סוד הסגנון הנדיר / אורין אריה מוריס

 

מבעד להתפנקות ולחנופה של טובי סופרינו מזדהר כותב שמגבש לשון כתיבה ייחודית, מסוגננת ואיכותית, הגוברת על מידת הנרקיסיזם המצויה בסיפוריו על חייהם של אנשי הדממה

הגעגוע החריף של הלב, שאול סתיו; נהר, 2011, 150 עמ'

פעם, בעולם ביקורת הספרות, טרם עידן הסלבריטאות, הריאליטי וסנדרה רינגלר, היה שגור המונח סטייליסט עבור זן מסוים של סופר. היינו, כזה שהוא בעל-סגנון או ששוקד על סגנונה של השפה. אך כשם שנזנח המושג בביקורת, כך גם נכחדו בפרוזה אמני הסגנון. וקשה כאן לומר מי הביצה ומי התרנגולת. כותבי הפרוזה היום פרקטיים הרבה יותר, עסוקים יותר בהפעלה רגשית של קוראיהם, ובכל מיני התעלסויות זולות עם הלשון העברית על עתיקותה ומשלביה. הקהל אוהב את זה וחושב אותם לאמנים וירטואוזים בעלי לשון עשירה.

לסופר שאול סתיו, בספרו הראשון "הגעגוע החריף של הלב", יש איכויות של סטייליסט. סתיו אינו רק מספר סיפורים מסקרנים ומעוררי מחשבה, הוא גם עושה עבודה בלשון. בשונה מגדולי סופרינו, שבדרך כלל בעיקר מתרפקים עליה ומתפנקים בה ויוצרים הבלטה שאינה מן הסוג הראוי, אלא מן הסוג הראוותני והזול, סתיו הופך אותה למעניינת ומבליט בה איכויות מפתיעות. הלשון שבה כותב לאחרונה למשל סופר כדויד גרוסמן היא אולי אמנותית מאוד, אך רחוקה מלהיות בעצמה אמנות. לשונו נפתלת ומתערסלת על מבני השורש הקדומים של הלשון העברית, אך אין הוא פורץ בה דרכים חדשות. נהפוך הוא. למעשה, הוא מאריך את הדרך. מזמן לא נכתבה כאן עברית כשל עמוס קינן. לשון נוקבת, תקנית וחדשנית שמסוגלת לקיצור הדרך ולא רק להארכתה. חדשנותו של דוד אבידן גם היא הייתה ממין זה.

לשונו של סתיו חורגת מן הספרותיות. היא צורבת לעתים ומתסיסה פעמים אחרות. זוהי לשון שמסוגלת לחרוג מן הגבולות המימטיים של חיקוי המציאות. היא חושנית מאוד. לשאול סתיו כוח נדיר לעורר ניחוחות, תחושות מגע, תאורות ותנודות קלות שבנפש. את כל זה הוא עושה במינימום אמצעים ובסיוע ערנות לא מצויה לפרטים. יש לו נטייה לצירופים שיש ביניהם תואם לא שלם והחריקה שמייצר המגע ביניהם מתקיפה את המערכת החושית של הקורא. אפילו הכותרת של ספר זה מציגה בדיוק את אותה האיכות המדוברת. החריפות שמיוחסת לגעגוע לקוחה מקוטב חושי הנבדל מן הדיבור הרגיל על הלב ורגשותיו.

סיפוריו הקצרים מאוד של סתיו הם לעתים מרומזים, מקוטעים או סתומים ממש. לא פעם בסוף הסיפור הקורא נעצר ומנסה לחשוב מה בעצם סופר לו פה. מה התרחש. וזהו מצב קריאה מעניין למדי. ושוב, מאוד לא שגור בסצנה המקומית שמתאפיינת בחנופה ובהתבטלות של הכותב בפני הקורא. הנוסח הפושר שמתווך בין האמנות הטובה לצרכניה הבורגנים הוא לרוב "הספרותיות" – שהיא שפה במשלב מעט גבוה יותר מן המדוברת, אך כזאת שגם ניתן להגיד עליה כי היא שווה לכל נפש. אף אחד לא ירגיש חלילה טיפש, או בור, או לא שייך. וזה אכן אדיב מאוד מצד בכירי סופרינו לנהוג בנו כך. כאילו לא מספיקים נאומי הפוליטיקאים ומעצבי דעת הקהל למלאכה זו. סופרינו לוקחים חלק פעיל בקרנבל ההתקרנפות הכולל וזהו דבר מצער מאוד כאשר חושבים על פוטנציאל ההתנגדות של הספרות למסחור התרבות, לצנזורה הפנימית ולנוסח הסביר של המחשבות.

שאול סתיו אינו רק אמן כתיבה בעל יד מצוינת, אלא גם סופר שמחביא אס במעלה השרוול. וזהו האס השחור והמחודד, החזק שבחבילה. שאול סתיו הוא לשעברניק של אנשי הדממה הפועלים בחו"ל ומלהיבים כל כך את דמיוננו. אלה שגורמים לנו התרגשות לאומית בכל פעם שפעולותיהם נחשפות לאחר מעשה על ידי העיתונות הזרה, והעולם הערבי זועק ומתקצף, וממשלת ישראל אינה מאשרת אך גם אינה מכחישה כל קשר לנעשה. סתיו מצידו אינו מספר לנו את הסיפור המלא. הוא מפזר לנו שבבים של מידע, קצוות של חוטים, ניחוחות של אפטר שייב מארץ אחרת, נתזי מליחות של גלים משתברים על חופים רחוקים. שדות תעופה, לאונג'ים ומבואות של בתי מלון הם מן התפאורות השכיחות של סיפורי ספר זה. מדי פעם תתפרץ האלימות אך לא עד כדי ודאות עלילתית. מה קרה, מי מת ולמה, אף פעם אינו מבורר עד תום. מדי פעם תתפתח איזו סצנה מינית, אך התשוקה בדרך כלל תיחנק באכזבה או תיקבר תחת מעטה האלמוניות.

אותה אלמוניות מהוללה היא למעשה האס שבמעלה שרוולו של סתיו, אך שם גם מצוי עיקר חולשתו כסופר. מדי פעם נדמה שגם הוא נכנע לקסם האפל שמהלכים עלינו אנשי הסוד. והוא בכללם. הוא מספר לנו כי הוא יודע משהו שאין אנו יודעים ולעולם לא נדע והוא בוודאי לא יספר לנו, מחמת היותו הסוכן האמיתי והחרישי מכולם (אף שהוא כמובן הסופר המספר לנו את כל זה). אלה הם רגעים המעלים תחושה של אי נוחות. שם נדמה כי סתיו חוטא באותו חטא כתיבה בל יסולח של נרקיסיות. אך להבדיל מטובי סופרינו, עיקר נרקיסיותו אינו בא על לשונו המפוארת, אלא על שירותו הסמוי והמופלא. כאן גם הוא נחשף כאחד המתרפקים הגדולים.

בסיפור בשם "פריצה" מספר לנו סתיו על גברת צעירה המפתה סוכן חרש, ולבסוף אף רוצחת אותו באכזריות. אחר כך היא אף מגיעה להלווייתו, ומשם חומקת על גב אופנוע. ומה יותר נרקיסי מדמיון הלווייתך שלך עצמך. כולם שם מדברים בזכות שירותו העלום וזכויותיו הרבות. ולבסוף מגיח להלוויה איש גבה קומה וכסוף שיער שמלווה בכמה מאבטחים וכמובן מייצג את הבוס הסודי אף יותר מן הסוכן הסודי שמת לא מזמן. ייתכן וכך באמת נראים מיטב סוכנינו, כמו זה הישראלי מהפרסומת של הקפה השחור שמזמין בכל מיני נמלים ומקומות טרופיים שחור קטן וחזק. ובכל זאת, גם אם האמת מאכזבת עד כדי כך, הייתי מעדיף לדמיין אותה אחרת. אך סתיו אינו ממש מאפשר זאת. שוב ושוב מופיעה בפנינו אותה דמות כסופת שיער, מבריקת נעליים ומסופרת למשעי. אותו גבר אירופי בודד ואלגנטי שמהתל בעולם ומלואו, ומדי שובו ממשימה עלומה ניגש לאסוף את ילדיו מן הגן.

עוד סיפור שמגלה נרקיסיות מאותו הז'אנר החשאי הוא סיפור עשוי היטב בשם "סתם אחד". הסיפור מורכב מאוסף אקראי של ראיונות שבהם מתחקרת כתבת צעירה שלל דמויות מחייו של סוכן שנשרף. היא מדברת עם מורו מבית הספר, עם חבר ילדות, עם מדריך בצופים ועם נשים שונות בחייו. חלק מציינים את רגילותו, בעוד אחרים, חדי האבחנה, מצליחים להציץ לתוך נבכיו הכמוסים ולזהות במשהו את ייחודו ונדירותו. סוג זה של העמדת דיוקן, ובמיוחד דיוקן עצמי, חותר תחת בעליו. במקום שנתחקה אחר מסתריו יש טעם מעט דוחה, וגם מגושם, בדיבור הגלוי על דמותו. כאילו זהו דווקא בעל-הפנים שמציץ עלינו מתוך החשיכה ולא ההיפך. קצת כמו ילד שהתחבא טוב מדי במשחק המחבואים ועכשיו מפחד כי יישכח, מייחל כבר שיימצאו אותו וישלפו אותו ממסתורו ומחוסר ודאותו. האם ייתכן כי המשחק כבר נגמר?

זהו צידו הבעייתי של המספר. אך אין בזאת כדי לגרוע מכוחו של סתיו ככותב ומסגנן, ומן האינטליגנציה שלו כמעצב הקפדן של עלילותיו השבורות והחלקיות במתכוון. ואם בכל זאת אנו נדרשים להשתתף במשחק המחבואים שאליו מזמין אותנו המספר המתחבא המבקש להימצא, הבה ונירתם למשחק ונעמיד לו דיוקן משוער: שאול סתיו הוא מן הסתם גבר ישראלי כבן ארבעים ואחת, בעל קומה בינונית ושיער מאפיר. הוא מעולם לא עישן סיגריות וניחן בחוש ריח מצוין. אין הוא שותה הרבה, והוא חובב גדול של חוף הים, על אף היותו מעיר ההר ירושלים. יש לו נטייה דווקא לחופים שקטים במיוחד באזור הים האדריאטי. לרגליו נעלי עור מטופלות היטב עם דוגמה של כנפיים בחרטומן. פה ושם בשיטוטיו בעולם הוא נקשר ברומן קצר טווח עם אישה מקומית. פה ושם לבו אף נפתח, אך מתוקף תפקידו הוא סירב לפתיחתו של הלב. לא ייפלא בעינינו הדבר אם סתיו נמנה על הסוכנים שעל פי פרסומים זרים ניסו לכאורה לגזול מנכה קטטוני שבאוסטרליה את זהותו, או מבין אלה שביקשו בשוויץ להתקין ציתות לא יצלח לקו טלפוני כלשהו (ושוב, לכאורה, ושוב, על פי פרסומים זרים). וייתכן שהיום הוא יושב על איזו נחלה קטנה ונחמדת באזור השרון, או מעט מצפון לו, עם אשתו ושני ילדיו, וחושב על כל מה שעבר עליו ושאף אחד לעולם לא ידע, ועל כל מה שלעולם לא יעבור עוד. ואת זה, רק הוא יֵדע.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

פורסמה ב-7 ביולי 2011, ב-גיליון בלק תשע"א - 726, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: