מגזר ומגדר / אלה ארזי

 

חזונה של ציפורה לוריא ז"ל, להשמיע קול של אמנות שמקורו בחברה הדתית, מקבל ביטוי מיוחד בתערוכה קבוצתית של אמניות צעירות

 

"איך אני נראית עם כיסוי ראש?"

 

"אנחנו מחכים לאמן בן-דמותו של אורי צבי גרינברג שירים את הכפפה ויצעק בקול גדול. אנו זקוקים לאמנות שאינה תרפיה, אינה קישוט ואינה פעילות מזדמנת, כי אם שליחות". כך כתבה מבקרת האמנות, המורה והיוצרת ציפורה לוריא ז"ל, שהלכה לעולמה לפני שלוש שנים, אל הציבור הדתי. היא הרבתה לכתוב על העדרם של אמנים דתיים או אמוניים בשדה האמנות, ואף על ההדרה של אמנים כאלו מהשיח.

כשותפה לדרך במהפכת לימודי האמנות במגזר הדתי החליטה ציפי מזרחי לממש את קריאתה של לוריא. היא הקימה מיזם בשם "סטודיו משלך" לקידום אמניות דתיות צעירות בראשית דרכן האמנותית, שמטרתו לתת להן מקום ומרחב יצירה, להעניק להן כלים לביסוס כלכלי והצלחה מקצועית ועסקית ומתוך כך להציב אותן במקום של כבוד בשדה האמנותי העכשווי ובחברה בכלל.  

בימים אלו מוצגת תערוכה מסכמת ראשונה של יוצרות המיזם ב'בית אות המוצר הירושלמי' שמול מלון הר-ציון והסינמטק בירושלים. כל אחת מהאמניות יצרה בסגנון שלה מבלי שהתבקשה להתייחס לנושא מסוים. במבט ראשון התערוכה נראית כאוסף מקרי של יצירות: מוצגים מסגנונות שונים מונחים זה לצד זה, החל מעבודות רישום וציור קלאסי ועד לאמנות קונספטואלית העושה שימוש ב Ready Made(מיחזור חפצים מן המוכן). רק לאחר התבוננות מעמיקה, התחוור לי שרב הדמיון על השונה ושהמגדר והמגזר בהחלט משחקים תפקיד.

האמנית ציפי מנדל, בוגרת המגמה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, עוסקת במגבלות החיים הארציים שעומדות בפני האמן המבקש לצלול ולרחף בעולמות היצירה. אגב כך היא משתמשת בדימוי של לידה. בעבודתה "שפתיים" היא מציגה תצלומים של שחייניות על שפת בריכה. השחייניות הן דימוי לנפשות המשוטטות, הנמצאות באזור הדמדומים שבין שני הכוחות האדירים: מים ואדמה. האדמה מסמלת את החיים הארציים ואילו המים מסמלים את השפע האינסופי של מקורות היצירה. התנוחה המכונסת, הכמו-עוברית של השחייניות, מעידה על כך שהן לא הסתגלו לחיי האדמה (והרי הן שחייניות, ומקומן הטבעי במים). הן נראות משותקות מפחד ואחוזות כמיהה לשוב אל הרחם.

כמו השחייניות של ציפי מנדל גם הרקדנית של יעל סרלין, בוגרת מכללת אמונה, מתקשה לרחף באויר. בסדרת התחריטים שיצרה מופיעה רקדנית מחוקת פנים, שחצאיתה נראית כמשקולת. במקום להדגיש את קלילות התנועה מדגישה החצאית דווקא את אי היכולת לצאת בריקוד. יעל סרלין תיעדה בסדרת התחריטים את חברתה הרקדנית שחלתה בסרטן, אולם נדמה שעבודותיה מבטאות תחושה רחבה יותר של אמנים בראשית דרכם, שמכשולים ומשקולות ארציים לגמרי מכבידים על חופש היצירה שלהם.

מעצור הדם והחלב

עבודה של רעות זוארץ עמרני

את תחושת המוגבלות מצאתי גם בעבודותיה של רעות זוארץ-עמרני, אך הפעם מכוון מפתיע. לא הארציות או הכבידה עומדות בדרכה האומנותית אלא עצם היותה אשה ואם. באחת מעבודותיה היא לקחה פתח אוורור של מזגן – מוצר מן המוכן (Ready Made) – ואטמה אותו בעבודת סריגה וריקמה בחוטים אדומים ולבנים. סריגה ורקמה היו מאז ומעולם המלאכות האופייניות ביותר לאשה ואם לא די בכך כדי להראות שנשיותה היא זו אשר חונקת אותה, היא בחרה להשתמש גם בחוטים בצבעי דם וחלב שהם חומרי הפריון הנשיים. עד כמה שקשה הדבר לאומרו, נדמה שנשים רבות מזדהות בסתר ליבן עם אותו המסר, לפיו כוח היצירה הנשי גוזל את כוחות היצירה האחרים. וכמו יצירתה של עמרני, גם שירי הערש העממיים היו מלאים ביטויים מהסוג הזה.  

אך פריון הוא לא רק כוח מעכב יצירה אלא גם משאת נפש – לרווקות שבקבוצה. עבורן היצירה בחומר היא לא עיקר ההגשמה אלא אמצעי לזעוק את הכאב. אחת האמניות נראית בציור "דיוקן עצמי" כמתבוננת במראה בהססנות ובודקת "איך אני נראית עם כיסוי ראש?" מבטה מסופק ומאושר וככזה הוא מונצח על הבד הדומם.

דיוקן עצמי עם כיסוי ראש מופיע גם בעבודות הקרמיקה של מוריה אדר פלקסין, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. דיוקנה אינו ביטוי למשאת נפש, "כך אני נראית במציאות ואני משבצת את הדיוקן שלי בעבודותי כחתימת אמן". היא יוצרת כלים בסגנון וודג'ווד האנגלי מהמאה ה-18, ובמקום לשבץ עליהם תבליטים של גיבורים אלמותיים מן המיתולוגיה היוונית, היא בוחרת לתעד את פרשיית האהבים הקצרצרה והמתוקשרת שהיתה בין צמד הכוכבים בר רפאלי ולאונרדו די קפריו.

מטרתה בעבודה זו היתה להשוות בין מיתולוגיה קלאסית למיתולוגיה עכשוית, אך אני התרשמתי במיוחד מהפער העצום שבין הנשיות הצנועה והמגזרית שלה לעומת הנשיות המתפרצת של גיבורת התהילה: בר רפאלי. בעיני, אחד הקולות הסמויים בעבודה זו מבקש לבחון את סוגי הנשיות זה לעומת זה ולתת דרור לביטויי מיניות ויחסים בין המינים, נושא שלא קבל מעולם מספיק ביטוי בחברה הדתית. אולי זו גם הסיבה שהעבודה מכונה "More".

ללא החמצה

עבודה של יעל סרלין

לעומת רוב היוצרות בתערוכה, המביעות את המתח שבין כח היצירה הנשי ואי היכולת לממש אותו, מביעה רננה לביא קול שונה. אצל לביא, בוגרת בצלאל במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, השילוב שבין נשיות ויצירה הוא שילוב טבעי ומפרה ואין בו שום החמצה. השולחן שהאשה עורכת הוא מרכז היצירה המשפחתית, בו מועברות המסורות וסביבו נוצר ההווי המשפחתי.

את מפת הבד הזמנית היא פיסלה בזכוכית ובכך הפכה את השולחן כולו למעין מקום פולחן נשי. בדומה לשולחן גם כלי המטבח הפשוטים, המיוצרים בפסי יצור המוניים, נטענו בזכרונות אישיים ומשפחתיים על ידי הוספת דימוי מחוויותיה האישיות באמצעות התזת חול וצבע. כך יכולה האמנות להפוך את הפשוט והיומיומי ביותר לכלי ייחודי ומיוחד המשמר את הרגעים המכוננים, הרגעים שמרכיבים את זהותנו ושנולדו מתוך השגרה הסדוקה.

המתחים שבין כח היצירה ואי היכולת לממש אותה, ובין הגשמת הנשיות וההחמצה הכרוכה בה עוברים כחוט השני בתערוכה. אך למרות המהמורות שבדרך, נראה שמיזם "סטודיו משלך" מתחיל לשאת פרי. מספר אמניות עשו פריצת דרך, והציגו בגלריות יוקרתיות ועוד היד נטויה.

"אחד הדברים המרגשים בשבילי" אומרת ציפי מזרחי, "היה לראות איך האמניות מקבלות בערב פתיחת התערוכה הכרה בקרב בני משפחותיהן. זה מראה נדיר לראות כמות כזו של דתיים בערב פתיחת תערוכה"… אולי יש בכך צעד אחד קטן בהגשמת חזונה של ציפורה לוריא.

התערוכה "סטודיו משלך" –  באצירתה של אירנה גורדון התקיימה ב'בית אות המוצר הירושלמי'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב בסיון תשע"א, 24.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 ביוני 2011, ב-גיליון קרח תשע"א - 724 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: