כשברקע התנהלה מלחמת עולם, היא חיברה סיפורים על עולם קסום וקמאי שבו יצורים קטנים ומוזרים מנהלים חיים משלהם במרחבים של נוף וטבע שיד אדם לא נגעה בהם. המומינים הפכו עד מהרה לגאווה הלאומית של פינלנד

טוּבֶה ינסון

Tove Marika Jansson‏

סופרת ואמנית

נולדה: הלסינקי, 9 באוגוסט 1914

נפטרה: הלסינקי, 27 ביוני 2001

יצירות ידועות: משפחת החיות המוזרות (משפחת המומינים – הסיפור על מגבעת המכשף), כוכב שביט בעמק מומין, ספר הזכרונות של מומינאבא, מה קרה אחר כך?…

ספרי המומינים תורגמו ללמעלה מ-30 שפות, נמכרו מהם מיליוני עותקים, והם עובדו לרדיו, לתיאטרון, לטלוויזיה ואפילו לאופרה

בוקר אחד ירד השלג הראשון בעמק מומין. הוא בא בגנבה, סמיך ושקט, בתוך כמה שעות הכל היה לבן. מומינטרול עמד על מדרגות הבית, התבונן בעמק המתכסה בסדין החורף שלו וחשב בשלווה, "הלילה נשכב לישון את שנת החורף". כי כך נוהגים לעשות כל המומינים מתישהו בחודש נובמבר (ולמען האמת, זה מעשה הגיוני למדי למי שלא אוהב חורף וקור)… בני משפחת מומין וכל חבריהם ומכריהם נערכו בקפידה רבה לקראת החורף הארוך. אמא של מומינטרול הגישה ארוחה על המרפסת, אבל כל אחד יקבל רק מחטי אורן בכוסו (כי מי שחושב לישון שלושה חודשים, חשוב שהבטן שלו תהיה מלאה במחטים). עם תום הארוחה (שלא הייתה טעימה במיוחד, למען האמת) אמרו זה לזה "לילה טוב"… ואז התכרבלו כולם במיטותיהם, חפרו לעצמם גומה נוחה במזרן, משכו את השמיכה עד מעל האוזניים וחשבו על משהו נחמד. אבל מומינטרול נאנח קצת ואמר: "אנחנו מפסידים המון זמן!", "לא נכון", אמר סנופקין, "אנחנו חולמים. וכשנתעורר נראה שהאביב הגיע…". "כו…", מלמל מומינטרול. הוא כבר שקע בתוך אור הדמדומים של חלומותיו. בחוץ ירד שלג סמיך ונהדר. הוא כבר כיסה את המדרגות ונערם בכבדות על הגגות ועל מסגרות החלונות. עוד מעט ובית מומין יהפוך כולו לערמת שלג רכה ועגלגלה. זה אחר זה הפסיקו השעונים לתקתק, החורף הגיע" (מתוך משפחת המומינים – הסיפור על מגבעת המכשף. משוודית: דנה כספי, כתר)

בקתה קטנה על האי ברדסקר, 1945. אדווה חולפת על פני מי האגם הירקרקים והם ממהרים לשוב לשלוותם. טיפות טל מנקדות את גזעי האורנים ואת מחטיהם. לארס ארז את חכתו השכם בבוקר ונעלם, והיא מוצאת זמן לנוח אחרי שהשתעשעה בגילוף דמות הטרול גדול החוטם בענף לִבנה. שם לא העניקה לו – עוד לא מצאה שם ראוי לשדון פיני עגלגל וחביב כמותו – אבל הוא מלווה אותה כברת דרך ארוכה, מקשט את תחתית איוריה. רחש קל של כרסום נשמע מהמטבח. היא מסובבת את הראש ומבחינה בלמינג שצלח את הסדק הצר בדלת שהשאיר אחריו לארס, וחדר פנימה.

האם להמשיך במלאכתה? היא הבטיחה לסיים עד סוף השבוע את הסקיצה לציור הקיר של כנסיית סנט ג'ורג', או אולי להתמכר לשמש שאינה שוקעת, לשקט, הרי לשמו הגיעה. לרגע היא מכופפת את גופה הצנום אל מתחת לשולחן העץ בבקתת גן העדן שלה, רואה נייר תחוב תחת רגל העץ המתנדנדת. עיתון. היא מושכת אותו ומגהצת בידיה את הדף, כותרת שחורה גדולה צועקת אליה את מספר הרוגי הקרב האחרון למול האויב הרוסי. מזה רצתה לברוח, להמשיך לצייר נופי פרא בין עגורים לבנבנים, חתולי בר ועצי מחט, לתרגל את כל שלמדה באיטליה, בצרפת, בשוודיה. אבל זו דרכו של עולם, הצער מתגנב גם לבקתה באגם מרוחק. מאז פרצה המלחמה אביה משקע מחשבות בברונזה, מפסל ומעצב, והיא רואה אותו לנגד רוחה, את הארשת הטרודה שהוא לובש כשהוא יוצר.

היא מקפלת את העיתון, חושבת להיפטר ממנו, אך מן הדף האחרון קופץ לנגד עיניה שוב הטרול הקטנטן, מעטר את תחתית הקריקטורה שציירה למערכת. אולי קריקטורה חדשה תפיג את המועקה שירדה עליה. לא. לצייר היא לא מסוגלת. דמות השדון הגלופה מביטה בה, זיכרון אביה עולה בה, והיא מקרבת אליה דף נייר ובאיזו השראה רגעית, ממין אחר, מתחילה לכתוב את סיפורו של הטרול הקטן שאיבד את אביו ביערות פינלנד, בין עצי האשוח והאורן. ליצור הקטן – מומין תקרא לו – נולדת ללא ייסורים משפחה חדשה: מומין אבא, מומין אמא. היא לא רוצה לכתוב על מלחמה, רק לא על זה, לא על הקרבה ואמונה בצדקת הדרך. רק על יקום משפחתי סגור וחמים שמתקיים בין עמקים ואגמים, איילים וארנבות שלג. ידה נשלחת אל העיפרון והיא מתחילה לכתוב ולצייר פרחים ענקיים פתוחי גביעים וגחליליות המפיצות זוהר…  

אסקפיזם צרוף בטוב

בתום מלחמת העולם השנייה הופיע ספרון צנום – 'הטרולים הקטנים והשיטפון הגדול' – שלאכזבתה של ינסון לא הותיר רושם על קוראיו. גם הספרון השני, 'כוכב שביט בעמק מומין', השוטח את המשך עלילותיהם של היצורים ההיפופוטמיים בעלי העיניים האנושיות, לא הצליח להלהיב את הקוראים הפינים. אבל ינסון, אמנית פלסטית, שעסקה באותו זמן בציור תפאורות לתיאטרון, גמרה אומר להמשיך לכתוב על קורותיה של המשפחה המוזרה. רק אחרי שהתיישבה לכתוב על מומינטרול טוב הלב ועל מפגשו בכובע קסמים ובחמש עננות היוצאות מתוכו, זכתה משפחת המומינים לכבוד הראוי לה, והספר – להצלחה מסחררת, עד כי הוכרז במהרה כספר הילדים הטוב ביותר בפינלנד. מאז רדף ספר אחר ספר, הרפתקה מומינית התחלפה בהרפתקה מומינית אחרת, ויחד הם העניקו לאמנית שהפכה לסופרת את פרס אנדרסן היוקרתי, הפרס הבינלאומי החשוב ביותר לספרות ילדים.

גם בישראל הצעירה הוקסמו הקוראים מנופיה האקזוטיים של ארץ האגמים וממשפחת היצורים האנושיים. הספר תורגם בשנות ה-60 על ידי אוריאל אופק, ונקרא 'משפחת החיות המוזרות' – שֵׁם החוטא לשם המקורי ומחליט על דעת עצמו כי המומינים הם חיות (בשנה האחרונה תוקנה ה"עוולה" והשם תורגם מחדש ל'משפחת המומינים – הסיפור על מגבעת המכשף'; תרגום ראשון משוודית ולא מהאנגלית המתווכת שעשתה בטקסט שינויים מפליגים).

ההערכה שניתנה לינסון אינה ברורה מאליה. ינסון נאלצה לספוג גם לא מעט ביקורת, כיוון שכמו חבריה הסקנדינבים – איסטריד לינדגרן, יוצרתה של בילבי, ואלף פרויסן, יוצרתה של גברת פלפלת – היא כתבה ברוח הזרה לאווירה התרבותית והחברתית בסקנדינביה של אותן שנים. בעולם המערבי הייתה נהוגה בימי המלחמה ספרות ילדים מחנכת, עתירת מסרים, המטיפה בגלוי לערכים מסוימים. המלחמה הולידה תגובת נגד של סופרי ילדים – כמו לאה גולדברג ודוקטור סוס – שמאסו בספרות מגויסת, הפנו לה גב, וקבעו את מושאי כתיבתם כערכים של הומניזם, אינדיבידואליזם ומימוש עצמי. המומינים, נילס הולגרסון ובילבי הם למעשה גלגולים בני זמנם של דמויות מיתיות מהפולקלור הסקנדינבי המציגות תפיסה רומנטית, רצון קמאי לשוב למקור – לעבר בתולי נוסטלגי ולנוף בראשיתי פראי שנמחקו על ידי הקִדמה והמוסרנות. גדולתם של ספרי המומינים היא לא רק בתפאורה הפסטורלית של יערות ואגמים ובפרא, אלא גם בהתנהלותם האנושית – הם טובי לב וזכים אבל גם מקנאים, לועגים, כועסים (המומינים רבים ומתווכחים בתחילת האביב, כי "אחרי שנת החורף מתעוררים המומינים במצב רוח איום ונורא").

ינסון לא ויתרה על הדקויות הקטנות בחיי הרגש המומיניים ויצרה ספרות המכילה את ספקטרום הרגשות האנושיים מבלי לגעת בקצוות – בהרואיות המוגזמת מן הצד האחד או ברשעות וברוע המוחלט מן הצד האחר. הסדרה הפכה לקלאסיקה כי ינסון לא זלזלה בקוראים, לא 'התיילדה' בסגנונה, לא פרשנה את דמויותיה ולא ויתרה על מונחים טרמינולוגיים. לא זו בלבד; האלטרנטיבה העלילתית, הדמויות הפנטסטיות והצפון הרחוק והקר קירבו אל המומינים את הקוראים מכל קצוות העולם הכמהים למשהו אחר, לאסקפיזם צרוף ועטוף בטוב.

העובדה שספרי המומינים נכתבו בשוודית – השפה הרשמית השנייה בפינלנד – לא מנעה מהם להפוך למקור גאווה לאומית פינית. על בולי דואר מופיעות סצנות מתוך סיפוריה של ינסון, ובמסעדות מציעים פסטת שמנטפים וכדורי בשר של מומינטרול. אבל למקפצה האדירה בפופולריות של המומינים אחראית ללא ספק סדרת ההנפשה היפנית שהנגישה את דמויות המומינים פרי ידיה של ינסון אל הקהל הרחב. המומינים פעילים גם ברשת. "אגודת ידידי עולם המומינים" חרתה על דגלה את קידום הפילוסופיה הניצבת מאחורי הסיפור, ו"החזית לשחרור המומינים" מפיצה את עלילותיהם של היצורים האהובים בעולם.

אמנות מן הבית

טובה ינסון נולדה לאב פסל ולאם ציירת אופנה, כשהיא נושמת אמנות מגיל ינקות. כבר כנערה התפרסמו ציוריה, ועם סיום התיכון השתלמה בכל ענפי האמנות – תחילה במולדתה, ולאחר מכן בשוודיה ובאירופה. היא עסקה באמנות על מגוון ענפיה – קריקטורות, תפאורות לתיאטרון, ציורי קיר למוסדות ציבור. יצירותיה כיכבו בתערוכות בגלריות. היא נודעה באיוריה למהדורה השוודית והאנגלית של 'ההוביט' ו'עליסה בארץ הפלאות'. מספרים כי את המומין הראשון ציירה בעקבות מריבה עם אחיה, כששאפה לצייר את היצור המכוער ביותר. עם הזמן עבר המומין שינויים קוסמטיים והפך לסמלה המסחרי.

למעלה מאלף איורים מקוריים של ינסון מוצגים כיום במוזיאון עמק המומינים בטמפרה, כמו גם בית המומינים שבנתה עם חברתה לחיים, האמנית טוליקי פייטלה, בית מיניאטורי בגובה שני מטרים וחצי המחולק לחדרי המומינים. עד יומה האחרון חיה ינסון באי קטן הסמוך להלסינקי, מתמוגגת מהצלחת המומינים. מדי שנה, בקיץ, בתקופה המועדפת עליה, כשהשמש אינה שוקעת, מבקרים 200 אלף איש בפארק 'עולם המומינים' שהוקם על אי באמצע אגם בנאאנטאלי בפינלנד, נכנסים למרתף הריבות של מומינאימא, מתרשמים מאוסף הפרפרים של המיולין ומצטלמים עם סניף וסנורקין. והם מאושרים, כי "האושר הוא מצב טבעי למומינים, עד שהם לא מבחינים בו".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011