נקודת האור / כרמיאל כהן

 

ערך האחדות במשנתו של הרב שפרן לא הסתכם במובן החברתי. משמעותו היא גם קוסמית והיסטורית – אחדות המדעים, המחשבה והמוסר נובעת מיצירתם בידי בורא אחד. ספר לזכרו

ספר שפרן-ספר זכרון לרב ד"ר אלכסנדר י' שפרן במלאת מאה שנה להולדתו, עורך: משה חלמיש; דעת 69-68, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע, 438 עמ'

במלאת מאה שנה להולדתו של הרב ד"ר אלכסנדר יהודה שפרן ז"ל (2006-1910) – רבה הראשי של רומניה בתקופת השואה – הוקדש ספר לכבודו במסגרת כתב העת 'דעת'.

פרופ' משה חלמיש, עורך כתב העת 'דעת' מראשיתו ועד היום, למעלה משלושים שנה, ערך לפני כעשרים שנה שני כרכים של ספרי יובל עם הגיע הרב שפרן לגבורות, והוא בוודאי בקי במשנתו ובהגותו של הרב שפרן – אך את הקדמתו לספר הוא פותח, באופן הנכון והמתאים לטעמי, דווקא בצד האנושי: "הרב שפרן גילם בדרך חייו אישיות אנושית במלוא מובן המילה. מתוך מבטו נשקפו חום ואהבה, חכמת חיים ופקחות… מצד אחד היה איש, במובן המוסרי העמוק ביותר, ומנהיג עתיר מעש… בד בבד היה הרב שפרן איש מחשבה והגות. בהגותו נכרכו כל רובדי המחשבה היהודית, שבעיניו היו לאחד, ומתוכם ניסה לעצב השקפות עולם בתחומים רבים המעסיקים את האדם המודרני".

בספר שני שערים: בשער הראשון עיונים המוקדשים לכבודו של הרב שפרן, ובשער השני עיונים המוקדשים להגותו של הרב שפרן. נפתח דווקא באחרון. פרופ' מיכאל צבי נהוראי דן במעמדו ההיסטורי והמטפיזי של עם ישראל במשנתו של הרב שפרן. לדבריו, הרב שפרן מונה שלושה מרכיבי יסוד הכלולים במערך מעשי-בראשית: התורה, ישראל והטבע. המאפיין של השלושה הוא ההתחדשות המתמדת – "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". "לאורה של תאוריה זו נוסחו ברכות שונות, כגון: ברוך אתה… יוצר המאורות (ולא – יָצר), נותן התורה (ולא –  נָתן), יוצר האדם (ולא – יָצר)". לטעמי, המשפט האחרון הוא דרשני למדי. השימוש במילים "יוצר" ו"נותן" בוודאי אינו כפעלים בבינוני אלא כשמות, משהו כעין: ברוך אתה ה', שאתה הוא היוצר של המאורות. כמו כן, הברכה הרביעית משבע ברכות הנישואין פותחת בפעלים בזמן עבר: ברוך אתה ה' אשר יצר את האדם בצלמו… , ומסיימת: יוצר האדם. ראיית הסיום כפועל בבינוני גורמת לאי התאמה בין תוכן הברכה לסיום שלה.

בכל אופן, הרב שפרן מטעים שהתחדשות העולם אינה כדי לטפח את הקיים, אלא היא מוּנעת מכוח הרצון היוצר המוצא את ביטויו בבריאה ממשית מתמדת. הבעיה היא שבתחומי המדעים ניכרות התחדשויות, שעם ישראל העוסק בתורה אינו מתעורר לקראתן בתגובה מוסרית תורנית העשויה לעצב את כיווני ההתפתחויות המדעיות. בהקשר זה כותב הרב שפרן בספרו 'ישראל ושורשיו – נושאי יסוד ביהדות' ש"על ישראל מוטלת המשימה 'לאחד' את העולמות של התורה, הטבע וההיסטוריה לכבוד יוצרם". הטלת אחריות זו לתיקון העולם על ישראל, מטרתה, לדעת נהוראי, להרים את קרנם של ישראל בעיני עצמם.

חשיבותה של האחדות בעיני הרב שפרן עולה גם בהקשר נוסף: כמענה למבוכה שמציב המדע. בספרו "חשבונו של עולם: מוסר וחברה בעולם העכשווי" כותב הרב שפרן: "יש התחברות פנימית בין המדע והמוסר, בין האמת והאמונה, בין הידיעה והאהבה, שיוצרם הוא אחד, שמשפיעם הוא אחד; ה' הוא הא-לוהים! תשובה ניצחת זו משיבה כנסת ישראל לאנושות התוהה". לדעת פרופ' דב שוורץ, במאמרו "מבוכה ואתגר במדע המודרני – גישתו של הרב שפרן", זהו עקרון מפתח בהגות הציונית הדתית – אחדות ישראל הנובעת מאחדות קוסמית. "לפי הרב שפרן, התשובה למבוכה היא הצגת המדע כמעוגן באחדות התחומים השונים".

העיסוק במדע מתקשר לתחום אחר שעסק בו הרב שפרן – תחום הקבלה. בלקט דברים על אודות הקבלה בכתבי הרב שפרן ציטט בין היתר פרופ' רולנד גוטשל, מאוניברסיטת הסורבון בצרפת, דברים שכתב הרב שפרן בספרו "חוקות עולם ורזי עולם". הרב שפרן כותב שם על "תמימות דעים בין הקבלה לבין המדע בן-זמננו" הן ביחס לתחום הידע שלהם והן בתחום שהוא מעבר לידיעה, דהיינו אי היכולת לספק מידע על מוצא העולם והחיים. "הם מתארים לנו את התהליך הקוסמי ואת תהליכי החיים, ונותנים לנו הנחיות אחדות כיצד 'לגלות' את 'חוקי' הטבע, אך… אין בכוחם לפרוץ את חומת הבראשית. ולכן, הן המדע והן הקבלה מודים במלוא הענווה בבורותם הרבה". אבל הרב שפרן גם מתאר הבדל בין המקובל למדען: המדען רוצה להבין את ה'מה', ולעומת זאת "המקובל נושא עיניו למרומים ושואל: מי ברא אלה?".

נשוב כעת לשער הראשון של ספר הזיכרון לרב שפרן. בשער זה תריסר מאמרים בנושאים שונים. אם כתב העת 'דעת' יכול ללמד על ההתעניינות האקדמית היום בחקר מחשבת ישראל והקבלה, הרי שהמסקנה היא כמעט חד משמעית. התחום המנצח הוא מחקר החסידות. 'דעת' הוא כתב עת לפילוסופיה יהודית ולקבלה, והנה מחצית מן המאמרים שבחלק זה הם בפילוסופיה יהודית ובקבלה, וכל היתר, שישה במספר, עוסקים בחסידות. ד"ר יצחק הרשקוביץ דן בספר 'גאולת ישראל' של המגיד מקוז'ניץ, פנחס זיו עוסק בספר 'משמרת הקודש' של ר' משה בן יעקב מסטאנוב, ד"ר צבי מרק כותב על טקס חניכה מיסטי שעבר ר' נחמן מברסלב, שמעון פוגל מברר את פעילותו הספרותית של ר' גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין (נכדו של בעל 'מי השילוח' מאיזביצה), ד"ר ניחם רוס עוסק בתגובה חסידית ואורתודוקסית לכתיבה ניאו חסידית, ופרופ' יוסף שלמון דן באגרת הקודש של ר' יחזקאל פנט ובדמותם של ר' מנחם מנדל מלינסק ור' מנחם מנדל מרימנוב.

אני מצאתי עניין מסוים באבחנה זו של ריבוי העיסוק בחסידות באקדמיה, כיוון שאם היא נכונה זוהי דוגמה להשפעה של האופנה העממית על חקר מדעי הרוח. זה שנים אחדות שהעניין החסידי בציונות הדתית כבר יצא מגדר קוריוז והפך לתופעה של ממש, יש שיאמרו רעה ויש שיאמרו טובה. בכל אופן, מעניין לראות איך התופעה מצמיחה לה "חסידים" גם בקרב חוקרים.

מן העניין לסיים בדברי הרב שפרן על החסידות: "החסידות של מאתיים השנה האחרונות מציגה את התקופה הטרום-משיחית כזמן אשר בו תחושת הרוחניות מפותחת במיוחד וחקר ה'אור' זוכה לתנופה חסרת תקדים… הטבע והתורה מאוחדים שוב, כבימי בראשית, בנקודה אחת, ונקודה זו היא האור".

carmiel@ybm.org.il           

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 ביולי 2011, ב-גיליון בלק תשע"א - 726, יהדות ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: