תעלולי זליקמן בארץ כוזר / חבצלת פרבר

 

ספרו החדש של הסופר האמריקאי-יהודי מציע עלילת הרפתקאות קסומה בממלכת הכוזרים. סיפור מהנה וגדוש הומור, הפותח פתח להיסטוריה מרתקת, אך ללא ערך מוסף

אבירי הדרך – סיפור הרפתקאות, מייקל שייבון; עם עובד, 2011, 183 עמ'

מייקל שייבון כתב סיפור הרפתקאות שעניינו הוא 'יהודים עם חרבות' – מסע אל העיר איטיל, בירת ממלכת הכוזרים. ב"אחרית דבר" לספר כותב המחבר: "שמו המקורי… של הרומאן הקצר הזה היה 'יהודים עם חרבות'. בזמן כתיבתו, כשאמרתי לאנשים מה שם היצירה שבכתובים, התעורר בהם חשק לצחוק… ימים רבים מאוד עברו, ככלות הכל, מאז חגרו יהודים חרבות או השתמשו בהן דרך שיגרה…".

"אחרית הדבר" הזו היא מעין הנמקה לבחירתו של שייבון לכתוב את הסיפור הזה. ההנגדה בין הסופר ה"חְנוּן", המעדיף לשבת ספון בביתו ומול צג המחשב שלו, ולא להסתכן בגיחות נועזות אל עולם בלתי-מוכר ומסוכן, לבין סיפור ההרפתקאות המטורף שיצא מתחת למנענעי מקלדתו, משעשעת למדי. היא גם במידה מסוימת בגדר וידוי, ומגלה לנו דברים על הסופר, על הפער בין אישיותו וחייו האמיתיים לבין כתיבתו, ועל התהליך שבו נבחר נושא לספר: בין אם זו הבחירה בנושא לספר בכלל, או שזו בחירה – בדומה לזו שלפנינו – בנושא, שהוא חריג במכלול יצירותיו של הסופר. מעבר לכך אין שייבון מגלה את מניעיו, אבל ברור שהבחירה בנושא ממלכת הכוזרים היא בחירה רומנטית מאוד ובלתי צפויה במכלול יצירתו, והיא מרחיבה את מגוון וטווח המצאותיו.  

הסיפור מתחיל בפונדק אי-שם באסיה המרכזית, "על המורדות המזרחיים של הרי הקווקז", שבו מתנהל דו-קרב בין ענק אפריקאי-חבשי העונה לשם עמרם לבין צעיר פרנקי, "עלם שזקנו עדיין לא צימח… דחליל בהיר שיער שמוצאו מאיזו ארץ ערפילית" שלראשו "כובע שחור רחב שוליים", המלווה במָהוּט – מוביל פילים, ועונה לשם זליקמן. זליקמן, הצעיר בהיר השיער המשתתף בקרב, הוא מרפא על פי העדפותיו, שיודע לרפא פצעים ולרקוח מרקחות, כגון זו ש"למד לרקוח מדודו אלחנן, שהיה לא רק רב וחכם גדול בעיר רגנסבורג, אלא שימש לפנים רופא בחצר המלך במילאנו". זליקמן היהודי מרגנסבורג ועמרם החבשי הם שני גיבורי הספר ולצידם המהוט, מוביל הפילים, המפגיש אותם עם בן-חסותו, פילאק. אביו של פילאק היה ה'בק', או מלך הכוזרים, עד שמצביא אחד, בוליאן תפס את המצודה והחל לחסל את כל משפחת הבק הכוזרי ולהשתלט על הממלכה.

זליקמן ועמרם משתכנעים לסייע לפילאק, הנער הכוזרי. במסע מלא הרפתקאות, קרבות ומעשי-הצלה כמעט ניסיים, הם נודדים על פני אסיה במאמץ להימלט מפני הרודפים שהמורד בוליאן שלח אחריו ולהשיב לפילאק ומשפחתו את השליטה באיטיל, בירת ממלכת הכוזרים. תוך כדי כך הם מתמודדים עם בני שבטי רוס – הם הרוסים הקדומים, ומנהלים קרבות ומרדפים עם בני שבטים רבים ושונים ששמם נכחד מדפי ההיסטוריה –אם אינו בגדר המצאה מוחלטת של הסופר. העלילה מסתבכת והולכת, ומקבלת אופי של מלחמת-עולם, שכולה מתרכזת בנקודה גיאוגרפית אחת – ממלכת הכוזרים. גם נערות המתחזות לנערים יש כאן, כיאה לגרסה מודרנית של "אלף לילה ולילה".

כראוי לסיפור הרפתקאות, המלחמות והמאבקים מסתיימים בהצלחה ובניצחון על האויבים. ו"בלילה ההוא קיבלו זליקמן ועמרם את פני השבת באכסניה שברחוב דג החידקן (באיטיל) בחברת חנוכה ושרה ופרח החיים…". אבל כיאה להרפתקנים, זליקמן מרגנסבורג ועמרם החבשי, שמילאו את המשימה שלקחו על עצמם, עוזבים מאחוריהם את ממלכת הכוזרים ופונים "בדרך הראשונה היוצאת מן העיר, ואחת היא להם אם היא הולכת מזרחה או דרומה, הכיוון היה חסר חשיבות בעיניהם. איש-איש מכורבל עמוק בגלימות הפרווה העבות שלו ובבדידות שאיכשהו מצאו דרך לחלוק ביניהם." – ואולי מייקל שייבון כבר מתכנן את ספר ההרפתקאות הבא שלהם?

כתיבתו של שייבון מתאפיינת בחוש הומור עשיר. "איגוד השוטרים היידים" שלו הלך לכיוון ההומור היידישאי והיה דחוס בחיקויים ובפרודיות על הסגנון היהודי המזרח-אירופי. הפעם ההומור הוא מדומיין יותר ודמוי-מזרחי (מי יודע כיצד דיברו או כתבו הכוזרים במאה העשירית?). ההרפתקה הספרותית אינה רק נחלתו של הקורא – אלא גם של הכותב. אלא שבשלב מסוים של הקריאה מתגנבת התחושה שהתוצאה אינה די מעמיקה ומתוחכמת כדי להעמיד ספר הרפתקאות למבוגרים (וההשוואה ל"דון קישוט" מתבקשת אך יומרנית). לרגעים חשתי כמי שקוראת שוב את "שלושים וחמישה במאי" של קסטנר. נדמה לי שהספר מתאים לנערים חובבי הרפתקאות ופנטסיה, בני 13-14 (אלה מביניהם שעוד קוראים ספרים), יותר מאשר לקוראים מבוגרים. התעלולים, גניבות הסוסים, המרדפים והגוויות – כל אלה מתאימים לספרי הרפתקאות לנוער, ולא נוסף להם איזה ערך פילוסופי, רעיוני או ספרותי עמוק יותר. גם האיורים, שמאפיינים בדרך כלל ספרי ילדים ונוער מחזקים את התחושה הזאת.

יחד עם זאת, יש בספר הרבה מידע, אמנם חבוי היטב ומחופש בתחפושות של הלצה ובדיון, על ממלכת הכוזרים, על מנהגיה ויישוביה (שמעט מהם התגלה בחפירות ארכיאולוגיות בחצי האי קרים), ועל הקשר שהיה בינה לבין העולם היהודי באשכנז. כמו כן יש רמזי-מידע על היחסים בין כזאריה לבין המוסלמים, ובכלל על החורבן התרבותי שהמיטו כיבושי המוסלמים במחצית השנייה של האלף הראשון, לפני ש"התבייתו" וקנו לעצמם – ואף העלו לגבהים חדשים – את התרבות הישנה, היוונית-ביזנטית והיהודית, שמצאו בדרכם.

למי שאינו יודע דבר על עצם קיומה ההיסטורי של ממלכה יהודית זו – ספר ההרפתקאות של שייבון הוא "מֵתאבּן" ומפתח מצוין לידע כזה: קליל, פנטסטי, עד כדי שהמידע עצמו נדמה כבדיון. גם הציטוט ממכתבו של חסדאי אבן שפרוט, המופיע בראש הספר, למי שישים לב אליו, ממקם את הבדיון והדמיון במציאות היסטורית אמיתית. ואם קוראי ספרו של שייבון יטרחו אחר כך ויקראו גם מעט על ממלכת הכוזרים ותולדותיה ההיסטוריות, יזכו בבונוס נוסף.

יש לציין לשבח את תרגומה של סמדר מילוא, שעיברתה את ההומור הכמו-מזרחי, שמעורבת בו לשון כביכול-ארכאית ולשון מודרנית, והספר נקרא בשטף כרומן עברי לכל דבר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב בסיון תשע"א, 24.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 ביוני 2011, ב-גיליון קרח תשע"א - 724, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: