילו לא התרחשו כמותן מעולם, בחיים או בספרות.

במילים אחרות, זהו ספר שאינו בנוי על עלילה ותהפוכותיה, והמתח הפנימי שבו נובע בעיקר מן הפערים שנוצרים בין הזיכרון של חוויות הילדות של המספרת לבין ההתבוננות המאוחרת והתובנות שהיא מצליחה לפתח כלפי הזיכרונות הללו בבגרותה. ויחד עם זה, הסופרת מצליחה בכישרון רב ליצור רומן מעניין, ודווקא מחומרים שנתפסים ומוצגים בסיפור כאילו הם עניינים שבשגרה, כאילו אינם יוצאי דופן במיוחד או דרמטיים יותר מן הרגיל. השימוש במספרת שהיא ילדה, או אישה בוגרת אך בלתי מתוחכמת, מאפשר לבן הגיא לשַׁטֵּחַ אפילו אירועים טראומתיים (מות האב, השריפה, נסיבות שיבתה של קלודיה מאפריקה) ולתת להם אופי של אירועים יומיומיים, שאינם גורמים לסערות רגש או לזעזוע מיוחד. האחיזה ההדוקה-הבלעדית והמיקוד האִמהי אינם מתרופפים אף לרגע.

למרות המינוריות וה"השטחה", זהו רומן בעל כוח פנימי חזק, משום שהוא מבוסס על "סוד" רב כוח – סוד כוחה של האם, קלודיה. הסוד הזה אוחז בידו של הקורא (ואולי עוד יותר בידה של הקוראת, כי נדמה שקהל הקוראים המיועד של הסופרת הוא בעיקר מן המין הנשי) ואינו מרפה. הוא יוצר סקרנות רבה ועניין להמשיך ולעקוב אחר חייה ומחשבותיה של אנה. להתוודע עד הסוף למרכזיות המיוחדת של האם בחיי בתה, להשפעות הגורליות ולהרס שנגרמו לאנה בשל מהלך החיים של קלודיה ובגלל הצל הכבד, השולטני, שהטילה על הכול. ובעיקר, רצון לנסות ולהבין את פשר העוצמה הנדירה שהייתה לאם בחייה של אנה. את כל אלה מצליחה בן הגיא להשיג מבלי שתזדקק למילים הגדולות המלוות את הספרות שלנו: הגירה, יתמות, פער תרבותי, משפחה שבורה, חד-הורית ופרויד. יש בזה הישג מרשים שמעורר ציפיות רבות להמשך דרכה הספרותית של בן הגיא בעתיד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביולי 2011, ב-גיליון מטות תשע"א - 728, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אמנון גרבובסקי

    קראתי בעניין רב את המאמר של פרופ' מרדכי רוטנברג בגיליון 1013 – "האחד עשר בספטמבר היהודי" .
    איני יכול לחדש או להעיר על תוכן הדברים , אך מאחר והורי ילידי שלזיה והעיר ברסלאו, ואבי היה עד לאותה יום ולשריפת בית הכנסת, אם היה מפורסם שמתקיימת צעדה לאיזכור היום הזה כמעט שבטוחני שהייתי משתתף בצעדה יחד עם ילדי, ויתכן שעוד אנשים נוספים.
    אודה לכם אם הודעה זו תועבר לפרופ' רוטנברג.
    בברכה אמנון

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: