המחקר הראשון על משוררי 'משיב הרוח' נכתב דווקא באנגלית, על ידי פרופ' דוד ג'ייקובסון מארה"ב. בשיחה עם יעקב בר און הוא מתאר את העולם החדש והמפתיע שאליו נחשף

פרופ' דוד ג'ייקובסון. צילום: יעקב בר-און

עולם חדש נגלה לפרופ' דוד ג'ייקובסון מאוניברסיטת 'בראון' בפרובידנס שברוד-איילנד בארצות הברית עם כתיבת ספרו על משוררי כתב העת 'משיב הרוח'. "עד אז, בבואי לארץ לא הייתי נוסע להתנחלויות", הוא מודה. "המתנחלים הצטיירו אצלי עם תדמית טיפוסית מסוימת, כמתנגדים לפשרה טריטוריאלית, ואולי עצם קיום ההתנחלויות נראה היה כמכשול לשלום. הרגשתי איזשהו פער בינינו".

והוא נשאר?

"לא. וזאת משתי סיבות: הכרתי כל אחד משמונת משוררי כתב העת שבספר מקרוב ולא כסטריאוטיפ אלא כבן-אדם. בנוסף התגלה שיחסם לפלשתינים הוא לא מה שחשבתי. בשירה שלהם יש רצון עז להתקרב לעם השני וגם רצון להתקרב בין הדתות, גם אם יש בכך מרד או התנגדות לאידיאולוגיה של גוש אמונים. זאת, כשחלקם גדלו בהתנחלויות או למדו בישיבות מעבר לקו הירוק, שם לא הייתה התייחסות חזקה לשירה".

אתה משוכנע בכך? אצל חנן פורת, מסמלי ההתנחלויות, דווקא אפשר לזהות קרבה רבה לשירה.

"אני התרשמתי שהם רצו לכתוב שירה חופשית, לגמרי נטולת אידיאולוגיה, כולל שירים שבהם הם הביעו ספקות באידיאולוגיה של גוש אמונים לאחר שהם הגיעו לכך מעצמם. לא היו סדנות-כתיבה באולפנות ובישיבות. כל אחד מהם הגיע בדרכו לשירה. הם נדרשו לאיזו חציית קו כדי לכתוב שירה כמו שמשוררים חילונים כותבים שירה. וכשחצו את הקו, הם התקבלו בברכה מתוך הרגשה שיש להם מה לתרום לשירה בכללה, כולל השירה החילונית".

לאיזה מרד אתה מתכוון?

"המרד מתבטא תחילה בהבעת רחשי הנפש של היחיד, הגם שהם גדלו בסביבה שבה היה דגש על העניין הקולקטיבי של הקבוצה בהתנחלויות. הם חיפשו משהו אחר. הם חיפשו דרך להביע את עצמם בלי לצטט אידיאולוגיה וזה מתקבל יפה. עכשיו יש יותר פתיחות בתוכניות הלימודים בישיבות ובאולפנות. לא לומדים שם רק גמרא ומחשבת ישראל וחסידות, אלא מנסים להרחיב את האופקים ובכך, למעשה, לקרב בין סוגי אוכלוסייה שונים. קורא חילוני יכול לקרוא את השירה שלהם".

מבט מן החוץ

איך נחוותה מבחינתך חציית הקווים אל ההתנחלויות?

"ברגע שהחלטתי לחקור את הנושא הזה זה לא היה רק צעד פיזי, אלא גם רצון ללכת לקראתם ולהבין אותם. ואז גיליתי תופעה מעניינת. אם אצל ההורים שלהם, הדור הקודם, היחס לשטחים ביהודה ושומרון הוא יחס אידיאולוגי – להם, כמי שגדלו בהתנחלויות, היחס אינו נובע מאידיאולוגיה, אלא מעצם החיים שם. זה הבית שלהם. הם גדלו שם. כשנסעתי איתם ביישובים האלה, ראיתי עליהם כיצד זה טבעי להם. הם לא נדרשו להחלטה לבוא לשם".

כאיש שמאל, החלוקה בין ימין ושמאל השתבשה לך שם?

"בהחלט. זה לא מה שחשבתי עליהם. יש מהם שלא חוסכים מאמץ להתקרב לפלשתינים. לדעתי, זה נבע במידה מסוימת מכך שהם גדלו יחד עם פלשתינים בני-גילם, כשלא היו גדרות גבוהות בין היישובים. הם שיחקו יחד כילדים, נפגשו כנערים. הם למדו להכיר זה את זה כבני-אדם. לכן, הם יותר פתוחים לקשר עם פלשתינים מאשר הדור של הוריהם".

כשניגשת לחקור את תופעת 'משיב הרוח', ידעת שהנושא כמעט לא נחקר בארץ?

"באקדמיה בישראל הגישה לספרות די שמרנית. יש נטייה לא להתייחס באופן רציני לסופר חי. אם מי מהם הוציא רק ספר אחד, למשל, זה לא מספיק לחוקרים האלה. הם יעדיפו את הסופר המת. כאן יש סיפור בשלמותו. אולי בעקבות הספר שלי, לפחות עבודות הגמר של הסטודנטים יעסקו בתופעות כמו 'משיב הרוח'".

האם על הספרות לחקור את עצמה, או שמא יש צורך בפרספקטיבה ובמבט מבחוץ כמו שאתה מביא בספרך?

"יכול להיות שהפרספקטיבה שלי תורמת משהו. אמנם למדתי ולימדתי בארץ, אבל אני פועל בחו"ל במקום פחות שמרני מאשר בארץ. כמי שחוצה את הקווים בין מדעי החברה והרוח, אני מביא מבט שונה".

אתה מרגיש כמי שבא מבחוץ?

"הקשר שלי לישראל מאוד עז. הגעתי לכאן לראשונה כשהייתי בן 18, לפני 46 שנה, לאחר שלמדתי עברית בתיכון בבוסטון בעל אופי ציוני. הגעתי הנה לשנת לימודים במכון 'גרינברג' ובאוניברסיטה העברית. זה היה טבעי בשבילי. גדלתי בבית ציוני, כבן של איש-עסקים ושל מורה, והעברית שלי, כאמור, מבוסטון, שם למדנו אחרי הצהרים בבית הכנסת תוכנית אינטנסיבית בעברית, מה שכמעט לא קיים עכשיו. לאחר שלתואר ראשון למדתי ספרות אנגלית, הדוקטורט שלי היה בנושא הספרות העברית. בין לבין באתי לשנה נוספת בארץ וגם לימדתי באוניברסיטת בן-גוריון. בעצם, כל קיץ אני מגיע הנה".

לא חשבת להשתקע בארץ?

"בוודאי שחשבתי. חשבתי כמה פעמים. אבל היה לי קשה להסתדר. כשאני בישראל, אני יותר אמריקני מאשר בארצות הברית. הרגשתי שיהיה לי קשה להסתגל לחיי קבע בארץ גם אם הקשר שלי אליה מאוד אמיץ. כשאני מתחיל את היום בקריאת עיתון, ברור שתחילה אני מחפש כל מה שנוגע לישראל".

מטען אחר

פרופ' ג'ייקובסון חוקר למעלה מעשרים את השירה העברית בארץ, ונראה שגם בשבתו במרחקים הוא בקיא בה יותר מרובנו. בין הנושאים במחקרו הנוכחי – היחס בשירים לעולם הישן, לדמות הא-ל ולעולם הרבני התורני. בין השאר הוא מצביע על מבט חדש בשירה כלפי דמויות בתנ"ך ועל ההתייחסות בשירים כלפי הא-לוהים. אני שואל אותו אם יש הבדל בין שירת חברי קבוצת 'משיב הרוח' לבין השירה הכללית בארץ.

"אכן, יש הבדלים מסוימים. הם מביאים איתם את המטען של החינוך הדתי שהם גדלו עליו. יש אצלם תמונות שכמותן לא רואים בשירה החילונית. תפילה. הנחת תפילין. שמירת שבת. הצד האמוני מאוד בולט בשירה הזאת. מצד שני, תשמע אותם אומרים שאין שירה צרופה בלי ארוס, ואצלם היא מתקשרת לפני הכול לחוויות בסיסיות של בני-אדם ומופיעה בתור ארוטיקה צנועה, כזאת שבשום פנים ואופן לא חוצה את הקו לכיוון הפורנוגרפי. הם טוענים ששירה טובה לא יכולה להיות פורנוגרפית. כאן המשורר מגלה מעצמו איפוק וריסון ולא כותב על הכול.

"ועוד תופעה. אני לא בטוח שבשירה הכללית בארץ מרבים לעסוק ביחסים שבין גבר לאישה נשואים. לפחות חלק מחברי הקבוצה כותבים שירים על היחסים שבינם לבין בני-זוגם. כאן, אולי בניגוד לחברה הכללית, אם יש יחס אינטימי בין גבר לבין אישה זה אמור להיות בתוך מערכת הנישואין. זה בולט בשירה של סיון ואבישר הר-שפי שהם זוג נשוי. שניהם כותבים על החיים שלהם יחד, כל אחד מהזווית שלו, כמובן מבלי לגלות מה שלא צריך לגלות. אני לא יודע אם יש התכתבות מכוונת בין השירה של כל אחד מהם ואם הם מגיבים באופן ישיר זה על כתיבתו של זו".

אתה מכיר זוגות כאלה של משוררים בארצות הברית?

"גם בארצות הברית זאת תופעה נדירה. אין הרבה משפחות ספרותיות כאלה".

בתור אדם דתי, יש לך קווים אדומים בנושא הארוס?

"אני לא יודע אם יש לי קווים אדומים, אבל אני מסכים עם הגישה שלהם כפי שהיא משתקפת ממדיניות כתב העת 'משיב הרוח' שנזהר מהפורנוגרפי, ובשום פנים ואופן לא יחצה קו אדום בכיוון גירוי היצרים. אם זה גולש, זאת לא יכולה להיות ספרות טובה".

פרופ' ג'ייקובסון מתייחס לאחד משמונת המשוררים, גיבורי מחקרו, ואולי מצפה שממנו נסיק אל הכלל: "נחום פצ'ניק גדל כבנו של חסיד מושבע של הרב צבי יהודה קוק ועבר דרך מעניינת עד שנהיה נאמנו של הרב מנחם פרומן. בשלב מסוים הוא לא היה מסוגל לקבל את האידיאולוגיה של אבא שלו. הוא הבין שזאת לא הדרך".

בחזקת צעירים

שמונה עומדים במרכז מחקרו של פרופ' ג'ייקובסון: יורם ניסינוביץ' (46), נעמה שקד (41), שמואל קליין (40), אליעז כהן (39), נחום פצ'ניק (38), אבישר הר-שפי (38), סיון הר-שפי (33) ואלחנן ניר (31), המוכר היטב לקוראי 'שבת'. שבעה מהם מתגוררים מעבר לקו הירוק. השמינית, שקד, אמנם מתגוררת בשנים האחרונות בירושלים, אבל היא תוצר מובהק של ההתנחלויות, כמי שגדלה בבית-אל כבתו של הרב שלמה אבינר.

"היה לי חשוב להביא במחקר משוררים שכולם בחזקת צעירים, אבל גם מנוסים. כל אחד מהם הוציא לפחות ספר אחד", אומר פרופ' ג'ייקובסון. "אצל כולם ראיתי שמאוד חשוב להם לטפח דור חדש של משוררים שאותם הם מעודדים ומפרסמים את השירים שלהם ב'משיב הרוח'. אפילו שמתי לב שזה מלווה אצלם בהרגשה של שליחות. לחלקם לפחות, כשהם התחילו, לא היה למי לפנות חוץ מאשר ליונדב קפלון שהיה אז בין המשוררים הדתיים היחידים".

אליעז כהן הוציא ספר עם תרגום שיריו באנגלית לצד המקור העברי. במחקרך, שהופיע באנגלית, אינך משתמש בתרגום שבספרו – שלו אגב כתבת את המבוא – אלא אתה מביא תרגום שלך. איך הייתה לגביך מלאכת התרגום?

"מכל מיני סיבות היה מאוד קשה לתרגם את השירים שלהם, במיוחד כשיש מילים בעלות משמעות כפולה ויותר. מכיוון שלא הסתפקתי בתרגום השירים, אלא היה לי חשוב גם לנתח אותם ולהסביר את הרמיזות, רציתי להביא את התרגומים באיזושהי מסגרת. בשבילי זה היה אתגר גדול. אחרי שסיימתי לתרגם את השירים שלחתי את השירים המתורגמים לכותביהם וביקשתי מהם הערות והם השיבו לי. לא שמעתי מהם תלונות".

תוכל להשוות בין השירה שלהם לבין השירה הצעירה המקבילה בארצות הברית?

"השוני הבסיסי הוא כמו ההבדל בין האומות. אם המשוררים כאן יונקים ממסורת בת למעלה מאלפיים שנה, כמה זמן המסורת בארצות הברית? 200 שנה? 400 שנה? המטען הזה מהעבר בולט יותר בשירה הישראלית. פרט לכך, למרות שארצות הברית מעורבת כעת לפחות בשתי מלחמות, המשוררים שבה לא כותבים במציאות ביטחונית שמלווה את המשוררים בארץ ואיכשהו יש לכך השלכות לכתיבה שלהם".

לבסוף, כעת תתפנה לחקור את המשוררים מהצד השני של הקו הירוק?

"לא (צוחק). עכשיו אני פונה לנושא אחר. לאחר שלושה ספרים בתחום השירה, נראה לי שהצעד הבא שלי יהיה קשור באגדה".

 ————————————————————————————————

פתח להתעניינות

"אנחנו, אנשי 'משיב הרוח', מוקירים מאוד את דיוויד", אומר אליעז כהן. "מעניין שדווקא חוקר משם הקדיש כל-כך הרבה מזמנו לעיון בשירה שלנו. זאת, לעומת ההדרה וההתעלמות שבה אנחנו נתקלים בארץ, בעיקר מצד העולם האקדמי כאן, כולל אפילו אוניברסיטת בר-אילן המהוללת. נוח להם להתייחס אלינו כאל תופעה כאילו דתית-מתנחלית ולהתעלם. אבל איננו יחידים. נראה שאפילו לחקור את דליה רביקוביץ נחשב כעת נועז בעולם האקדמי הישראלי, שיש מאנשיו התקועים אי אז ביל"ג".

יש לך ציפיות בעקבות ספרו של פרופ' ג'ייקובסון?

"אני מקווה שהוא יפתח לנו דלתות בארצות הברית, בשעה שאנשי ספרות מכאן, הפועלים גם שם, נטועים בשמאל הרדיקלי העמוק והפוסט ציוני. הרי הם בחיים לא יכתבו כמוהו עלינו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011