ספרה של קדר הוא אנטיתזה להנמכה השלטת בסיפורת, ומוכיח שהאופציה הגבוהה – בשפה, בעלילה וברמתן האנושית של הדמויות – אינה פחות אותנטית. סופסוף אלטרנטיבה תרבותית-יהודית שאינה צדקנית או סטרילית. פואטיקה של גבהים

אהבה שמיים וריח הדרים, מירה קדר; ידיעות ספרים, תשע"א 2011, 222 עמ'

הקדמה קצרה: מעולם לא פגשתי את מירה קדר, אך בעקבות פנייתה עיינתי בטיוטת הרומן האחרון שלה, ושיגרתי הערות ביקורת. הסיבה לנכונותי להשקיע זמן ואנרגיה ביצירתה, זהה לסיבה שבשלה אני כותבת מאמר זה.

הרומן שלפנינו הוא ספרה השישי של מירה קדר. קדמו לו שני ספרי שירה, שאחד מהם (מורביות של תאנה, 1990) זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. קובץ הסיפורים "רצוא ושוב" (1999) היה בבחינת בריאה חדשה בתחום הסיפורת העברית: סיפורים מודרניים ברמה אמנותית גבוהה שנקודת המבט שלהם אמונית, ללא ספחים דידקטיים והתכחשות לרגשות אנוש. לאחר מכן פורסם "שותפי סוד" (2002) ולאחריו "אחד מאלף" (2008), שלפני פרסומו קיבל אף הוא פרס אקו"ם ליצירה בעילום שם, וזכה להצלחה רבה. עתה הופיע "אהבה, שמיים וריח הדרים" שיש בו פיתוח נוסף של אותן תכונות אסתטיות המאפיינות את כתיבתה של קדר.

הרומן בנוי בטכניקה פוקנרית של ריבוי מספרים, שמייצגים כאן שש נקודות מבט (האחת מופיעה רק באפילוג), כשלעתים חותך את רצף הסיפור מבט של דמות אחרת, מה שיוצר אפקט פוליפוני מעניין. בשונה מ"אחד מאלף", שבו הופיעו במקביל שתי נקודות מבט של נשים קרובות בגיל וברקע, כאן בולט הגיוון: גברים ונשים, חילונים ודתיים, מבוגרים יותר ופחות וגם נער צעיר. הגיוון הזה, מעבר לעניין העלילתי והפסיכולוגי שבו, משרת גם תפיסת עולם המחשיבה את האדם באשר הוא אדם כאחד מיסודות האמונה, ברוחו של הרב קוק שכתב על "הקודש, האומה והאדם". טקסטים מהרב קוק, בעיבוד ובהשמטה לצורך הבהירות, מופיעים כחלק בלתי נפרד מהטקסט.

מהו האדם? האם יש בו מרוחו של הא-ל? האם טבעו חשוך או מואר? אלה מקצת השאלות המנסרות בחלל הספר. אבל בראש ובראשונה זהו רומן עלילתי על גברים ונשים שאוהבים, מתלבטים, סובלים ומתמודדים עם בעיות מסוגים שונים, בד בבד עם השאלות הרוחניות המעסיקות אותם. בחלק הראשון, הקרוי "אהבה", מתוארות הזיקות הרומנטיות שבין גלעד ורותם, ענבר ועופר, יעל וצבי. כבר בחלק זה מופיעות תמיהות אחדות היוצרות פערי מידע וסקרנות שייפתרו במרוצת העלילה. חלקו השני, הקרוי "שמים", ממשיך את הקו העלילתי, אך מתמקד בשאלות רוחניות על דמות האדם וזיקתו לא-ל. הכותרת האחרונה ,"וריח הדרים", מתקשרת אסוציאטיבית לאירוע הקשור בדמותו של גלעד, שאינו מופיע כמספר, למרות היותו הדמות החשובה ביותר, ואנו יודעים על אודותיו רק מהתרשמויות של דמויות אחרות.

וכאן אני רוצה לציין תכונה מהותית של רוב הדמויות ברומן זה וגם ביצירות אחרות של קדר: גובה אישי. אמנם פה ושם מופיעות מעט דמויות משנה שיש בהן פן שלילי, אך אלה מצויות במעגל החיצוני לחמשת המספרים הקרובים זה לזה כידידים וכבני משפחה. דמויות גיבוריה של קדר הן בעלות רמה גבוהה בכל המובנים: אינטלקטואלית, אמנותית, דתית, מוסרית; רגישות גבוהה לזולת, יכולות של חסד ונתינה. על כך מוטחת תכופות ביקורת במירה קדר, ובמבט ראשון גם אני שותפה מעט לביקורת זאת. אך בעניין זה אני מבקשת להציג עמדה מורכבת יותר וכפולת פנים.

מצד אחד, אחרי שהורגלנו לספרות הקלאסית הגדולה החושפת את תהומות לב האדם, יש לכאורה בעיה בכתיבה על דמויות גבוהות מהחיים. הייתכנו אנשים כה מושלמים? היכן הצללים, האופל, התהומות הדלוחים וכל התובנות שקיבלנו מפרויד נוחו עדן? מה גם שמאז צ'כוב בולט יסוד של הנמכה בחלקים רחבים של הספרות, הנמכה שעשויה להתבטא באנטי-גיבורים, בתיאור מצבים נמוכים מסוגים שונים, ובראייה נוקבת וחסרת אשליות של דמות האדם. ההנמכה בסיפורת ובדרמה ואף בשירה היא אספקלריה לעולמנו כפי שהוא על אסונותיו ומשברי הגותו: אובדן האמונה הדתית בקרב רבים, קריסת האידיאולוגיות הגדולות, שחיטת פרות קדושות, התחושה של חיים חשופים ללא אשליות.

אבל ניתן לראות את הדברים באופן שונה. ההנמכה היא רק אופציה, אחת מרבות. רק מוסכמה ספרותית של תקופתנו. פריצת גבולות, שהייתה בזמנה חידוש מרענן, התגלות רחבה יותר של רוח האדם, והפכה לעוד מוסכמה, המתאפיינת בחיים תלושים ונמוכים, בגילוי עריות לסוגיו, שמריבוי מופעיו נדמה כי פסו אנשים נורמליים מן הארץ, שלא לדבר על הביטול המוחלט של הצניעות. אך כשם שיש אופציה של הנמכה, כך יש אופציה של הגבהה. והיא הרבה יותר אותנטית למי ששורשיו הרוחניים נטועים במטפיסי, באמוני; למי שמאמין באפשרות מוסרית-רוחנית ובחתירה אישית להתעלות.

קדר בחרה בפואטיקה של הגבהה שלעתים נוגעת בסמליות; עם זאת, אין הדבר מטשטש את אופיין האנושי של דמויותיה. כך למשל, דמותו של ד"ר גלעד עיני, איש מופת מכל בחינה, המעוצב בפחדיו, בהיסוסיו וגם בטעויותיו. לא אידיאליזציה מזויפת לפנינו, אלא אנושיות על כל חולשותיה שמיתמרת לגובה. זאת המציאות של קדר. וכך עולה גם מדבריה, כפי שהובעו במאמר מעל דפי מוסף זה, שבו היא מעידה על עצמה שבעולם התורני שבו חיה הקיפוה אנשי סגולה.  

וכאן מילה על העניין המגזרי, למרות שמירה קדר היא סופרת טובה בלי קשר למגזר הדתי-לאומי שממנו באה, המורכב אף הוא מהרבה מגזרים קטנים וגדולים. אלה מאיתנו שלא ויתרו על הספרות, אך סובלים מצביונה העכשווי, חולמים על תרבות אלטרנטיבית, יהודית במהותה. על ספרים אמוניים, אך לא סטריליים ומנותקים מנשיות ואהבה (או מגבריות ואהבה). ספרים שעומדים בכל קני המידה הספרותיים-עיליים של תקופתנו, אך אינם נשאבים אל ההנמכה ואל הכיעור. ראוי לזכור תמיד שההנמכה היא רק אופציה, שפעם כתבו אחרת וגם היום זה אפשרי. שעגנון היה מודרני. ש"סיפור פשוט" שלו, הנקי מניבול פה, הוא אחד הספרים הכי ארוטיים שיש.

מעבר לבשורה הזו, קדר מתגלה כסופרת משובחת. עיצוב הדמויות מקורי. הדמויות חיות ומוחשיות. התיאורים החיצוניים מעניינים, ומרמזים לעתים על מהות פנימית, לצדם של האפיונים הישירים. למשל, הרופאה היפהפייה שנראית מושלמת חיצונית אך יש בה איזו גמלוניות המרמזת על פגם פנימי נסתר; היופי הקורן של הנפש נשקף דרך פניו המכוערים של גלעד עיני; הדמויות מגולמות על ידי מבטים ותנועות אופייניות, וגם על ידי ביטויים חוזרים המעבים את תכונותיהן. גם תמונות אמנות משמשות כאמצעי לשרטוט הדמות, בין אם כציור המבטא את האמנית או כהתרשמות של מי שצופה בציור.

מעבר לדמויות, עלילת הספר נטועה במציאות הקשה של הישראליות וגם לפניה. הזקנים הם פליטי תרפ"ט; חייהן של דמויות אחרות מתנהלות בין מלחמה זאת או אחרת ופיגועים וכן בזיקה לטראומות לאומיות אחרות. כמו ביצירות אחרות של קדר, החיבור למציאות חד ונוקב אבל הפוליטיקה אינה חודרת. לכך קשור מוטיב האובדן המככב ברומן. אובדן אישי או אובדן לאומי. רותם, אשתו של גלעד, התייתמה מאמה בגיל רך, וחרדה כל העת לבעלה. קדר מעלה את הדברים בזיקה לדמותו של גדליה צימליך מ"סיפור פשוט" של עגנון. שרשרת של רמזים אפיים מוקדמים מעבה את האווירה, אם כי הסוף ידוע מתחילתו.

מירה קדר היא אמנית הלשון, ושפת הכתיבה משלבת "ספרותיות" גבוהה (סטיליסטיקה) יחד עם ביטויים מחיי הדמויות, בין אם אלה ביטויי עגה או ארמיזמים של תלמיד חכם. בולטים הרבה צירופים מקוריים, איחוד מילים קצרות למילה אחת, ביטויים פרי רוחה ומעל לכול – לשון פיגורטיבית מרתקת שאינה מפריעה למהלך האפי ואינה עומדת בפני עצמה, אלא משקפת את הדמויות והמצבים באופן עדין ואנין. לשון שהיא מההישגים המרשימים ביותר בסיפורת הישראלית של ימינו. ונוספים על כך ארמזים לשוניים מכל מיני תחומים, גם משירי נעמי שמר, למשל "על הדבש ועל העוקץ", שמתקשר לתיאורו של עופר כדבשי ולמוטיב הדבש שביצירה.

הספר הזה של קדר, כמו האחרים, שונה מכל המוכר והידוע בסיפורת העברית. הנושאים, הסגנון, הדמויות, היסודות הערכיים הלקוחים מתורת הרב קוק, האמונה העמוקה ברוח האדם. הפתיחות לאדם באשר הוא אדם, דתי כחילוני, יהודי כערבי. היכולת לכתוב על אהבה באופן טהור.

מירה קדר היא סופרת אותנטית, רבת יכולת ומיוחדת, שמצליחה לרבע את העיגול: גם לכתוב ברמה גבוהה ללא פשרות, וגם להיות מובנת לקהל קוראים רחב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו בסיון תשע"א, 17.6.2011