הרהורים על ארץ הממשות / בני פרל

 

בכל פעם שאני מנסה לתהות על התהום שבין הדיבור על הממשות לבין עצם היותה, עולה מולי הגותו של הרב שג"ר.  ברב שג"ר מצאתי את שהרבי מקוצק שיבח: רב שיקרע אותי במסמר האמת, בכנות נוקבת

פאבלו פיקאסו, זמן ומרחב, 1910

רציתי לכתוב על אודות הניכור ולא ידעתי אם לכתוב כתיבה אקדמאית או לזעוק ולנהום ולצרוח ולסבול בדממה תגובות ציניות. אין זו התחבטות של כותב, זו כנראה שאלת קיום סבוכה ואולי זהו המבוי הכי סתום.

כי המציאות הממשית כבר אינה מאפשרת לנו לגעת בה. יש מי שתולה את האשם בפנומנולוגיה הקאנטיאנית. קאנט לימד אותנו שכל מה שנדע אינו אלא התופעה ולא הדבר כשלעצמו. מכאן הותרה הרצועה לכל תיאור, לדיבור על… מבלי לנסות לגעת ב… הממשות הפכה להיות לא רלוונטית ואנו, בני האנוש המתארים אותה, נותרנו עם תיאורים, מילים ודיבור ודיבור ודיבור עד אין קץ.

בין אם היה זה קאנט ובין אם קדמו לו, החלל הפנוי שבין תיאור הדבר לדבר עצמו הטיל אותנו אל הניכור. מדור לדור הופך הניכור להיות יותר חלול, זר ומאיים. אם תרצה לומר, זו האימה שמטילה האקדמיה על עולם הישיבות. בעוד הישיבה מנסה להחיות את אביי ורבא לכדי ממשות קונקרטית ועכשווית, לכדי דיבור עִמם במלוא חיותם, בכל שפתותיהם הדובבות, האקדמיה תותיר אותם לתיאור חיצוני זר וקר.

יש באקדמיה חוקרים שאביי יקר ללִבם, אך גם לפתחם אורבת הביקורתיות. לפעמים נוכל לזהות על פניהם את החיוך הדק על מה שגילו והוא מגלה טפח חדש, מטיל ספק. וארסו של הארוס האקדמי החריף מטיל אימה. המחויבות האקדמית היא לאמת המחקרית ולא לאביי עצמו.

נגיעת המאמין

היושראו בדת את מקור הניכור. נקודת המוצא של המאמין היא בזרות המוחלטת שבין הא-ל לעולמו, בין האדם לאינסוף. המאמין צריך להניח שלעולם הוא לא ידע את א-לוהיו, את ההוויה המשמעותית ביותר של חייו. הגל תיאר אתאברהםכיצור זר לאדמה וזר לבני אדם.

הגל עצמו לא אהב את היהודים, אנטישמיות הייתה אז באופנה ויהודי היה הזר הנכון ביותר, מושא ניכור ברור. אבל טענותיו הן טענות: כיצד יכול אדם שלא לחוש ניכור מול חוסר האפשרות הטוטאלי להשיג את ממשות הא-ל המקיים את ממשותם של האדם ועולמו. אבסורד זה הוא מהות הניכור. אבל גם אחרי טיעון זה, תלמיד ישיבה יכול לחוש את רב ושמואל, אביי ורבא, מתגנבים לתוך נשמתו, עושים בה כבתוך שלהם ומהפכים בה הפוך והפוך דכולא בה.

וא-לוהים, הזר הגדול, הוא מושא לתחנונים, לפולמוס, למשא ומתן, לדיבור ישיר כדבר בן אל אביו, כדבר עבד למלכו, כדבר אהובה אל דודה.

העולם החילוני הפך להיות יותר ויותר זר לאדם, פחות ופחות מובן. תן לתוך הזרות הזו את האינדיבידואליזם ותקבל ניכור צרוף ועצוב. ככל שהאדם הופך להיות יותר אינדיבידואליסט, כך הוא מתרחק מהממשות.

והנה דווקא המאמין, החותר המתמיד אל עבר הבלתי מושג המוחלט, מצליח לגעת באיזו ממשות. אולי היא אשליה? ואולי תוצר תרבותי? הנה גם אני הפכתי להיות קצת מנוכר וכבר איני נותן אמון בסערת נפשו של המאמין, בהוויה האותנטית שאינה סובלת ספקנות ובוודאי שלא ציניות.

מלנכוליה קדושה

האם המאמין אינו אלא תוצר תרבות? ואיך דווקא הוא צולח את התהום שבין הדיבור על הממשות לבין עצם היותה? בשאלות אלו עומד הרב שג"ר זצ"ל ומתבונן, לעתים קרובות מבלי לנסות לענות. בכל פעם שאני מנסה לפענח שאלות אלו, עולה מולי הגותו של הרב שג"ר. ההתבוננות החיצונית החריפה והנוקבת שלו אינה מצליחה להימלט מהניכור, ומאידך אינה מצליחה להיות מנוכרת. האם זו המלנכוליה השג"רית? לא פעם ראיתי את הרב שג"ר במחוזות הקדומים שלו, מנסה להחיות בתוכו את שמחת פורים, כמעט בכוח. רגעים כל כך מאולצים. והיו רגעים שכמעט והיו, אולי כבר נגעו, ומיד חמקו. וחזרה התבוננות מהצד וחזרה המלנכוליות. זו הייתה מלנכוליות קדושה, נקייה מההתנשאות האקדמית ושותקת עד כאב.

כתיבתו מעורבת. לעתים מתחילה בביאור חד, נקי וקר, כמעט כתיבה אקדמית, ופתאום באו המשפטיםשרק הוא ידע לנסח, תובנות חיים המחלחלות למקומות הבלתי פתורים שבקיום האנושי. אחד מידידיי סיפר לי סיפור על הרב שג"ר. הוא חזר מספר פעמים על הסיפור הזה, נדמה שהסיפור התפתל בקרבו. במלחמת לבנון הראשונה, אמר אותו ידיד, קיבלתי חופשה. במקום להגיע הביתה נסעתי אל הרב שג"ר. הייתי עייף, טרוד, ומאורעות המלחמה פעמו בי. קיוויתי שהרב ילטף אותי, יחבק, יגיד לי מילה טובה. הגעתי לביתו ולא כלום. כל אימת שסיפר לי את הסיפור, הייתי מגחך בתוכי – ליטוף? חיבוק? מצאת לך מי שייתן… אני מצאתי ברב שג"ר דווקא את מה שהרבי מקוצק שיבח: רב שיקרע אותי במסמר האמת, בכנות נוקבת. אך הריחוק לא היה אינהרנטי לתורתו. פעמים שהיא כה מכמירה את הלב, עד שאינך יכול שלא להתמלא בכל הטוב.

האם היה כאן ויתור על הממשי? האם יש כאן תנועה קירקגוריאנית הרואה בוויתור את הממשות? ייתכן, אבל ייתכן שמדובר בהשלמה עם היותו של האדם כפוי ונתון לפער הנצחי שבין המילים המתארות לבין הדבר שאותן הן מתארות. האדם לעולם לא יֵדע למה הוא כך ולא אחרת, האם יש פשר להיותו או שמא פשר זה הוא רק מילים שלעולם לא יוכלו להיות הדבר עצמו. ובפער הזה שבו אין תשובה נוצרים רעיונות אך גם סכנות.

הוויכוח לא בא

לפני זמן מה פרסם הרב שי פירון אירוע שבו התלבטו תלמידיו בעניין שבו פסיקת הלכה סתרה פעילות התנדבות חשובה. למקרא הפולמוס כמעט התקנאתי בתלמידי הרב פירון; בתלמידי ישיבתי הניכור אולי כבר נגע. ומעשה שהיה כך היה: שחקנית בשם ליא קניג, אישה נמרצת ומוכשרת כבת שמונים, יצאה למסע הופעות של סיפורים ושירים ביידיש באירופה. למסע זה הייתה אג'נדה ציונית משהו, ואליה היו אמורים להתלוות תלמידי הרכב מוסיקלי ממגמת המוסיקה בישיבה, המתמחים במוסיקה יהודית אירופאית מסוף המאה התשע עשרה. תלמידים צעירים העוסקים בחומר נדיר וסבוך, וירטואוזי וקשה לביצוע, הם אטרקציה, והמארגנים סברו שהדבר ימשוך קהל. מכיוון שהתלמידים היו אמורים ללוות אותה בחלק מהשירים עלתה שאלת האזנה לשירת נשים. שלחנו שאלה זו לרב אריאל, שהוא הפוסק הקבוע של הישיבה בנושאים אלו, ותשובתו הייתה שיש לאסור.

קיוויתי לוויכוח, רציתי שהתלמידים יתמרדו: מה לה לסבתא ששרה שירים ביידיש ולהלכה שקול באישה ערווה?

אף קול. התלמידים משכו בכתפיים. כך אמר הרב, זו ההלכה ובזה הסתיים הדיון. ליבוביץ היה שמח: ההלכה הפכה להיות שפה סגורה שיש לה חיים משלה ואלו אינם קשורים עם הממשות, עם המצב הקונקרטי. אחד התלמידים אמר לי שהוא מצטער על ביטול מסע ההופעות אבל שמח על הוויתור שכן הוויתור מעניק לו משמעות. קירקגור, כבר אמרנו?

מכה לגאווה

ובכל זאת, אולי יש לתת לניכור ולבדידות מעט מקום. ההבנה שלא נגיע אל המוחלט למרות תשוקתנו אליו היא מקור הצניעות, היא מכת מוות ליהירות. מול האינסוף כל דבר הוא אין. עם הידיעה שקיום ההלכה אינו מעניק גאולה שלמה, אלא היא רק עוד ניסיון לומר דבר מה, באה גם האותנטיות, קיום ההלכה ללא יומרות, ללא אשליות וללא שמץ של פטרנליזם.

גם בניכור האקדמי וגם בזה הישיבתי טמונה סכנת היוהרה, אך תלמיד הישיבה עשוי לקבל את הבלתי מושג, הבלתי אפשרי, כאפשרות קיומית ומוחשית המכחידה את היהירות. ייתכן שכאן טמון סודו של תלמיד הישיבה שמסוגל להגיע לאינטימיות גם בתוך עקרון האמונה בא-ל הבלתי נתפס, הבלתי אפשרי.

איני יודע אם לכתוב כתיבה אקדמית על הניכור מהממשי ולהביא ניכור, או לפתוח את לִבי ולהסתכן בבנאליות. ובכל זאת, גם אם בוז יבוזו לי, אבקש לומר דבר מה בנאלי: ממשות או לא ממשות, אני כל כך רוצה עוד פעם אחת את מה שכבר לעולם לא יתאפשר, למשל: לדבר עם הרב שג"ר בממשותו.

הנה, נותרתי עם הפער (הכל כך שג"רי) בין מה שאנו נכספים אליו לבין חוסר האפשרות המוחלט לעשותו. ואולי היותי נתון בהוויית הפער הזה זה בדיוק הדיבור הנכון שאיתו?

הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן בתל אביב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב בסיון תשע"א, 24.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 ביוני 2011, ב-גיליון קרח תשע"א - 724 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: