נפש לאהוביה טבנקין, במלאת שבעה לפטירתו

אהוביה טבנקין. צילום: שוש שילה

בבית העלמין של עין חרוד, מעל העמק, מול גלבוע, הונח סלע גדול על קבר טרי. היה זה בסיוון תשל"א (1971), לפני ארבעים שנה בדיוק. הקשיבו לקולו של האיש שנקבר אז, איש סלע מסלעי הארץ הזאת. הקשיבו לנאום תגובתו על ניצחון ששת הימים, נאום אשר נישא (כן כן!) במזכירות מפלגת העבודה:

קדושת זיקתנו לארץ ישראל השלמה היא אחד ממקורות כוחנו. … [חייבת לבוא] תנופת התיישבות בכל השטחים אשר היו במשך עשרים שנה בסיס של איבת יהודים והיערכות להשמידם. תנופת התיישבות כזאת תהפוך את המפלגה [= מפלגת העבודה] לשליחה של ההיסטוריה. תנופת התיישבות זו תבטיח ישראל חזקה, לוחמת, אשר להביאה לידי כניעה – בלתי אפשרי!

עלינו מוטלת החובה לבנות את הארץ על ידי תנועה גדולה של התנדבות והתגייסות. המנגנון הממשלתי המדיני ערך עצום לו – עליו לסייע לחלוציות מחודשת, להתיישבות, לתרבות, להומניזם – להפיכת ארץ ישראל כולה לארץ יהודית!

ארבעה סלעים – שלושה בנים ובת – העמיד האיש ההוא, יצחק טבנקין, ושלושת קבריהם סדורים סביבו, בצל הפיקוס הענק. היום כיסינו שם את קברו של צעיר בניו, אהוביה.

קראו נא שוב, בבקשה, את המשפטים שאמר יצחק – למען תגעו ביסודות חייו של אהוביה, ביסודות אמונתו, בכל אישיותו. אוהב בלתי נלאה של ארץ ישראל, של בניה ובוניה, שהוא תמיד איתם, איתנו, מאז העליות הראשונות לתחנת הרכבת לרגלי תל שומרון, ועד – כמעט – כמעט עד יום מותו, צעיר תמיד, ככוחו אז ככוחו עתה לַמלחמה ולצאת ולבוא.

נער הוא היה כל חייו, נער הגבעות – כך ספד לו היום בני קצובר. נער תמים, אמיץ, מקורי, רענן, שופע סיפורים והומור.

"לא 'מה נשמע' אלא מה נעשה!", היה מלמד אותנו. "לא 'מחזיקים מעמד' אלא מחזיקים את המעמד", וגם מטיף שוב ושוב: "לא 'בבניין ירושלים ננוחם' אלא: בבניין ירושלים נְנַחֵם!" – אתם הבנתם את זה?

הוא היה חניך גאה של מורהו האגדי, משה כרמי. הוא הלך בעקבותיו בגאיות ובהרים, גם אל עבר הירדן מזרחה. הוא הלך עם התנ"ך, נשם אותו מלוא ריאות, דיבר עם גיבוריו, העריץ את חוכמתם, את גודל רוחם, וגם הוכיח, כשצריך…

בדרכו שלו

איש אמיץ, אמרנו – כי עמד והלך כל ימיו נגד הזרם. אבא יצחק היה הקול הבריא של תנועת העבודה, הקול אשר דעך אט-אט דווקא אחרי ששת הימים, ונאלם כליל ביום הכיפורים… אהוביה כאילו לא שמע על כך, כי אצלו, כידוע, "הכול תלוי איפה שמים את האוזן". הוא ממשיך את אבא, הרי זה כה פשוט! אמת יש רק אחת – וזו ארץ ישראל! ובכן, אם שכניו וחבריו כבר אינם מתעניינים בארץ הזאת, הטובה, הרחבה, אם הם כבר אינם נחלצים קדימה – אין דבר, הוא ימצא חברים חדשים!

כך דבק אהוביה בחברי גוש אמונים, בגרעין אלון מורה; כך סבב בין היישובים להביא מפרי העמק, לתקן מה שצריך; כך בא שוב ושוב אל 'אסירי המחתרת' בכלא תל מונד, הלוא הם "אחַי גיבורי התהילה"; כך היה 'נהג תורן' קבוע לכל מי שזקוק להסעה בלילה בכבישי השומרון; כך שיבץ את עצמו במשך שנים ברשימות השמירה של גבעה 777 ליד איתמר; כך וכך וגם כך, ועוד כהנה וכהנה – איש יחיד ומיוחד, עבודת יד מעשה אמָן, כמקור ללא עותק…

בכל זאת, היו איתו תמיד כמה חברים נאמנים – ותמיד הם צוות מנצח: הם באים עם כלי רכב וכלי עבודה בעגלה נגררת, הם בונים את בית הכנסת הראשון במחנה קדום לאחר הניצחון ב'סבסטיה' בחנוכה תשל"ו (1975). לא היה מאושר ממנו בימים ההם. שנים רבות אחר כך הוא סגר מעגל, התברר שהוא זכאי לצאת מן המשק לחופשת לימודים ממושכת.

– היכן תלמד?

– בַּישיבה, בקדומים, אצל הרב יצחק בן שחר.

– ישיבה? תלמד תורה? זה נקרא לימודים??

– כן, זה מה שאלמד שם, גם אם לא מוצא חן בעיניכם!

וכך היה.

הוא היה סקרן בלתי נלאה, שתה בצמא כל מה ששמע, אבל לא פחד להתווכח, וגם את רבותיו הוכיח: מדוע אתם לא עולים להר הבית? איך אתם לא מבינים שזהו המקום החשוב ביותר? איך גדל עץ ואיך הוא חי – לא מן השורש, מן העיקר? והרי רק משם כל טעם חיינו, ורק מי שֶשולט בהר הוא ישלוט בָּארץ, ואתם עומדים ובוכים בכותל, בחוץ… תגידו, אתם עייפים? אתם עדיין בגלות? מה קורה איתכם?!

כך נרקם כבר אז המעמד הבלתי-ייאמן אשר בו עמדנו היום: מספידים חברי עין חרוד בבגדי עבודה וראש הישיבה בזקן ופיאות. מתחבקים מתנחלי יהודה ושומרון עם אנשי העמק. כי אהוביה לא ידע גבולות – כולם אהובים, כולם ברורים, בתנאי שהם עושים מה שצריך…

בבגדים כחולים

אֶווה, אמו, קראה לו אהוביה כתרגום שמו של חבר אשר נקרא 'גוטליב'. אבל מבלי דעת ודאי ניצת אז בנפשה ניצוץ רוח הקודש. כי בנה היה אוהב את המקום ואוהב את הבריות – (ולא נאריך בהסבר הכינוי 'מקום' לא-להים, שאינו אלא קיצור-לשון ל"השוכן במקום הזה", קרי: בארץ ישראל, בהר הבית ובבית המקדש) – ומי שהוא אוהב כל-כך ממילא הוא גם אהוב, גם על המקום וגם על הבריות, ובאמת, איך אפשר היה שלא לאהוב את אהוביה?

נער הגבעות, אמרנו. נער בכתונת פסים – ססגוני, בכל שלל הצבעים. הנה אהוביה בדגליו: כחול-לבן של ציונות, אדום של סוציאליזם אבל כתוב עליו: "ואהבת לרעך כמוך". הנה הוא בַּזהב של שדות השלף, בַּירוק העז של מרחבי החיטה ותבואות הקיץ, בַּשוקולד של נִתחֵי אדמת העמק, מתהפכים בלהבי המחרשה. הנה הוא בחאקי, ירוק זית של קצין מודיעין – מכובשי שכם, מן ה'נמרים' בתעלת סואץ – והנה הוא בְּארגמן של מלכות: מוצא, כמנצח, את אירוס הגלבוע; ותמיד תמיד הוא בכחול, אהוביה: כובע טמבל, בגדי עבודה, שמי ערב כחולים וכל הכוכבים…

– "הכי אני אוהב לישון במלון עם כוכבים", כך היה אומר.

– נו, כמה כוכבים?

זיק בעיניו, שוב נפלתָ בפח, "כל הכוכבים, כל הכוכבים כולם! 'תה לא מבין?"

ימי סיוון הם ארוכים. בשעה שנערם תל קברו של אהוביה ליד סלע יצחק, ועמדו כולם להיפרד מחווה – "המלאך שלי", כך שמה בפיו תמיד – עוד היו השמים בכחול עמוק על יזרעאל, זהוב כאש דועכת מעל קו הגלבוע. לא מיהרנו ללכת. התכנסנו בחדר האוכל עם בני המשפחה וחברי המשק. אחד אחד נדלקו הכוכבים ככל שהתעבה החושך – עד שהאירו כולם.

יערבו לך רגבי אדמתך, אהוב יקר. שכב במנוחה, בשלווה, כי לא הרבה היה לך מאלה בחייך. שַׁן תחת כל הכוכבים, כאשר אהבתָ, והינשא מעליהם, הרחק וגבוה אל על, על כנפי השכינה, אהוב יָ-ה…

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011