תעתועי המזרח / אבי-רם צורף

 

האם השיבה אל הארץ, לאחר דורות רבים שבהם רוב מניינו ובניינו של עם ישראל חי באירופה, היא שיבה אל זהות מזרחית קדומה או כיבוש נאור של ילידים פראים? הרהורים על השתלבות ישראל במרחב

אמת עמוקה או תחפושת פורים? יהודים ממזרח אירופה – חברי ארגון 'הרועה' - בלבוש בדואי, 1914

נקודת אחיזה בלב טלטלה גועשת, קרקע מוצקה להינטע עליה בתוך עולם מתהפך, ארבע אמות של בית המאפשרות להביט בסערה המשתוללת מבעד לחלונות – אלה הן שאיפותיו של אדם מרגע שעזב את המקום שבו הכה שורשים, את הנופים שאיתם צמח, את האנשים שביניהם גדל, והגיע לאדמה שמחשוף כף רגלו מעולם לא לוטף בעליה. המהגר מבקש להיות נטוע בלִבה של הוויה שבה הוא חש תלוש, מתפלל להיות לבן בית במקום שבו הוא מרגיש זר, לחדול מלשאת את אות הקין בשם "מהגר" זוהי משאת נפשו.

משחר הולדתה חוותה התנועה הציונית את קשיי המהגר, המבקש לעצב לעצמו זהות של בן בית. התנועה, שהתפתחה בהשפעת תנועות שחרור לאומיות אירופיות, ושמעצביה, הוגיה וחבריה היו גם הם בני מזרח אירופה ומערבה, נתקלה בבעיה – הארץ שאותה היא זיהתה כארץ מולדתו של הלאום שאותו ייצגה וכמקום שעליו תגשים את שאיפותיה השתייכה למרחב שונה, נסתר ולא ידוע, שאף נחשב באותם ימים בסביבתה האירופית לנחשל ונעדר כל סממן של תרבות. על כן, משימת בניית תחושת הילידיות במולדת הייתה קשה ביותר, ועל אף התחושה העזה כי התרבות היהודית הגוססת מוחזרת לחיים בערש הולדתה, תחושת הזרות הקיומית האישית אל מול המרחב הערבי והים תיכוני החדש והלא מוכר נותרה בעינה.

הפער העצום שהיה קיים בין האידיאולוגיה המוצהרת של התנועה, שראתה בארץ ישראל את ארץ מולדתה, לבין הניכור העז שחשו חבריה כלפי המרחב וכלפי בני המקום הממשיים, בא לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר בדבריו של יושב ראש ההסתדרות הציונית הראשון, בנימין זאב תיאודור הרצל, בספרו "מדינת היהודים":

ארץ ישראל היא ארץ אבותינו אשר לא נשכחנה לעולם. לזכרה יחרד לב עמנו ולשמעה יבואו רבים […] למען אירופה נהיה שם חלק מן החומה הבצורה נגד אסיה, ונעשה את תפקיד חלוץ התרבות בפני הברברים (עמ' 53).

בתחילת דבריו, העוסקים בזיכרון הקולקטיבי היהודי, מתאר הרצל את ארץ ישראל כ"ארץ אבותינו", כארץ מולדת, כארץ שקיימת כלפיה זיקה בלתי אמצעית; אך זיקה זו קיימת רק במושגים מופשטים – בזיכרון, בהקשבה. כשהרצל מגיע לעסוק בארץ ישראל הממשית, שאליה הוא מבקש להעלות את העם היהודי, הוא מרצה את דבריו כקולוניאליסט – הוא רואה את עצמו כנושא דגלה של התרבות האירופית וערכיה, המבקש להביא את בשורת הנאורות אל הברברים המייחלים לבואו בארצות אסיה.

דבריו של הרצל כאן אינם שונים כלל מדבריו של הסופר האנגלי רודיארד קיפלינג המתאר את בואם של הבריטים הגואלים את בני הודו מבערותם: 

שאו את משא האדם הלבן — / שלחו את טובי הבנים — / כבלו אותם בחבלי הגולה/ לשרת את צורכי הנתינים; / לשאת בעל הכבד, / של המון פראי רעשן–  / עם קודר, זה אך נכבש, / חציו ילד, חציו שטן

עד לכנענים

גישה נוספת להתמודדות עם הפער הזהותי החריף, מתונה ומקובלת יותר, הייתה זו של דוד בן גוריון, שתפס את ארץ ישראל כמרחב העומד בתווך בין מזרח ומערב, מרחב שעליו עתיד העם היהודי להגשים את חזונם המוסרי של נביאי ישראל. רצונו של בן גוריון לדלל את הזהות היהודית ממרכיביה הגלותיים מחד, ולא להפוך לבן בית במרחב הערבי שאותו תפס כנחשל מאידך, הביא בסופו של דבר לגיבושה של זהות יהודית הנוטלת כביכול את ערכיו המוסריים (ולא הדתיים) של התנ"ך ומציירת אותם בגוון אירופי מובהק. הצגתה של ארץ ישראל כמרחב אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב תרמה רבות לעיצוב הזהות הזו.

לעומת אלה שביכרו את זהותם התרבותית האירופית על פני הזהות המרחבית הארצישראלית- הערבית והים-תיכונית, היו מספר מצומצם של צעירים שביקשו להשיל מעליהם כליל את עולה של התרבות היהודית הגלותית, ולהשתקע לחלוטין במרחב שאותו הם כינו "עברי". היו אלה אינטלקטואלים צעירים שביניהם ניתן למנות את המשוררים והמתרגמים יונתן רטוש, אהרן אמיר ובנימין תמוז, את הפסל יצחק דנציגר ואת חוקר המזרח הקדום עדיה חורון, שהקימו את תנועת "העברים הצעירים", שמאוחר יותר זכתה לכינוי "הכנענים", שהוענק לה, בבוז יש לומר, על ידי המשורר אברהם שלונסקי.

כל מימד יהודי הפך בעיניהם של אלה לפסול. כך הם ביטאו זאת בכרוז הראשון של "הוועד לגיבוש הנוער העברי":

הוועד לגיבוש הנוער העברי אינו פונה אליך מפני שנשמדו כך וכך יהודים בכך וכך גלויות ומשקלו היחסי של היישוב עלה בכך וכך מעלות בחשבון של הפזורה היהודית העולמית […] הוועד לגיבוש הנוער העברי פונה אליך באשר אתה עברי. באשר המולדת העברית היא לך מולדת בפועל ממש וכפשוטה – ולא בחזון, ולא כמשאת נפש, ולא על דרך הדרש; ולא כפתרון לשאלת היהודים […] באשר העברית היא שפתך בפועל ממש וכפשוטה, שפת עם ושפת תרבות ושפת הנפש […]

אם נשווה את דבריהם של הכנענים המובאים כאן לדבריו של הרצל דלעיל, נוכל לראות שהם מציבים גישה הפוכה לשלו –  לא ארץ הנטולה מתהומות הנשייה של הזיכרון הקולקטיבי היהודי, אלא ארץ ממשית, ארץ מולדת, ארץ העברים. "העברים הצעירים" ביקשו ליצור את תחושת הילידיות שלהם על ידי יצירה של זיקה בלתי אמצעית אל המרחב ואל היושבים בו. הם ראו בכל יושבי מסופוטמיה בני אומה אחת – אומת העברים, וביקשו ביצירותיהם לשוב אל תרבות המרחב הקדמונית האלילית, אל הבעלים ואל העשתרות. הם מחקו את שמותיהם האירופיים והפכו אותם לשמות בעלי צלילים כנעניים מובהקים – כך הפך הלפרין לרטוש, ליפיץ לאמיר וגורביץ' לחורון.

הכנענים לא ראו אפשרות כנה של היטמעות במרחב מלבד נטישה מוחלטת של זהותם היהודית, ואימוצה של הזהות הילידית הקדומה-חדשה.

דרך פיארברג

בתפיסותיהם של הרצל, בן גוריון והכנענים ניכרת הבחנה חדה ובלתי ניתנת לגישור בין שתי הזהויות. עם זאת, היו גם כאלה שמיזגו אותן זו עם זו. דמויות אלה היו מעטות, וכאן אבקש לעסוק בשתיים מהן: הסופרים מרדכי זאב פיארברג ויהושע רדלר-פלדמן (המוכר בכינויו הספרותי ר' בנימין).

מרדכי זאב פיארברג (1874- 1899) השתייך לדור הסופרים העברים שנעקר מהישיבות ומבתי המדרשות שבהם גדל והטיל את יהבו על עולמה התרבותי של ההשכלה, אך גם שם לא מצא מזור לנפשו. כתיבתו הווידויית של פיארברג מסמלת את הקרע הנפשי שבין הרצון להשתייך לבית, תרבות ומסורת לבין הרצון להשתחרר מכבליה של תרבות זו, והיא מעניקה גוון ייחודי לקרע הזה, שקשה למוצאו אצל עמיתיו.

פיארברג קנה לעצמו מקום בפנתיאון המכובד של הספרות העברית של תקופתו בעיקר בזכות הנובלה החשובה שלו "לאן?". הסיפור, בדומה לסיפורים רבים בני אותו דור, מגולל את סיפורו של נחמן, בן הרב, החש כלוא בין חומותיו של בית המדרש שבו הוא לומד, ומבקש לקרוא דרור לנפשו היוצאת אל מרחבי הטבע ומשתוקקת אל החיים ואל החירות המוחלטת. במהלך הסיפור נחמן מתריס במחשבתו כנגד העולם הדתי המאובן, התרסה הגולשת אף למעשה כשהוא מכבה את הנר בבית הכנסת בתפילת יום הכיפורים.

את מנוחת נפשו הוא מקווה למצוא בספריהם של הפילוסופים המערביים, אך גם בהם הוא איננו מוצא מרגוע, מאחר שהוא חש כי הכתבים הללו אינם מדברים בשפתו והם תלושים מזהותו האישית. תלישותו של נחמן הופכת אותו למשוגע בעיני כל סובביו, ואלה גורמים גם להשתקתו.

שתיקתו המתמשכת של נחמן מסתיימת בפרץ עז של דברים שהוא נושא באסיפה של התנועה הציונית המתכנסת בעירו. בדברים הללו מסמן פיארברג, דרך דמותו של נחמן, את הדרך ליצירתה של תרבות יהודית חיה:

[…] אירופה חולה עתה, הכל מרגישים כי החברה מתמוטטת וכי אשיותיה כבר נרקבו. החברה האנושית היא עייפה ויגעה מאוד, היא צמאה לדבר א-להים, לנביא ומחוקק […] מאה שנה החיה קנט את החברה, מאה שנה אולי יעסיק דרווין את המוחות, אך נביא גדול ומחוקק אשר ישמיע דבר א-להים לעייפים ולכושלים […] לא אנחנו פנינו מועדות אל המזרח, אך המערב כולו נוסע זה כבר מזרחה […] ימים יבואו ומאות המיליונים אשר במזרח, העצמות היבשות, יתעוררו לתחייה; אז יקומו עמים רעננים ומלאי חיים וייסדו את החברה החדשה…

בתחילת נאומו מזהה נחמן-פיארברג את היהודים כ"עם מזרחי". לפי דעתו, החברה האירופית המודרנית חסרה את ההגות החיה, הנושאת עִמה את ההאזנה לקול הקורא מנבכי ההוויה, את ההתחייבות במעשה כלפי העולם השואל את שאלתו. הגות זאת, טוען פיארברג, היא הגות המאפיינת את המזרח, ובכלל זה את התרבות היהודית, שדברי ימיה אחוזים בקשר בל יינתק עם דברי ימי המזרח הכלליים.

את התקופה הזו מזהה נחמן כתקופה שבה המערב עתיד לרדת מגדולתו ולתת את הבכורה למזרח, החי, החווה, המאזין, המתנבא והמחוקק, זה המסוגל להביא את דבר א-להים. בנוסף הוא מדגיש כי בכורה זו שמורה לכלל עמי המזרח, שאותם הוא מזהה כ"עצמות היבשות". הדימוי הטעון מחזון קיבוץ הגלויות בספר יחזקאל בעצם מלמד על תפיסת בני המזרח כבני משפחתו של העם היהודי, הנושאים עמו בעול דתי משותף. השקפת העולם הזו מביאה אותו להזהיר את אלה המתכוננים לעלייה לארץ ישראל מפני תחושת עליונות וגאוותנות אירופית:

ואתם, אחי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד כי מזרחיים אתם מלידה […] השונא היותר גדול של היהדות הוא המערב, ולכן הנני חושב כדבר בלתי טבעי שהעם העברי, המזרחי, יפיל גורל על המזרח ביחד עם עמי המערב. הנני מאמין כי העם העברי יחיה ויעמוד על רגליו; הנני מאמין, כי העם הגדול הזה […] ייתן עוד פעם חיים להחברה, אבל החברה הזאת תהיה מזרחית […] לכן, אחי, בנסעכם מזרחה, אל תסעו כאויבי המזרח, אך כאוהביו וכבניו הנאמנים.

העלייה לארץ, אליבא דפיארברג, חייבת להיעשות מתוך הזדהות עמוקה עם המרחב, מתוך תחושה כי היהודים הם בני המזרח. לא בניה של ארץ ישראל המצומצמת בגבולותיה וכמובן שלא בניה של אירופה, כי אם בני המזרח בכללותו. עלייה לארץ שתיעשה מתוך אווירה קולוניאליסטית, מתוך תחושה של זרות וניכור כלפי עמי המזרח, עתידה להסתיים בכישלון מהדהד, כישלון שמשמעותו היא אוניברסלית, מאחר שהעולם כולו זקוק למזרח חי בשעה זו.

שוב אל המזרח

פיארברג פרסם את "לאן?" בשנת 1899, שלוש שנים לאחר שהרצל פרסם את קונטרסו "מדינת היהודים", ונראה שבדבריו אלה הוא הביע את התנגדותו הנחרצת להשקפתו של הרצל. לשיטתו של פיארברג היהודים אינם עולים מזרחה למען אירופה, ובוודאי שלא בכוונה להטמיע את תרבותה המערבית בקרב "הברברים". אדרבה, הנסיעה מזרחה מהווה כריתת ברית עם העמים האהובים היושבים שם, ויצירה מחודשת של תרבות הנבואה והציווי.

פיארברג מצייר השקפת עולם שונה לחלוטין גם מזו של "העברים הצעירים". בניגוד לתפיסתם כי ההתחברות אל המרחב הארצישראלי המזרחי מחייבת את נטישת הזהות היהודית ואת אימוצה של זהות מרחבית קדם-לאומית, הבאה לידי ביטוי בתרבות האלילית הקדומה, גורס פיארברג כי תהליך השיבה אל המזרח מבטא את תחייתה של התרבות היהודית, שהתעצבה מתוך המגע עם נופיו. על פי תפיסתו של פיארברג דווקא האחיזה בתרבות היהודית עשויה לבנות את הקשר המשפחתי המחודש אל אותן עצמות יבשות הקורמות עור וגידים, אל אותם עמי המזרח.

הוגה שצייר תמונת עולם דומה לזו של פיארברג היה הסופר יהושע רדלר-פלדמן, שנודע יותר בכינויו ר' בנימין (1880-1957). בניגוד לפיארברג, ר' בנימין לא התנתק במהלך חייו מעברו הבית מדרשי. הוא נולד וגדל בזבורוב, ובבחרותו החל לעסוק בפעילות ציונית. הוא היה עורכו של כתב העת היהודי-הלונדוני "המעורר" יחד עם יוסף חיים ברנר, ייסד את עיתון "הצופה" וערך אותו בשנותיו הראשונות, תרצ"ז-תרצ"ח. ר' בנימין היה חסיד של רעיון הדו לאומיות והדו קיום בין יהודים לערבים, והיה חבר בתנועת "ברית שלום", ב"ליגה להתקרבות יהודית- ערבית" ובתנועת "איחוד".

את עיקרי השקפתו ביחס לקשר היהודי אל הארץ ואל האוכלוסייה הערבית היושבת בה פרש ר' בנימין במאמר לירי שפרסם בשנת 1907, תחת השם "משא-ערב". המאמר מיוסד על אדני לשון המקרא וקורן ממנו להט נבואי:

והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר וכאויב ופקדת לשלום את יושב הארץ: […] ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו: מבשרך לא תתעלם.

ר' בנימין משתמש כאן בנוסחה תנ"כית מוכרת, אך מכניס בה שינויים רבים. בעוד קריאת השלום המקראית מותנית בקבלת המרות של עם ישראל – "והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך" (דברים כ, י- יא) – קריאת השלום הבנימינית היא קריאת שלום משפחתית, קריאת שלום של אח השב מדרך ארוכה, והיושבים בבית מצפים בכיליון עיניים לבואו.

שלא כתפיסה המקראית, ר' בנימין גורס כי יושבי הארץ יהפכו לשותפים בבניינה, בעבודתה ובהתחדשותה של האדמה. יושב הארץ לא יהיה למס לעם היהודי העולה למולדתו, אלא "אין הבדל ופדות בין יהודי וערבי". בניגוד להוגים ציונים רבים שהציגו את הארץ המצפה לבואו של העם שיגאל אותה משממונה, מבקש ר' בנימין להנכיח את יושב הארץ המצפה לבן משפחתו האובד. הוא אף קורא לעולים שלא להתנכר אל יושבי הארץ, ולא להפוך את המפעל הציוני למפעל של ישות לאומית אחת אלא למפעל של ישות מרחבית משותפת:

עזוב תעזוב עמו ורוממת את קרנו בכבוד: […] אם עזוב תעזוב אותו ודבקו בו עמים אחרים והיה לך לפוקה ולמכשול ולמזכיר עון: […] ראה קראתי היום בשם העם הערבי יושב הארץ: גדול הוא העם הזה ונפוץ על פני התבל: […] וא-דני הקים להם את מחמד נביאם נביא מקרב עמם: ואכן נביא היה האיש וגדול בדורותיו: […] ולמד דעת את העם לעזוב אמונת הבל ולעשות צדקה ומשפט: […]  ובסורך עתה אל ארץ אבותיך ופגשתו וקראת לו לשלום: אך חמישים ריבוא נפש שוכנים בקרב ארצך וקרובים לך קרבת דם ובשר: ואל יצוק בלבך דבר בליעל לנשל אותם מן אדמת אבותיך […] ומקרב בני שם מקרב משפחתך תקים לך צוררים:

ר' בנימין מודע לתחושת הניכור וההתנשאות התרבותית המאפיינת את התנועה הציונית, ולכן הוא מתריע מפני דחיקת הערבים יושבי הארץ אל מחוץ לשדה העשייה החברתית, הכלכלית והדתית, שבה הוא מזהה סכנה של אבדן הזיקה הבלתי אמצעית אל האדמה, זיקה שעשויה להיווצר אך ורק דרך יצירה מחודשת של המרקם המשפחתי השמי.

מה אנו פה?

בניגוד לפיארברג שהדגיש את ההיבט של שיבת התרבות היהודית אל כור מחצבתה בארץ, ר' בנימין בוחר לתאר דווקא את היווצרותה של הדת המוסלמית כאירוע הטומן בחובו מתכון ליצירתו של גשר בין התרבויות האחיות, מאחר שהוא זיהה את הדת הזו כדת המביאה לדבקות ב-"א-דני א-להי ישראל, בא-להי אברהם והנביאים", דת המכוננת עולם תרבותי ודתי המשיק לעולם היהודי. בחלקו האחרון של המאמר משרטט ר' בנימין את קווי המתאר של הווי החיים היהודי ערבי כפי שהוא רואה אותם בעיני רוחו – יצירה כלכלית, תרבותית וחינוכית משותפת, תוך שמירה על האופי הדתי וההיסטורי האישי. אלה יבואו לידי ביטוי בבתי חרושת משותפים, ובייחוד במערכות חינוך משותפות, שבהן יילמדו שתי השפות, הערבית והעברית, שיהפכו לשפות בנות מעמד שווה במרחב המתחדש.

ר' בנימין, שעלה לארץ ישראל מספר חודשים לאחר פרסומו של "משא ערב", המשיך להחזיק בהשקפות הללו עד יום מותו. באחת מרשימותיו משנת 1945 הוא מתריס:

ובכלל: מה אנו פה? מובלעה מערבית בתוך עולם זר או אבר ממשפחת שם, חתיכה מן המזרח? באיזה כיוון אנו עובדים? מה מגמתנו ומה תפיסתנו?

שאלתו הנוקבת של ר' בנימין מהדהדת באוזניי גם היום, עת אני נתקל על כל גבעה ותחת כל עץ רענן בחיים יהודיים המבקשים "להפגין נוכחות" או ללחום את מלחמת הדמוגרפיה כנגד יושב הארץ. לאחר שאני שב מן המפגשים האלה אני שואל את עצמי: האם נצליח להשיב את אפשרותם של חיים כפשוטם, חיים במולדת, שאינם מתחשבים במספרים ובאחוזים אלא בפניהם של בני אדם ובסביבתם? האם עודנה קיימת האפשרות להחזיר עטרה ליושנה, ולהפוך לבני בית במולדת, בני בית המבקשים גם את פניו של היושב כאן, היונק את חייו, את הווייתו ואת תרבותו מאותה אדמה ומאותם נופים? האם אפשר עדיין ליצור חיים של שותפות?

וכשאני חדל, אני נושא מבט אל המרחב הזה, שבו כמוס סוד החיבור, שגם אם יתמהמה, בוא יבוא. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

פורסמה ב-7 ביולי 2011, ב-גיליון בלק תשע"א - 726 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. שאול, ירושלים

    מאמרו של צורף הוא מסוג המאמרים המרחיבים את דעתו של אדם ומעלים הרבה תהיות באשר למציאות בה אנו חיים. כציוני וגם דתי זה שנים אני תוהה כיצד זה כמעט כל הציבור המגדיר עצמו דתי לאומי או ציוני דתי או דתי וציוני מחזיק בעמדה מדינית המזוהה בצורה כה מובהקת עם גוש אחד במערכת הפוליטית הישראלית.
    ר' בנימין ורבים מחבריו בברית שלום היו יהודים דתיים שומרי מצוות וציונים מובהקים שראו את האחר שחי כאן כאדם שוה זכויות שראוי וצריך לחיות עמו ולצדו.
    מדוע החשיבה שלנו היום היא כל כך קולקטיבית? מדוע כה קשה לאדם דתי בודאי אם הוא ציוני להיות מזוהה עם עמדה הדוגלת בדוקיום ובפשרות עם יושבי הארץ הלא יהודים הערבים הפלסטינים. האם המציאות בה רוב כה מוחץ חושב אותו דבר איננה אמורה להדיר שינה מעיננו.
    האם הפלסטינים השתנו? הערבים השתנו?
    איך זה שציבור המתחכך מדי יום עם המודרנה וגדל על תרבות של מחלוקת איננו מצליח ליצר חשיבה מגוונת יותר, פחות קולקטיבית בשאלות כה מרכזיות בחייו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: