משה ניסה להימנע מלתקוף את סיחון מלך האמורי, בניגוד לכאורה לציווי כיבוש הארץ. קריאה נוספת בפירוש הרמב"ן

כשהגיעו ישראל לגבול האמורי, שלחו הם מלאכים אל סיחון מלך האמורי לבקש ממנו רשות לעבור בארצו, תוך הבטחה מפורשת שלא לפגוע בכל אשר לו. אך סיחון לא זו בלבד שלא נענה לבקשת ישראל, אלא יצא לקראתם למלחמה וישראל הכהו לפי חרב וירש את ארצו. הפנייה של ישראל לסיחון הייתה מיוזמתם של ישראל מבלי שהייתה להם מחויבות לכך, וכמו שפירש רש"י: "אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום, פתחו להם בשלום". אף הרמב"ן כתב שבקשת משה "אעברה בארצך" הייתה יוזמה של משה דרך פיוס.

והנה, אילו היה סיחון נענה לבקשת משה והיה מניח לישראל לעבור בארצו, משה וכל ישראל היו ממשיכים בדרכם לארץ ישראל וסיחון היה ממשיך להיות מלך על ממלכתו. אלא שעל התנהגותם זו של משה וישראל יש לשאול: אפילו הרמב"ם שאינו מונה בספר המצוות שלו את כיבוש הארץ ויישובה במניין המצוות, פוסק להלכה בהלכות מלכים (פ"ה ה"א): "ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעת עממים". והרי ארץ סיחון היא ארץ האמורי שהיה אחד משבעת העממים, ומדוע לא נלחם משה מלחמת מצווה לכבוש את ארץ האמורי?

ושאלה זו יש לשאול ביתר שאת לפי הרמב"ן, שבהשגתו על הרמב"ם בספר המצוות מונה את כיבוש הארץ ויישובה כאחת מתרי"ג המצוות, כמו שכתב שם: "שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא־ל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק ויעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". והוסיף שם כי "נצטווינו בכיבוש בכל הדורות". הרמב"ן אף מציין בפירושו (במדבר כא כא): "כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה (שהריהי כלולה בתוך גבולות ההבטחה) כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום". אם כך, מדוע לפי הרמב"ן נמנע משה מלכבוש את ארץ האמורי?

הנצי"ב בפירושו לתורה מסביר: "שלא היה רצון משה לכבוש ארץ עבר הירדן תחילה מהטעם שישנו בספרי (פ' עקב) שהתרעם הקב"ה על דוד שכבש סוריה תחילה לארץ ישראל". כוונתו שאין מצווה לכבוש את עבר הירדן לפי שנכבשה ארץ ישראל המערבית, ועל כן לא רצה משה לכתחילה לכבוש את ארץ סיחון.

ביטחוני וכלכלי

אבל הרמב"ן בפירושו שם כותב פירוש אחר: "אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כיבושם מעבר הירדן והלאה שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש". שתי סיבות נותן הרמב"ן מדוע נמנע משה לכבוש את ארץ סיחון – ראשית מפני שרצה לרכז את ישראל בגושי התיישבות ולא לפזרם על פני מרחבים בשני עברי הירדן; ושנית, שבבחירת החלק שישראל יתיישבו בו העדיף משה את הארץ הטובה יותר מבחינה כלכלית.

אם אכן לכך התכוון הרמב"ן, יש ללמוד מדבריו דבר גדול. אף שיש מצווה לכבוש את הארץ, אין מצוות "כיבוש הארץ ויישובה" מתבצעת בפעם אחת, אלא יש לקיימה בשלבים. אחר ההתבססות בשלב אחד יש לעבור לשלב נוסף. ההחלטה מה להקדים למה צריכה להביא בחשבון שיקולים שונים, וביניהם השיקול הביטחוני ("מושבם יחד"), לבנות את ההתיישבות בדרך שיקל עליה להגן על עצמה, וכן השיקול הכלכלי ("ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש") – שיכולת הקיום תהיה מבוססת.

ולכאורה דברי הרמב"ן מפורשים בדברי הכתוב: "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת, פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה, מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ" (שמות כג, כט ל). כבר בצאתם ממצרים הודיע הקב"ה לישראל שכיבוש הארץ יהיה "מעט מעט", והידיעה הזו הייתה אחת הסיבות שבשלהן שלחו ישראל את המרגלים כמו שמובא במדרש תנאים (הובא בתורה שלמה, שמות כג אות שסח): "אמרו לו (המרגלים למשה) לימדתנו רבנו: 'מעט מעט אגרשנו מפניך', הואיל וכך הוא הדבר, צריכים אנו לידע אילו ערים יפות לכבשן תחילה".

אם כנים הדברים, יש בהם גם לקח לדורנו. עם כל אהבתנו לארצנו, לא כל יחיד או קבוצת אנשים יכולים להקים להם מאחז או התנחלות על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. מפת ההתיישבות חייבת להיות מבוססת על שיקול דעת רחב – גם אם משוחרר משיקולי התרפסות או התכחשות לזכותנו על הארץ – תוך התחשבות בשיקולים ענייניים של ביטחון אישי ופריסה נכונה להבטחת שליטתנו על מרחבי ארצנו.

הרב יעקב פילבר, מייסד הישיבה לצעירים ויקיר ירושלים, הוא מחברם של 'איילת השחר', 'חמדת ימים' וספרי עיון נוספים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011