ממנטובה ועד ורסאי: אסונות חתונה בחודש סיוון / יעל לוין

 

בהיסטוריה של יהדות איטליה מוכרים שני סיפורי אסונות הדומים להפליא לאסון 'ורסאי' בירושלים, שהתרחש לפני עשור. בעת ההיא חיברו על כך קינות וקראו לתשובה

כתובה מאיבריאה, 1790

לפני כעשור, ביום חמישי בלילה, ג' בסיוון תשס"א, 24 במאי 2001, אירע אסון ורסאי. במהלך חתונה שהתקיימה באולמי "ורסאי" בתלפיות בירושלים קרס חלק נכבד מהרצפה בשעה שרבים מן הקהל רקדו ברחבת הריקודים באולם שבקומה השלישית. עשרים ושלושה בני אדם נפלו אל מותם, ושלוש מאות אורחים לערך נפצעו. פעולות ההצלה נמשכו אל תוך השבת.

והנה, מתברר כי שני אסונות דומים אירעו בחתונות יהודיות בצפון איטליה; האחד במנטובה בשנת 1776 והאחר באליסנדריה (Alessandria) בשנת 1835. כל אחד מהאסונות הללו גבה קרבנות רבים בנפש. מלבד זאת, מקרה דומה אירע באִיבְרֵיאָה (Ivrea), לא הרחק מאליסנדריה, בשנת 1785 במהלך סעודת שבע ברכות בשבת, אולם בנס לא היו אבידות בנפש כי אם פצועים בלבד. בדברינו הבאים נעלה את זכר שלושת המאורעות הללו לפי סדר התרחשותם הכרונולוגית.

אסון מנטובה

ביום שישי, י"ג בסיוון תקל"ו, 31 במאי 1776, עמדו להיערך בגטו היהודי במנטובה שלוש חתונות. שתיים מבין הכלות לא היו בנות המקום, וציבור רב במיוחד נאסף אפוא בגטו. הקהל בא לביתו של חננאל יוסף פינצי, אביו של החתן משה אברהם פינצי, בן מנטובה שעמד להינשא לגרציוזה פואה מסביוניטה הסמוכה.

המבנה היה בן שלוש קומות, וקהל רב ניצב בקומה השלישית. לדברי הרב יעקב רפאל סרוואל (Saraval) (1707-1782) במבואו ל"קינת סופדים", היא הקינה שחיבר בעקבות האסון, "עוד בפי המברך מלת 'שמח תשמח' כָּלְתה הרעה" וקרסה רצפת עליית הבית מפאת כובד המשקל ונפלה על רצפת הקומה השנייה. זו קרסה בו במקום, ובעקבותיה קרסה הקומה הראשונה אל תוך מרתף היין, שם "נפלו נשברו ונלכדו" הקרואים. שישים וחמישה בני אדם קיפחו את חייהם באסון; שלושים ושבעה גברים ועשרים ושמונה נשים, ובכללן גרציוזה פואה ובתו הגדולה של הרב סרוואל. שלושים ושבעה בני אדם נפצעו קשה, ובין הפצועים היה החתן משה אברהם פינצי.

החיד"א, ר' יוסף חיים דוד אזולאי, שהה באותה עת בעיר במסגרת מסע שליחותו השני מארץ ישראל כשד"ר חברון. ביומנו שבספר מסעו הנודע "מעגל טוב", הקדיש הוא את הערך של "סיון 14" שנת תקל"ו, דהיינו יום השבת שלמחרת האסון, להבאת עיקרי המאורעות המצערים כפי ששמעם. לדבריו, החכמים יצאו לבית אחר לחתום על הכתובה והתחילו לומר "שבע ברכות" ואז אירע האסון.

בעיתון המקומי במנטובה הופיעה כתבה בדבר האסון, וכן פורסמה רשימת הנספים. רשימות חללים מובאות גם בכתבי יד אחדים. נשתמרה אף כרוניקה, רובה איטלקית ומיעוטה עברית, שנתחברה סמוך לאירוע. כמו כן, תיאורים קצרים של המאורע מופיעים בכתבי יד אחדים ובפרסומים שראו אור בעקבות האסון, כפי שיפורט בהמשך.

כחלוף חודש ממועד האסון, ביום ראשון, י"ג בתמוז תקל"ו, 30 ביוני 1776, הורו ראשי הקהילה לקיים יום של חשבון נפש, והעמידו בבתי הכנסיות משמרות של מתענים ומתפללים. למטרה זו נדפס דף בודד עם סדר לימוד לעילוי נשמות הנפטרים ("מראש בס"דר"). בקטע הפותח של דף זה הובעה בין היתר המשאלה "לא תקום פעמַיִם צרה".

בעקבות האסון חיבר, כאמור, הרב יעקב רפאל סרוואל את החיבור "קינת סופדים", שנדפס במנטובה בשנת תקל"ו. בפתח הדברים העלה את זיכרון המאורע, ולאחר מכן תיאר בצורה מפורטת, ציורית וטראגית את שהתרחש. מדברי המחבר במבוא נראה לומר שהקינה נתחברה סמוך לאחר האירוע וכי אמרוה ביום התענית והתפילה שהתקיים במלאות שלושים לאסון.

היצירה עוררה רושם רב ונפוצה ברחבי איטליה. לדברי משה גורלי, "מקינה זו בולטת דרך כתיבתם הפיוטית המקובלת, השגרתית בלשונה ומבנה, של פייטני איטליה, הנתונים עדיין במאה הי"ח במסורת משקל היתדות" (תצליל, ב). צריך לציין כי בספר "תולדות גדולי ישראל" כתב הרב מרדכי שמואל גירונדי כי הרב סרוואל הדפיס את "קינת סופדים" כדי "לספוד ולתנות על הריסת בתים רבים שנפלו בעיר מנטובה" (עמ' 207), וגורלי הסיק מכך שהתרחשה רעידת אדמה, אולם אין יסוד לפרשנות זו.

יום השנה לאסון נקבע כיום תענית ותפילה, ולקראת מועד זה פורסם סדר התפילה בחוברת "סדר תענית צבור". לפי הנזכר, יום זה הוכרז כיום זיכרון בכל ששת בתי הכנסת של מנטובה. בשחרית נקבעה אמירת סליחות, ובחצות היום נזכר שיש לומר את "קינת סופדים", אשר לגביה מובהר שהיא "כתובה על ספר וחקוקה בעט ברזל ועופרת". קודם תפילת מנחה עמד לדרוש רבה הראשי של מנטובה, הרופא ישראל גדליה קזיס (1711-1787), דרשת תוכחה לעורר את הציבור לתשובה, ובמנחה שוב נקבעה אמירת סדר סליחות. אפשר לציין כדוגמה כי צונץ כלל את האירוע בין ימי הזיכרון הראויים לציון בתולדות עמנו, בחיבור שפרסם בגרמנית בשנת 1872 (Die Monatstage des Kalenderjahres).

"קינת סופדים" הועתקה באנתולוגיה "קול עגב", בעריכתו של אברהם ברוך פיפירנו, שיצאה לאור בדפוס בליוורנו בשנת 1846. כן נכללה היצירה בקובץ "מבחר השירה העברית באיטליה", בעריכת חיים שירמן (בלא דברי המבוא), שהתפרסמה בשנת 1934.

נס באיבריאה

בשבת פרשת נשא, י"ב בסיוון תקמ"ה, 21 במאי 1785, קרסה רצפת הבית שבו נערכה סעודת שבע ברכות לחתן יוסף יצחק אוליויטי ולרעייתו בעיר איבריאה שבפיימונטה (צפון מערב איטליה), אולם בנס לא היו נספים. פרטי המאורע מובאים בכתב יד ספריית לידס – אוסף רות 225 (סרט 15365 במכון לתצלומי כתבי היד) שטרם התפרסם, וכן נלווה לו שיר הודיה בן י"ח בתים, הפותח במילים "עַמִּי נָדִיב אֵתָיוּ". הן המבוא והן התפילה מופיעים באנונימיות, אולם ממקורות אחרים ידוע כי התפילה היא פרי עטו של הרב משה מיכאל פינקרלי (Pincherle), רבה של אליסנדריה בשנים 1780-1789, שהיה בין הקרואים.

כתב היד פותח בתיאור נסיבות האירוע שנראו לכאורה בתחילה כעשויות להתפתח למקרה טראגי, אולם באורח נס התהפך הכול לטובה והייתה הצלה גדולה. בשיר ההודיה עצמו נאמר כי הרצפה הוטלה אל הארץ, ומדובר אפוא בקריסת הקומה הראשונה. הימלטות זו מאסון הביאה את הקהילה לקבוע את מועד ההצלה כיום פורים מקומי, בהתאם למנהגן של קהילות רבות לציין הצלות מפורענויות שהתרגשו עליהן. לפי הנאמר לקראת סוף הכרוניקה, ציון יום זה היה אמור להתמשך עד ביאת המשיח.

הכרוניקה פותחת במילות הודיה לבורא עולם. לאחר מכן מצוין בכלליות שהאירוע התרחש בשבת "סדר יברכך ה' וישמרך", אולם בשיר ההודיה עצמו מצויה הרמזה למועד המדויק, בשורה "עֵת זֶה צָרָה נִהְיָיתָה", כאשר המילה "זה" מודגשת. כך ניתן לקבוע שהמאורע התרחש בי"ב בסיוון תקמ"ה, 21 במאי 1785, שבת פרשת נשא. לפי הנזכר, האדמה נבקעה לפתע פתאום ופצתה את פיה, והקרואים נפלו לתוך החלל שנפער. הם חשו שהם עומדים למות, ונשמעו צעקות רמות; בנים קראו לאבותיהם ואבות לבניהם, בעלים לנשותיהם ונשים לבעליהן. אולם לאחר נפילתם קמו באורח פלא ועמדו על עומדם, ואם כן לא היו נפגעים בנפש. בתיאור המאורע עצמו אין מוזכרים פצועים, אולם ממזמור ההודיה עולה שאמנם היו פצועים.

בעקבות ההצלה קיבלו עליהם לעשות מדי שנה את היום הזה כיום הילול ושבח לא-ל יתברך. בחלקה האחרון של הכרוניקה מתואר אופיו המיוחד של היום: את תפילת ערבית יש לומר בניגון של מועד, אין אומרים תחנון, מדליקים נרות בבית הכנסת בשחרית, אומרים "הלל הגדול" – שנוסחו מובא בכתב היד לאחר הכרוניקה וקודם תפילת ההודיה – ולאחריו את התפילה הנזכרת "בלב שמח ובנפש חפצה בזמרה ובנעימה".

מעניין לציין כי החתן, יוסף יצחק אוליויטי, שימש, לכל הפחות בהמשך הזמן, כמוהל, ויש בידינו כתב יד של תפילות למוהל אשר נכתב למענו בשנת תקנ"ג (1793), וכן מצוי בכתב יד פנקס המוהל שלו בשנים תקנ"ג-תקע"ה (1793-1815). הוא חיבר ביאור להגדה של פסח הכולל גם הלכות פסח, "ויזרע יצחק", המצוי בכתב יד, חיבור שנכתב או הועתק בשנת תקס"ו (1806).

טרגדיה באליסנדריה

ביום שישי אחר הצהריים, אסרו חג שבועות, ח' בסיוון תקצ"ה, 5 ביוני 1835, התקיימה באליסנדריה – אף היא בפיימונטה – חתונה של בני זוג יהודים. הרצפה בקומה העליונה של הבית, הקומה השלישית, שבה נערכו הנישואין – קרסה עד הקומה התחתונה, ולפי הנזכר ב"צעקת שבר" המתעדת את האירוע, "מרום הגג עד היציע התחתונה ועד החנויות, שלש ירידות זה על גבי זה, והמה בעליונה". נסיבות אלה מזכירות את אסון מנטובה, שגם בו קרס בית בן שלוש קומות עד היסוד.

שלא כמו אסון מנטובה שממנו ניצלו רבני המקום, הרי שבאסון אליסנדריה קיפחו את חייהם גם דמויות רבניות נודעות. הרב מתתיה סגל הלוי, רבה של אליסנדריה, מצא את מותו יחד עם אשתו סטילא אוטולינגי, וכן גם סגן הרב הראשי הרב רפאל ברוך עמאר והחתן עצמו. הרב הלוי היה מסדר הקידושין וכשהאירוע התרחש "על כף איש המברך עוד כף היין".

הרב מתתיה סגל הלוי (נולד בשנת 1779) ירש את כס הרבנות באליסנדריה מאביו. לרגל נישואיו פרסם את השיר "למנצח על שושן". יצוין עוד כי בראש חודש מרחשוון תקפ"ט (1828) אירעו רעידות אדמה באזור, אולם יהודי המקום ניצלו. הרב הלוי חיבר תפילת הודיה על נס ההצלה, "זבח תודה", שיצא לאור בדפוס בליוורנו. לאחר מותו מילא בנו אליהו את מקומו. הרב עמאר היה "שוחט ובודק חזן מלמד תינוקות ומוהל" ("צעקת שבר"), וכן מחברם של תפילות ושירים שנשתמרו בכתבי יד.

באירוע זה נספו חמישים בני אדם, מתוכם כשלושים יהודים, וכן היו פצועים רבים, ובהם שלושים וחמישה יהודים. בחתונה זו היו מוזמנים לא-יהודים רבים, חלקם אנשי צבא, אשר הכלה שימשה כתופרת בעבורם, וכן נכחו שני כוהני דת צבאיים קתוליים. בין ההרוגים הקתוליים היו אנשי צבא ושני מנגנים. השתתפות החיילים ואנשי הדת הייתה אסורה על פי חוק, ובעקבות זאת כוהני הדת גורשו מהצבא.

לזכר המאורע חיבר הרב פנחס אשכנזי את "צעקת שבר", הכוללת בחלקה הראשון את תיעוד האירוע ולאחריו קינה. חכם זה היה תחילה רבה של אסטי (Asti) ולאחר מכן רבה של וירציללי (Vercelli) הסמוכה. "צעקת שבר" נשתמרה בכתבי יד אחדים, ונדפסה על פי אחד מכתבי היד רק בזמננו, במאמרו של הרב פרופ' אברהם נפתלי צבי רות, "בין יהודים לגויים באיטליה בראשית המאה ה-19", בקובץ "הגות עברית באירופה" שיצא לאור בדפוס בשנת 1969. האירוע באליסנדריה מובא כדוגמה לקשרים הידידותיים שהיו קיימים בין יהודים לגויים גם כעשרים שנה לאחר מפלת נפוליון.

הקינה ערוכה במתכונת דומה ל"קינת סופדים". המחבר מזכיר יצירה זו מפורשות, ולא עוד אלא שנוסחה מובא לאחר "צעקת שבר". בפתח קינתו של הרב אשכנזי מועלה זיכרון המאורע והמחבר מוסיף הגיגים בדבר משמעותו הדתית. הקינה עצמה היא בת חמישים בתים, כמניין ההרוגים באסון. הקינה הייתה מיועדת לאמירה באליסנדריה עצמה, וכמו כן בעיירות ובכפרים הסמוכים. בהקשר לכך מציין המחבר לקראת סיום המבוא כי אותם עיירות וכפרים שאין בהם מקונן יכולים לומר את הקינה מהבית הל"ה ועד סוף הבית המ"ו בלבד.

בדברי המבוא תולה הרב אשכנזי את האסון בקלקלות אחדות. הוא מציין כסיבה אפשרית אחת את השמחה היתרה בתופים ובמחולות בהיותם בגלות: "מה לנו להרחיב ולהגדיל השמחה בתופים ובמחולות ואנחנו בעבדותנו?". כמו כן הוא יוצא כנגד העובדה שנטלו חלק בשמחה גם לא-יהודים, כדבריו: "הרבית הגוי לא הגדלת השמחה". הוא מציין כי אסון זה שני הוא לאסון מנטובה, ומתוך ההנחה שהמקרה אירע מחמת עוונות, מעלה הוא את התהייה: "למה לא לקחנו מוסר?". בהקשר לכך הוא מצר על המנהג שהיה מצוי אצל הספרדים לקיים טקסי נישואין בבתים פרטיים, ולא בבית הכנסת כמנהג האשכנזים, דבר שאף היה מונע את השתתפותם של גויים. כלשונו: "מי יתן וישמעו בקולי וילכו מנהג האשכנזים לקדש בבה"כ [=בבית הכנסת]. ישמחו חתן וכלה אך במשפט לא בהמון גויים ושאון לאומים, בכבוד לא ברוב גאוה".

שני הבתים האחרונים של "צעקת שבר" הם תפילה על העתיד. כך בין היתר מביע הרב אשכנזי את המשאלה: "הקם נא צור הקם סוכה נופלת / ופקוד נא גפן זאת עם זו קנית".

אנלוגיה מצמררת

כל אחד משלושת האסונות שהתרחשו באיטליה הותיר את רישומו, כל אחד בדרכו. האסון שאירע במנטובה, הראשון מבחינה כרונולוגית, הותיר את הרושם העז ביותר. חברו כאן יחדיו גורמים אחדים; היותו האסון הראשון מסוגו, העובדה שתבע קורבנות רבים בנפש, התרחשותו בעיר ואם באיטליה, קביעת הזכר למאורע ופרסומה ברבים של "קינת סופדים". אסון זה נשמר היטב בתודעת העם, והוזכר מפורשות ביצירה "צעקת שבר", שנכתבה בעקבות אסון אליסנדריה. אסון אחרון זה אירע בעיר קטנה יותר בהשוואה למנטובה, וכן מספר ההרוגים בו היה קטן יותר. זכר המאורע מצוי במקורות כתובים שונים, אף ש"צעקת שבר" לא נדפסה בזמנה, ויצאה לאור בדפוס רק בזמננו. לעומת זאת, לנס ההצלה באיבריאה היה בעיקרו של דבר שימור בעל אופי מקומי בלבד.

אחד הדברים הבולטים ביותר לעין הוא העובדה, המצמררת משהו, כי כל שלושת האסונות הנדונים אירעו בחודש סיוון, סמוך לאחר חג השבועות. זאת בדומה לאסון ורסאי שהתרחש בחודש סיוון אף הוא, ימים אחדים קודם חג השבועות. בנוסף, אסון מנטובה ואסון אליסנדריה חלו אף הם ביום שישי בשבוע. יתרה מכך, הן באסון מנטובה והן באסון אליסנדריה קומתו השלישית של כל אחד מהבתים קרסה עד התחתית, וגם באסון ורסאי קרס האולם שהיה בקומה השלישית.

התוודעתי לאסון אליסנדריה לפני חודשים אחדים בצורה אקראית בשעה שעיינתי בעבודת הדוקטור של פרנצ'סקו ספניולו בנושא "מסורות מוסיקה של יהודי פידמונט (איטליה)", שהוגשה לאוניברסיטה העברית לפני שנים אחדות. קריאת הפרטים על אודות האסון הנזכר עוררה בי השתאות נוכח הדמיון המובהק לאסון ורסאי. ביקשתי להכיר מקרוב יותר את פרטי המאורע באליסנדריה. תוך כדי עיון בספרות המחקר נחשפתי לשני המקרים האחרים, שקדמו לו מבחינה כרונולוגית. ההתחקות אחר האירועים חשפה בפניי מקורות בעלי עניין, ובכללם שורה של כתבי יד רלוונטיים שצילומיהם מצויים במכון לכתבי היד בירושלים. בהקשר למקורות שעליהם מבוסס עיון זה, אני מוצאת לנכון להזכיר באורח מיוחד את מחקריו של ד"ר אשר סלה, ומוקירה לו תודה על שהאיר את עיניי בעניינים הקשורים לנושא. כמו כן, אני חבה תודה מיוחדת לעובדי המכון לתצלומי כתבי היד בירושלים, וכן גם לרנטו שפיגל מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שהושיט את סיועו. ההתוודעות לחומר והעיסוק בו הם רבי-אנפין, מצערים ומרתקים גם יחדיו. אפשר רק לקוות כי המאמר הנוכחי מציב גל-עד, אם גם צנוע, לכלל הנפגעים באסונות הללו.

 כתבה על יהדות פיימונטה ותולדותיה מתפרסמת בגיליון 13 של 'סגולה'

 ביבליוגרפיה נבחרת (חומר מודפס): שלמה סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, כרך ראשון, ירושלים תשכ"ג, עמ' 58.משה גורלי, "תרגום עברי של האורטוריה 'אסתר' מאת ג. פ. הנדל, מעשה ידי הרב י. ר. סראוואל", תצליל ב (תשכ"ב), עמ' 73-78. Asher Salah, “A Contextual Analysis of the Jewish Italian Elegy at the Time of the Ghettos (Sixteenth–Eighteenth Centuries)”, Studies in Medieval Jewish Poetry, edited by Alessandro Guetta and Masha Itzhaki, Leiden 2009, pp. 117-138. Asher Salah, La République des letters: Rabbins, écrivains et médecins juifs en Italie au XVIIIe siécle, Leiden 2007, pp. 489, 524. פרנצ'סקו ספניולו, "מסורות מוסיקה של יהודי פידמונט (איטליה)", עבודת דוקטור, (אנגלית),  האוניברסיטה העברית, 2007, עמ' 147.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו בסיון תשע"א, 17.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 ביוני 2011, ב-גיליון שלח לך תשע"א - 723 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מאמר מצויין, אני לא חושב שיצא לי להיתקל במאמר מסוג זה עד כה, רואים כי המחשבה שהושקעה מאחורי מאמר זה באה מהלב, ולמען למידת התורה.
    תודה רבה, השכלתי רבות.

  2. המאמר כשלעצמו מסביר ומפרט על חתונה שנעשתה בחודש סיון, אינני מבין כיצד הסכים הרב לחתן בכלל בחודש הזה, אלא אם זו הייתה חתונה אזרחית ועל זה נאמר, הכל משמיים, מעניין לראות את התמונות מצילום חתונות שם, איך היה רגע לפני ורגע אחרי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: