טובלי אמנם מנסה לכתוב בעקבות המסה הידועה של תומאס מאן, אך הוא מסלף אותה במכוון ומבקש לקדם אג'נדה הגורסת כי הדת צוררת את הרוחניות

אמנות ורוח – יופי ואובדן ב'מוות בוונציה', שי טובלי; הקיבוץ המאוחד, 2011, 168 עמ'

      'אמנות ורוח' – כשמה של המסה שפרסם-לכאורה הסופר המזדקן פון אשנבאך, גיבור הנובלה 'מוות בוונציה' – הוא השם שהעניק שי טובלי למסתו הנרחבת על אודות אחת מיצירות המופת של רב-האמן הגרמני ומגדולי הסופרים האירופים, תומאס מאן. על אף ההתרגשות שאחזה בי – כאחד ממעריציו המובהקים של מאן וכחוקר של יצירתו – למשמע המאורע החשוב, שבו חוקר צעיר ניסה לתת פרשנות חדשנית לנובלה בת מאה שנה, רבתה אכזבתי כשהתבררה לי מהותה של המסה כמסכת של שטיפת מוח אידאולוגית המוסווית בחכמה רבה כמחקר ספרותי מעודן, כפי שאראה בהמשך הדברים.

אך לפני שניגש למוקדה של ביקורת זו, ראוי להזכיר במעט במה עסקה הנובלה המהפכנית של מאן, שנחשבת – ובצדק רב – לאחת הפסגות היותר גבוהות של הפרוזה האמנותית במאה העשרים בפרט, ובתולדות הספרות בכלל.

      העלילה החיצונית, למרבה הפלא (או שמא לא?), פשוטה בתכלית: אמן סגפני, ששמו יצא ברבים לשבח ולתהילת עולם, גוּ‏סטָ‏אב פוֹ‏ן אַ‏שֶׁ‏נבַּ‏‏אך שמו, מקדיש את חייו לכתיבה הסוגדת ליופי, לצורה המושלמת ולאמת הנצחית. לעת זקנתו – ובנקודה זו מתחיל הסיפור – נוסע אשנבאך לוונציה שבאיטליה, בה נתקל בטַ‏אדְז'וּ‏ – נער פולני יפה תואר כבן ארבע-עשרה, שתואר כמי ש"לא ניתן לעמוד בפני קסמו". אשנבאך נתקף לראשונה בחייו ברגשות תשוקה ואהבה, שאינו מצליח וכנראה גם אינו חפץ לשלוט בהם. משיכה זו גורמת לסופר המזדקן והמבודד להישאר בוונציה ולהמשיך לעקוב אחר הנער הפולני, גם כאשר נודע לו כי מגפת הכולרה פגעה בעיר, וזאת על אף שמעולם לא הייתה לו הזדמנות (וכנראה שמעולם אפילו לא רצה) לדבר עם הנער. הסיפור מסתיים כאשר הנער יוצא עם חבריו לשפת הים ואשנבאך מתמוטט ומת בעודו בוהה במושא כמיהתו.

נושא זה, המהווה מעטפת לסיפור כולו, כלל אינו בעל משמעות בפני עצמו ב"מוות בוונציה", ועם כל זאת מעדיף טובלי בכוונה מודעת להפיק מהמסגרת העלילתית מסקנות שאינן קשורות כלל למבנה הפנימי של הטקסט. אשנבאך, שמסר את נפשו במשך שנים כה רבות לאמנות, שכל חייו היו קודש ל"שאיפת-שלמות שאין להשביעה" אשר "הוחזקה בעיניו מנוער למהותו ועצם טבעו של הכישרון, ולמענה ריסן את רגשותיו וציננם", נסחף כבר מן המשפט הראשון שפותח את הנובלה לתוך ים של סערות. הגלים, אמנם, נושאים אותו מפעם לפעם מעט מעלה, אך בכל רגע שעובר הוא נשטף לעומק המערבולת התהומית שהוא בעצמו חותר אליה. ככל שחולף הזמן אשנבאך משכנע את עצמו בתרגילים מודעים – אשר הולכים ומשתכללים עם סמיכותה ההולכת וגוברת של הסכנה – להתקרב ככל שניתן אל הדמון; האי-רציונאלי; האפל; התהומי; הבלתי ניתן להיאמר במילים, בעוד הכרתו הפנימית מזהה את התופת הקרבה ובאה ומרתיעה אותו ללא הרף. אך אשנבאך מעדיף לאטום את תודעתו אט-אט עד השיא הבלתי-נמנע, שמבשר לנו מאן כבר בשמה של הנובלה האלמותית הזאת.

הנובלה "מוות בוונציה", אשר נחשבת לאחת היצירות החשובות במכלול יצירתו עצומת הממדים של מאן, זוכה בעשרות השנים האחרונות לעדנה מחודשת, שכן בבסיסה ניצבת תפיסה אמנותית אשר באה לידי ביטוי קיצוני באופן מחריד ומזעזע בדיוקו עם עליית המשטר הנאצי. בזקנתו, בעודו גולה מארצו בשל התנגדותו לנאציזם, ראה מאן את "מוות בוונציה" כמין יצירה נבואית שהקדימה את זמנה, ולא בכדי; שכן הסיפור הזה, שנכתב ב-1911, חושף בצורה מעוררת השתאות את הזיקה הסמויה והרת האסון שבין ההוויה האסתטית ובין הברבריות, זיקה שנתגלתה לימים כמאפיין מובהק של החוויה הפשיסטית לסוגיה, ואשר עודה מלווה את תרבות המערב בעשרות השנים האחרונות, שבהן מונהגות אידיאות של קידוש היופי הגופני וסגידה לו תוך אובדן של ערכים קאנוניים רבים אחרים.

מסתו של טובלי מנתחת ביופי רב את הנובלה – הסופר-מאנית במוטיביה – מראשיתה ועד סופה, מתעכבת כמעט על כל פרט, ועם כל זאת מציגה גישה שגויה בבסיסה, הנובעת מהכרה מצומצמת ביותר עם חייו של מאן ועם הגותו הספרותית והפוליטית, ומאג'נדה 'רוחנית' אנטי-יודו-נוצרית שהכותב מקדם – ולא בפעם הראשונה (טובלי, מורה רוחני וראש כת, מכריז על עצמו כבודהה מאוריון ודורש מבני קהילתו-כתו להחליף בני זוג כדי להקל על ההתקשרות עם יצורים מגלקסיות אחרות. לא, זאת לא בדיחה). עיקר השגיאה טמון בכך שטובלי, כמו כל קורא סובייקטיבי למהדרין, קרא את "מוות בוונציה" בדרך שאין לה קשר לאמת האימננטית של הטקסט ושל היוצר העומד מאחוריו אלא לעולמו שלו בלבד; עולם שהוא ההפך הגמור מעולמו של מאן. בעת שסופר מגיש את ספרו לקהל הרחב – ובמיוחד כשמדובר בסופר כה אישי ואוטוביוגרפי כמאן (אשר העיד על עצמו, כגתה בשעתו, כי "יצירתי אינה אלא קטעים מווידוי ארוך") – אין דבר מרגיז יותר מסילוף של הכתוב, עד כדי ביקורת אישית של ממש כנגד היצירה ויוצרה; ביקורת שאין בה דבר וחצי דבר עם מה שאנו מכנים 'ביקורת הספרות'.

טובלי סבור כי קיימים בנמצא שני סוגים של אנשים המורמים מההוויה האנושית הבנאלית והם האמן ואיש הרוח, בעוד האחרון הינו התפתחותו הסופית של הראשון, המהווה אך מצב ביניים לפני ההגעה לכדי שלמות. טובלי, הרואה בעצמו את איש הרוח – ולפיכך גם לא נרתע מהוספת נספח הקרוי "תרגיל בפילוסופיה מעשית", עם הוראות שימוש ברורות כיצד להכיל "דימויי יופי" – מבקר בחריפות את אשנבאך, שכביכול יצא למסע מהאמנותיות אל הרוחניות אך כשל (וכפועל יוצא מכך מבקר טובלי גם את מאן עצמו). "זהו רובד נוסף בטרגדיה של האמנות: לא זו בלבד שהיא מונעת נצחית את הפיכתו של האמן לאיש-רוח אלא שהיא גם מונעת את גאולתם הממשית של הגיבורים והקוראים".

טובלי מניח, לא בחכמה רבה, כי "המוסכמה הבלתי מדוברת היא שישנה אסתטיקה רבה, עוצמה צורנית רבה, בטרגדיה, בחוסר התוחלת ובריקנות; שכל עוד אומרים דבר-מה נורא ומייאש בצורה שהיא מרוממת מהבחינה האסתטית, הרי שזו אמנות ראויה לחלוטין". מכאן הוא מגיע למסקנה ש"ייתכן שמאן תופס את גורלו של האמן באופן דטרמיניסטי לחלוטין, והוא עצמו אינו רואה כל מפלט מדרך זו, המובילה בהכרח אלי חושך. אם זהו העניין, הרי שנדמה לרגע כי הוא פטור מדיון מוסרי, כיוון שפנייתו אל הקורא הינה יותר בגדר בקשה להשתתפות בתהליך הרחמים העצמיים של האמן". ולפיכך, "עצם הניסיון להימנע מאופציית ההתגברות ומהמאמץ לנוע לעבר מדרגות גבוהות יותר של קיום ושל תודעה נחשף כלא יותר מאשר רצון מכוון של האמן להמשיך ולהתבוסס בביצת עצמו".

טובלי טוען ברוח ימי יוון כי איש הרוח הוא זה החווה את העולם דרך החושים, המרגיש את האלוהות כאן ועכשיו, בדמותה הפיסית והחומרית (בעיקר באמצעות האקט המיני על שלל סוגיו וגווניו), ומכאן שכל התפתחותה של האמנות בעת החדשה מתוך יסודותיה העמוקים של האידיאה המונותיאיסטית מייצגת בעצם אימפוטנציה רוחנית שבאה לידי קיצוניות במאה האחרונה עם אבדן השורש הדתי. כעת, לשיטתו, כל מה שנותר זו רק מוסכמה חברתית, המונעת מהכלואים בה לפרוץ אל דרך חיים חדשה.

מאן משרטט בנובלה, למן התיאור הראשון, את השתחררותו של אשנבאך מן האמנות שהייתה כל חייו – ומכאן, בקשר בלתי נפרד ביצירתו של מאן, גם את התנתקותו מעולם הערכים אשר בראשם עומדת ההומניות בהגדרתה הרחבה ביותר. חירות זו מובילה אותו, כשהוא שולח לבסוף את ידו אל מושא כמיהתו, לאותה התמוטטות כוללת שהביאה את העולם התרבותי לשמוע "מתוך זעזוע ורחשי-כבוד את הידיעה על מותו". לשיטתו של מאן, מוות זה הינו בלתי נמנע למן הרגע שבו האדם מחליט לנטוש את עולם הערכים המסורתי המחזיק את האמנות 'מבפנים', ושהוא-הוא הקיום המזוקק והרוחני ביותר. טובלי, לעומת זאת, מצליח בדרך פלא לסקור את מלחמתו של מאן בכוחות השאול (שהאמנות מטבעה מציגה את מאבק ההתמודדות עִמם) ככישלון, כבריחה מן החיים, כאנטי-רוחניות. "כיוון שמאן חי בסביבה נוצרית-מסורתית נוקשה, ולא ידע את האופציה של רוחניות המשוחררת מכבלי הדת, הוא נאלץ לשוב אל ימי יוון העתיקה, זמן ומרחב שבהם הרוחני והחומרי טרם נותקו באכזריות זה מזה… מפני שמאן היה משוכנע שאיש כזה [אשנבאך] חייב למות בצער, קוצר ראייתו זה הוא שהגביל את חירותו של הגיבור – במילים אחרות, סופו של אשנבאך אינו יונק מתוך שורשי הסיפור עצמו כי אם מתוך שורשי תודעתו עטופת הרחמים העצמיים ורוויית האשמה של אלוהיו, הסופר".

תומאס מאן, 'קצר הראייה, עטוף הרחמים העצמיים ורווי האשמה, שלא ידע את האופציה של רוחניות ולפיכך התבוסס בביצת עצמו', היה גם הסופר האמנותי והמוסרי ביותר במאה שחלפה, אשר יצירותיו זכו למעמד של רוממות עבור האדם המסרב להיכנע והמתמיד בהתמודדותו. תומאס מאן הינו, כפי שתיאר הוא בעצמו את אשנבאך, "משוררם של אלה העמלים על סף השיבָּרון, הכורעים תחת נטל משׂאם, אלה שכוחם כבר תש ועדיין הם זוקפים את גוום, כל אותם המוראליסטים של ההישג, סחוּפי הבשר ודלי האמצעים, שבלהט התעלוּת הרצון ובכלכול-דברים נבון עולה בידם להתעטף, ולו לזמן-מה, באיצטלה של גדוּלה. והללו רב מספרם, הם-הם גיבורי הדור. וכולם ראו את בבואתם נשקפת אליהם מיצירתו, שם מצאו אישור לדרכם, שם נמצאו מרומָמים ומהוּללים".

הדרך היחידה שבה אני רואה את פרסומה של יצירה זו היא בתוספת הדגשות והערות שוליים ברורות המזהירות את הקורא מהתעלול המחוכם, ההרסני והמסוכן של הסופר, ממש כמו שמתכננים עתה בגרמניה לעשות לספרי 'מחקר' שפורסמו לפני עשורים מספר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011