איש הניגודים / נורית גוברין

 

ביוגרפיה של סופר היא תנאי הכרחי להעמקת הקשב ליצירתו, ודאי כאשר מדובר בברדיצ'בסקי. ספר חדש מאפשר להכיר עד כמה השפיע האיש על הספרות העברית החדשה, משמיר ויזהר ועד הכנענים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, אבנר הולצמן; מרכז זלמן שזר, 2011

יום חג הוא היום. ביוגרפיה חדשה נוספה למדף הספרים שלנו. ביוגרפיה של סופר עברי. הביוגרפיה של הסופר: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בהמשך: מי"ב). במדינה המכבדת את יוצריה, את מורשתה התרבותית והספרותית, היו מציינים מאורע זה גם באמצעי התקשורת לרבים: בחדשות ברדיו, בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת האחרים. היו רואים בכך ידיעה הראויה להישמע ברבים. הזדמנות נאותה לדבר על סופר זה, על יצירתו ועל השפעתו, כדי ששמו יוכר גם לאותם רבים שאינם יודעים על קיומו.

אולי אני תמימה שאני חושבת שבכלל יש סיכוי לסוג כזה של "ידיעות" באמצעי התקשורת בישראל בשנים אלה. אבל אני בשלי. ממשיכה להאמין ולקוות שיבוא יום וידיעה מסוג זה תפתח את מהדורות החדשות.

זאת ועוד.  אירוע זה של מה שקוראים היום "השקת הספר" נערך בקרב אותו חוג סגור, קבוע ומתמיד של "נאמני התרבות" בכלל ושל "נאמני התרבות העברית" בפרט, שהוא עוד יותר קטן ומצומצם. היום עוד יותר מבעבר, קשה מאוד להרחיב חוג זה ולצרף אליו חברים חדשים בכלל, ואוהדי מי"ב בפרט. מי"ב היה תמיד סופר למעטים ולסופרים, סופר שהשפעתו האדירה נעשתה בדרך כלל  באמצעות סופרים-מעריצים, תלמידים-ממשיכים, ומעט מאוד במישרין. ובכל זאת, יש בישראל קהל אינטלקטואלי, סקרן ושוחר תרבות, שיוכל וירצה לחזור אל מי"ב, להיחשף אליו ולהכירו, ושׂכרו – הרבה מאוד.

עד כאן כמה הערות-קינה, שכנראה אי אפשר בלעדיהן במעמדים מסוג זה. אי אפשר, לפחות אני איני יכולה, לעבור לסדר היום ולהתעלם מן "הרחוב" המנוכר והמתרחק מתרבות ומספרות בכלל ומן הספרות הקלאסית של סופרי המופת שלנו מן העבר, בפרט.

אני מרגישה צורך להוסיף הערה אישית, בבחינת גילוי נאות. אני חשה כ"שושבינה" לספר זה, וכמי ש"נוגעת בדבר" כשהמדובר בסופר מי"ב ובמחבר הביוגרפיה אבנר הולצמן. כל הרוצה לדעת מהי "נגיעתי שלי בדבר" יקרא בפתח הספר (עמ' 9) את דבריו האישיים של אבנר הולצמן על חלקי ב"היכרותו הממשית" עם יצירתו של סופר זה, ולאחר מכן עם בנו עמנואל בן גריון ורעייתו דבורה ברטונוב. אני מתברכת בתלמיד-עמית-ידיד כאבנר הולצמן, ורואה בו, ובתלמידיי-עמיתיי-ידידיי האחרים, את אחד מהישגיי הגדולים במחקר ובהוראה.

סדר בניגודים

לאט לאט מתמלא החֶסֶר הגדול בביוגרפיות של סופרים עברים, אם כי עדיין רב החָסֵר על הקיים. סופרים גדולים וחשובים טרם זכו לביוגרפיות. יש לקוות שגם חֶסר זה ילך ויתמלא בשנים הקרובות. ואולי חשוב יותר: לאט לאט הולכת וכובשת בציבור המוּדעות לחשיבותה של ביוגרפיה של סופר כתנאי הכרחי להעמקת הקשב ביצירתו, ולא פחות, לביוגרפיה עצמה כאחד הענפים החשובים והמרכזיים של התרבות בכלל ושל הספרות בפרט.

כבר מ'פתח הדבר' ניכר שהולצמן מבקש "לתפוס מרובה", בבחינת "גם" ו"גם" ו"גם". הוא מתבונן מקרוב הן "במסכת הכתיבה העצומה שהותיר אחריו" ברשות-הרבים ובארכיון,  הן ב"רצף האירועים המרכיב את סיפור חייו", והן בביבליוגרפיה הענקית שנכתבה וממשיכה להיכתב עליו. בביוגרפיה זו הוא מבקש "לעשות סדר" באישיותו "רבת הניגודים" של מי"ב.

כמעט אין מי שכתב על מי"ב ולא הזכיר את "ריבוי הפנים" שבאישיותו. הכותבים הבליטו פן זה או אחר בהתאם להשקפותיהם וליחסם לדמותו ולדעותיו. כאן בא הולצמן, ריכז ומיין את כל מערכות הניגודים והסתירות הללו, והכפיפם לתבנית אחת, שהיא המפתח לדמותו לפועלו. הוא ריכז ב"פתח דבר", בעשרה סעיפים –  בבחינת עשרת הדיברות – את מערכת הניגודים והסתירות המאפיינת את אישיותו רבת הניגודים של מי"ב "שההשתנות וההתחלפות המתמדת של דעות ושל תחומי עיסוק ומקורות השפעה היו נשמת אפה". כל סעיף כזה הוא סיכום של כמה וכמה מחקרים ומאמרים נפרדים שפורסמו לאורך למעלה ממאה שנה במחקר הענֵף, המגוון והמסועף של חקר מי"ב, כבר בחייו ולא פחות לאחר מותו ועד ימינו. הנה נטעם מעט:

ברדיצ'בסקי היה המורד הגדול במסורת הדורות היהודית אבל גם אחד הגדולים שבמתעדיה ומנציחיה. הוא העמיד במרכז הגותו וסיפוריו את מושג החיים ואת פולחן הגופניות, בבחינת מימוש רגשי וארוטי של יצרים ראשוניים, אבל בפועל הערה את תשוקותיו אל מפעלו הספרותי, וחי כל ימיו חיי עיון נזיריים של למדן מובהק בין ספרים וכתבי יד כמו אחד מאבותיו הרבנים.

הוא היה פורמליסט קפוץ ומסוגר במגעיו עם מיודעיו, ובה בעת מחברם של הווידויים החושפניים והלוהטים ביותר בספרות העברית של תקופתו.

ברדיצ'בסקי נודע כראש הקוראים לפתיחת שערי התרבות העברית אל ספרות העולם והיה בקי גדול במודרניזם האירופי לגוני גווניו, אך בפועל לא פרסם מימיו ולו מילה אחת על עניין או ספר כלשהו שמחוץ לתחום היהדות.

אף על פי שהיה לכאורה המקטרג הגדול על התנועה הציונית, שימש מקור השראה לאנשי העלייה השנייה בגיבוש הכרעתם לעלות לארץ ישראל. הוא היה אחד ממניחי היסודות למחשבת היהדות החילונית, ובד בבד חיבר מסות תיאולוגיות רוויות צימאון עז לגילוי שכינה.

הוא כתב סיפורים בעלי חזות ארכאית, הנטועים במעמקיהם של מיתוסים קדומים, ובעת ובעונה אחת גם מדיפים ניחוח מודרניסטי עז. ואכן, הם שימשו נקודת מוצא לסיפורת העברית החדשנית ביותר שנוצרה במאה העשרים. ברדיצ'בסקי היה מוקסם ונלהב מעולמה של החסידות שמתוכו צמח, אבל גם נהפך לאחד ממבקריו החריפים ביותר.

הוא שאף להתייצב בראש הדור הצעיר בספרות העברית ולחולל בה מהפכה, וממש באותו זמן השקיע מאמץ כביר לכבוש לו מקום כסופר הכותב גרמנית לגרמנים. הוא היה מחובר כל כולו אל הוויית החיים היהודית במזרח אירופה ומעורב בחיי הספרות העברית שהתנהלו בה, אך בפועל ישב רוב חייו בגרמניה, חי חיי בדידות מסוגרים והקיף את עצמו בהילת ריחוק מסתורית (עמ' 7-8).

אמונה משולשת

לאחר פירוט זה של "מסכת הסתירות והמתחים הבונה את דמותו ואת כתיבתו של ברדיצ'בסקי", מנסח הולצמן את "האני מאמין" שלו, המשמש בסיס לפרטיה של הביוגרפיה.  ב"סיפור" הביוגרפי הוא שוזר יחד "שלושה ממדים שונים". בדרך זו נוצקת המסגרת הכוללת של הביוגרפיה המאפשרת לשבץ בה את פרטיה הרבים והמורכבים לכדי תמונה מפורטת הכפופה לתבנית-היסוד של הביוגרפיה.

המימד הראשון "מגולל את הרצף הדינמי הדחוס של אירועים אישיים וספרותיים שהפך את בן הרב החסיד מן העיירה האוקראינית הקטנה דוֹבּוֹבה למהפכן פורץ דרכים בספרות העברית ולדמות מפתח בתולדות המחשבה היהודית המודרנית".

המימד השני "מתחקה אחר התוכן הפנימי של אירועים אלה, כלומר אחר הדרמה הרוחנית רבת המערכות שטלטלה את ברדיצ'בסקי בלא הפוגה בין עולמות מחשבה מתנגשים, מרחבי תרבות שונים ומערכות ערכים מנוגדות".

המימד השלישי צומח מתוך שני הצירים הסיפוריים האלה: "הניסיון לחשוף את גלעין האישיות עצמה או למִצְעָר לשרטט את קווי המתאר שלה: דמותו החקרנית והספקנית, המתעתעת בריבוי סתירותיה, של מי שלא נרתע מלהכריז יותר מפעם אחת: 'כי באמת כל קיומי רק מֵהֲפָכִים'" (עמ' 8).

עובדות מתוך הסיפורים

ספרו של הולצמן על מי"ב הוא מונוגרפיה חדשנית. החידוש מבוסס על שפע עצום של מחקרים, מאמרים ורשימות שנכתבו במשך למעלה ממאה ועשרים שנות מחקר מי"ב. כל מה שנכתב לפניו היה הכנה למונוגרפיה זו, ואִפשר אותה. חידוש כזה, קשה לא פחות ואולי אף יותר ממונוגרפיה ראשונית, המפלסת את דרכה לראשונה, על מי שטרם נכתב עליו או נכתב עליו מעט מאוד והיא באה לגלותו לעולם. שכן, לכאורה, מה כבר יש לחדש בחקר מי"ב, שכל כך הרבה נכתב עליו?! 

החידוש הראשון והמרכזי של מונוגרפיה זו הוא בכך שלראשונה יש בה סיכום כולל ומפורט כאחד של מסכת חייו של סופר מורכב זה, שמה שנכתב עליו הוא עצום ורב. המונוגרפיה של הולצמן אפשרית רק לאחר התמצאות של ממש בכל מה שנכתב על מי"ב לפניו, ומתוך היכרות אינטימית עם ארכיונו העשיר. כל מי שעוסק במחקר יודע שאין זה דבר של מה בכך. התמצאות יסודית זו קשה, מורכבת ומסובכת, וקל מאוד ללכת לאיבוד, לא להכיר חלקים נכבדים, להתעלם מן האחרים או להכפיף אותה לְתיזה אישית של הכותב. זוהי איפוא מונוגרפיה המשלבת את פרטי הביוגרפיה עם מהלך היצירה, שנכתבה כאמור על סמך כל מה שהיה לפניה, בשילוב עם הארכיון, יחד עם תובנותיו של הכותב, שהוא מחוקרי מי"ב המובהקים זה שנים רבות. 

ההשוואה בין ספרו של ישורון קשת: 'מ. י. ברדיצ'בסקי (בן-גריון) חייו ופעלו', שהופיע בהוצאת מאגנס, בתשי"ח, 1958, לבין ספרו של הולצמן – יש בה כדי להעיד על המרחק הרב שעבר המחקר מאז ועד היום בכל התחומים, הפרטים והשקפת העולם.

ספרו של קשת נכתב בסיוע מינימלי ביותר של המשפחה, כפי שכתב קשת: "בגלל סיבות שלא היו תלויות בי לא הייתה לי אפשרות לעיין בארכיון של מי"ב, שנמצא ברשותם של הגב' ד"ר רחל בן גריון אלמנתו של הסופר, ושל מר עמנואל בן-גריון בנם, כאשר היה עם נפשי, מתוך שחפצתי לתת במונוגראפיה זו תמונה שלמה ככל-האפשר של ברדיצ'בסקי הסופר, החוקר והאדם, תמונה שלא יחסר בה דבר מכל מה שעשוי להבהיר נושא זה לכל צדדיו (קשת, עמ' 7; הולצמן, עמ' 245).

למותר להדגיש עד כמה בלתי אפשרי לכתוב ביוגרפיה ללא עיון בארכיון. אבל בעיקר עשה קשת, בעיקר מחוסר ברירה, את מה שאסור על חוקר בכלל ועל ביוגרף בפרט לעשות: בכל מקום שחסרו לו "ידיעות ממשיות" מ"מקורות מהימנים", הוא התייחס לסיפורי מי"ב כמסמכים, ודלה מתוכם "עובדות" ביוגרפיות והיסטוריות, ובעזרתן בנה את הביוגרפיה שלו (הולצמן, עמ' 245).

עם כל החולשות שבמונוגרפיה של ישורון קשת, שחלקן מקורן גם ב"רוח התקופה", גם ספרו זה הוא, כאמור, אחד הנדבכים המרכזיים שאִפשר את המונוגרפיה התמציתית, המרוכזת והממוסמכת של אבנר הולצמן. "ממוסמכת", כלומר מגובָּה בחומר ארכיוני ובהסתמכות על מחקריהם של אחרים. מונוגרפיה זו, כמחקריו האחרים של אבנר הולצמן, מעידה על יחסו המכובד לחוקרים שקדמו לו, שהוא דואג להזכיר אותם ואת תרומתם כחלק ממקורותיו. 

לכאורה התנהלות מחקרית זו היא בבחינת מובן מאליו, אך לצערי היא הולכת ונעשית נדירה יותר ויותר ב"קריית ספר" שלנו שמצויות בה שתי רעות חולות: הראשונה, יותר ויותר חוקרים עושים שימוש במחקרים של אחרים לפניהם, ואינם טורחים להביא גאולה לעולם ולהביא דברים בשם אומרם.  השנייה, ולא פחות חמורה: "מחקר חשבונאי". התעלמות מוחלטת ממי שכתבו לפניהם, מסיבות אישיות ולא ענייניות, והצגת דבריהם שלהם כאילו נתפרסמו לראשונה. מפאת כבודם של חלק מחוקרים אלה, איני רוצה להזכיר כאן את שמם.   

על יחסו של אבנר הולצמן לספרו של קשת, קודמו, יעידו למשל גם דבריו המאוזנים עליו. הוא רואה בו "הישג חלקי בלבד", משבח את המסות ומבקר את הביוגרפיה:

פרקי הדיון ביצירתו של ברדיצ'בסקי הם מסות מקוריות ורגישות, המעמיקות לחדור אל סבך הניגודים המאפיין את סיפוריו והגותו. לעומת זאת החלק הביוגרפי יצא פגום וחסר, בעיקר משום שלקשת לא ניתנה גישה אל ארכיונו של הסופר, ומחוסר בררה השתמש בסיפוריו כמקור ישיר לתיאור תולדות חייו, על כל העיוותים ההכרחיים ששיטה זו גררה אחריה (הולצמן, עמ' 245).

רלוונטי להיום

"הא-לוהים מצוי בפרטים". אמרה זו כוחה יפה במיוחד לביוגרפיות. במונוגרפיה זו חידושים רבים, שחלקם הם עניין לחוקרי מי"ב המובהקים. הפסיפס של חייו ופועלו של מי"ב שעד כה היו בו מקומות ריקים התמלא באותן אבנים גדולות וקטנות שהשלימו את התמונה הכוללת. כך, למשל, כמה מפרטי מהלך חייו לא היו ידועים עד כה כלל ותוארו כאן לראשונה; כמה מפרטי מהלך חייו שתוארו בעבר בצורה משובשת תוקנו והועמדו כאן לראשונה על דיוקם; כמה מן הפרטים פורשו כאן לראשונה, או תוקנה פרשנותם הקודמת. כמובן, במונוגרפיה שולבו תגליות ממחקריו הקודמים של הולצמן על מי"ב, ביניהן פרשת סיפורו של ראובן בריינין "בר-חלפתא", שהיה "דיוקן סָטירי אכזרי של ברדיצ'בסקי" (עמ' 90); ו"פרשת הרומן הגרמני" (עמ' 121-127). 

מדוע צריך לחזור היום למי"ב? מהו סוד קסמו של מי"ב היום? – דבריו שנכתבו ממרחק השנים, על רקע מזרח אירופה ומערבה, לא איבדו את תוקפם ואת הרלוונטיות שלהם לחיינו כאן ועכשיו, הן בתחום החברה ובמיוחד בתחום היחיד. חיוניות זו קיימת בין השאר בזכות מערכת הסתירות והניגודים בחייו, בהשקפת עולמו וביצירתו, כפי שהיטיב הולצמן לתאר בספרו. כך למשל, מי"ב שקרא לשחרור יצרים, ושמח על גילוי חטאים וחוטאים בעם ישראל כמוצא שלל רב, כעדות לכוח החיים שבו – חי כסגפן בחדר מוקף ספרים ובבדידות טוטאלית. מי שכתב על העיירה היהודית במזרח אירופה והעמיד לה מצבה, נחשב גם כמורה-דרך לעלייה השנייה, ובה בשעה גם כ"אב רוחני" לכנענים.

במבוא שכתבתי לפני כארבעים שנה לקובץ 'מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית' של מי"ב, בתשרי תשל"ג (אוקטובר 1972), ובו סיכמתי את התפתחות הביקורת על מי"ב מראשיתה ועד תאריך זה, סיימתי את סקירתי בתיאור ההתמודדות של "הביקורת הצעירה של השנים האחרונות" עם יצירתו, לאחר שנקבע ונחתם מקומו המרכזי בתולדות התרבות והספרות העברית. לאחר שהזכרתי את מה שנכתב על השפעתו של מי"ב על עמוס עוז, סיכמתי את התחומים הלא-מעטים ביצירתו "שבהם טרם נעשה מחקר שיטתי ומקיף". ביניהם: "סגנונו, דרכי יצירת האירוניה והסאטירה בסיפוריו, זיקתו לספרות שקדמה לו ולספרות שבאה אחריו". אני שמחה לציין שהפרק האחרון בספרו של הולצמן, יש בו היענות לתקווה שהבעתי בסיום אותו מבוא ש"נושאים אלה ואחרים מחכים להארתה של הביקורת ולמסקנותיו של המחקר, שיהיה בהן כדי לקרב יותר את סיפוריו אל הקורא בן-הדור".

בפרק האחרון תיאר הולצמן, בין השאר, את התגובות המיידיות לאחר פטירתו של מי"ב, את ההתארגנות של אשתו רחל ובנו עמנואל בן גריון לשימור עזבונו ולטיפוח מורשתו, את נוכחותו "בתקופת היישוב", לרבות בספריהם של בני דור תש"ח, שנכתבו ממרחק השנים, ביניהם משה שמיר ('כי עירום אתה', 1959) וס' יזהר ('צלהבים', 1993), שמי"ב נזכר בהם כדמות חשובה אבל מרוחקת, יחד עם ניסיונם של יונתן רטוש ואהרן אמיר להתייחס אליו כמעין "אב רוחני" לרעיון "העבריוּת החדשה-מתחדשת" (עמ' 241-242).

קרוב-רחוק מלא קסם

הולצמן מציין אמנם כי "לא נמצא הגשר בין ההערכה הגבוהה והעניין העמוק שהוא מעורר בחוגים הפנימיים של חוקרי הספרות ולומדיה לבין המרחב הכללי של התרבות הישראלית, שבה הוא דמות שכוחה ועלומה" (עמ' 247). אך עם זאת, אין הספר מסתיים בנימה פסימית זו, אלא דווקא בנימה אופטימית. לאחר ש"קשה היה לדמיין את חזרתו לזירה כנוכחות חיה", התברר ש"הכוח האצור בסיפוריו מתגלה בכל פעם מחדש לקוראים המוצאים את דרכם אליהם ומעורר בהם רִגשת הפתעה" (עמ' 249).

כל אלה המעוניינים לחזור אל מי"ב, אל עולמו ועולם יצירתו, יכולים כעת לעשות זאת בקלות רבה. ראשית, בעזרתו של פרויקט בן יהודה באינטרנט, שיצירתו של מי"ב במהדורת שטיבל נכללה בו. אבל בעיקר, בזכות המפעל המונומנטאלי של המהדורה החדשה של כתבי מי"ב שהחלה להתפרסם מחדש בשנת 1996 בעריכתם של יצחק כפכפי ושל אבנר הולצמן. מהדורה זו הולכת ונשלמת בשנים אלה בעריכתו של הולצמן, בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'. עד היום פורסמו עשרה מתוך ארבעה עשר הכרכים העתידים להקיף את כלל יצירתו.

כעת יש לדאוג למדיניות "החזרה למי"ב", שתבוא מלמעלה: החוגים לספרות עברית באוניברסיטאות ובמכללות להכשרת מורים, יַחשׂפו את יצירתו של מי"ב לסטודנטים שלהם; ומהם, ממורי המורים, למורים, מן המורים לתלמידים במסגרות הלימוד השונות, ומהם לקהל הרחב המשכיל והמתעניין. אין ספק שמי שיחזור אל מי"ב  הנאתו תהיה שלמה ומלאה. הקורא יגלה "קרוב-רחוק", כהגדרתו של עמוס עוז, שהחיים שחי, המחשבות שהגה והעולם שתיאר ביצירתו משפיעים, מושכים ומקסימים היום, לא פחות מבעבר.

מתוך הרצאה שנאמרה בכ"ו באייר תשע"א (30.5.2011) באירוע לכבוד ספרו של אבנר הולצמן – 'מיכה יוסף ברדיצ'בסקי', במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל-אביב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 ביולי 2011, ב-גיליון בלק תשע"א - 726 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: