מכתב התודה של זלדה, דרישת התשלום של טשרניחובסקי / יעקב בר-און

 

מכון 'גנזים', המרכז את ארכיוניהם של מאות סופרים ומשוררים ישראלים, עובר דירה ומחדש את פניו. המתעניינים בעולמם של הסופרים, מי"ל גורדון ועד אורלי קסטל בלום, יתקשו לעזוב את המקום

ד"ר משה מוסק. צילום: יוסי זליגר

 

שאול טשרניחובסקי ואייל מגד, אביגדור המאירי, לאה גולדברג, אשר ברש, יהודה בורלא וזלמן שניאור – כולם עוברים דירה. לא ממש הם, שכן רובם זה מכבר לא איתנו, אבל ארכיוניהם, הכוללים את כתבי היד שלהם ואת התכתבויותיהם, יחגגו ביום רביעי הקרוב את מעברו של מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים מ'בית הסופר' ע"ש טשרניחובסקי ל'בית אריאלה', משכן הספרייה העירונית של תל-אביב.

שני ה'בתים' אמנם נמצאים במרחק של כמה צעדים זה מזה, אבל עם המעבר לאכסניה החדשה עושה 'גנזים' קפיצת-מדרגה משמעותית אל שנות האלפיים. למעלה מ-750 אוספים ארכיוניים של אנשי-ספרות, כארבעה מיליון קטעי עיתונות על סופרים ועל ספרות, למעלה מ-30 אלף צילומים, כ-10 אלפים ציורים, 231 סרטי-קול בנושא ספרות ו-166 הקלטות של סופרים ומשוררים מכונסים בכפיפה אחת, ולמרות הכמות הענקית נראה שבמכון מצפים בשלווה סטואית מפתיעה לחגיגה שבפתח.

"כמו שאתה רואה, כמעט הכול מוכן פה, פרט ללוח הנמצא בהכנה ועליו ציוריהם של כמה מבעלי האוספים אצלנו", כך מקדם את פניי במאור פנים ד"ר משה מוסֵק, מנהלו של המכון. אם שמו מוכר לכם מזירה אחרת, די מקבילה, אין זה מקרה. ד"ר מוסק ניהל במשך 28 שנה את גנזך המדינה, ולפני שלוש שנים וחצי, לאחר צאתו לגמלאות, קיבל לידיו את מפתחות 'גנזים', מוסד שהיה מוכר לו היטב מתפקידו הקודם. "גויסתי בעיקר לצורך ארגון ההעברה ל'בית אריאלה' ונשארתי לקריירה שנייה", הוא מעיר בחיוך.

ד"ר מוסק לא ליקק דבש מאז ה'גיוס'. תחילה חווה את התנאים הבלתי נסבלים ששררו במקום הקודם של 'גנזים', ומשהחלה ההעברה נדרש לעצבי-ברזל כדי לעמוד בתהפוכות שנכרכו בה. "תוך כדי ההעברה מצאנו את עצמנו תקועים עם חוב של כמיליון שקל, מתוך תקציב כולל של מיליון שקל וחצי שעליו סוכם", הוא מלין ומשגר את חיציו לכתובת מאוד מסוימת. ראלב מאג'דלה, זוכרים? – כשר המדע, התרבות והספורט היו על הפרק נושאים שנראו לו דחופים יותר משימור אוצרות הספרות העברית. אבל אחריו הגיעה השרה לימור לבנת, מדווח מוסק, מה גם שיש רוח גבית מראש העיר תל-אביב-יפו, רון חולדאי.

שיח משוררות

צינה שוררת בחדר העיון של המכון השוכן בקומת הקרקע של הספרייה, ובשני אגפיו האחרים שבמרתף. מיזוג האוויר פועל מסביב לשעון והחומר היקר מפז נשמר בתנאים אידיאליים. תיקי אנשי הספרות ניצבים בדממה כחיילים ובמבט ראשון קשה לנחש את הדרמות האצורות בהם.

ברשותה של דבורה סתוי, הארכיבאית הוותיקה (29 שנה!) של 'גנזים', אני צולל אל תוך התיקים וחש במשק כנפי ההיסטוריה. "ידידי היקר, צר לי כי חיכו של אדוני לא יבין טעם שירים טובים ומועילים… ואיננו מבחין בין טוב לרע", עולה נימה נזעמת מאחד התיקים. על החתום: עורך 'המליץ', י.ל. גארדאן, או גורדון, יל"ג בקיצור, במכתב שכתב ב-16.5.1870 – בדיוק לפני 141 שנה, אל משה לייב לילינבלום, מראשוני 'חובבי ציון'.

משם אנחנו קופצים 64 שנה קדימה, אל עיצומן של שנות ה-30. "תודה על מכתבך ועל הידיעות בנוגע לספרי", כתבה לאה גולדברג ב-1934 למי שקלט אותה בזרועות פתוחות בארץ-ישראל, אברהם שלונסקי. "תודה רבה על הדאגה לסרטיפיקטים שלנו. היה טוב אילו היה הדבר מתגשם באמת, אך התקווה, כפי הנראה, רפה מדי. בליטה קשה לכתוב, אע"פ שלכתוב אפשר, כנראה, בכל מקום ו'סביבה מתאימה' חסרה, כנראה, אפילו בא"י. בכל אופן, שם יש עוד מספר קטן של בני אדם הרוצים בשירה, פה אין…".

השניים ניהלו קשר רצוף עד מותה של המשוררת ב-1970. חמש שנים קודם לכן כתב שלונסקי ללאה ה"יקרה", ותוך כדי התדיינות על תרגום אחד מכתביו של נבוקוב שאל: "ומה רגלך? אני משער כי אין זה משהו מסובך. ואם לא כבר היום, הרי מחר מחרתיים תהיי גם בריאה, גם שלמה…"

ממשוררת למשוררת. זלדה (שניאורסון-מישקובסקי) הייתה דמות ייחודית בשירה העברית. דרך כלל הייתה מסוגרת בדירתה הנזירית. איש הקשר בינה לבין עולם הספרות היה ישורון קשת. "למר י. קשת היקר המאוד והנכבד", כתבה לו בתשכ"ה. "שמחתי מאוד ששיריי הקטנים נשאו חן בעיניו", והוסיפה: "ופחדתי לצאת מן הבית פן יבוא ולא אהיה".

במכתב שכתבה זלדה אל המכותב שלוש שנים קודם לכן אולי נחשף פן לא מוכר שלה. "למר י. קשת היקר מאוד והנכבד", פתחה ברשמיות. "אלף תודות על מכתבו ועל חביבותו רבת הקסם ועל הבטחתו לדבר עם גברת טיכו (הציירת אנה טיכו. יב"א). הלוואי ויכולתי כבר להתחיל לצייר. זה היה אולי מציל אותי. כי סכנות רבות אורבות לאדם כמוני, שנמצא כעת רק בבית סגור…".

הכוכב המרכזי

עם כל הכבוד לאנשי-עט אלה, קרוב לוודאי שהכוכב בה"א הידיעה של 'גנזים' הוא שאול טשרניחובסקי, נשיא הוועד המרכזי של אגודת הסופרים העברים בארץ-ישראל ומי שבית הסופר נקרא על שמו. תיקיו הכרסתניים במכון שופעי כל טוב. הנה הוא מודה ב-1935 למאיר דיזנגוף, ראש העיר תל-אביב, על שזכה באזרחות הכבוד של העיר העברית הראשונה לצד "כמה מגדולי ישראל והעמים". "התואר הזה, שזיכיתני בו תל-אביב, חשוב בעיניי וחביב עליי מכל מה שקיבלתי בעד עבודתי הספרותית", ציין המשורר.

טשרניחובסקי נחשד לא אחת ביריבות נחרצת עם משוררנו הלאומי. תיקיו מנקים אותו מכל חשד. "ביאליק, יקירי!", הוא כותב לו ב-1922, מספר כי היה מוטל במיטתו, ומבשר: "גמרתי את איליאס". האם התכוון לספרו על אליאס והומרוס שפרסם בברלין כעבור שמונה שנים? – זאת לא נדע. באותה שנה שיגר מכתב מחורז אל ידידו, עורך 'השילוח', שבו כתב בין השאר: "לידידי השר, לו הכבוד והיקר, והתבונה ושאר הרוח בחוכמת החרוזים. והוא גפן פורייה על הר המורייה, במשוררי התחייה גביר לארזים…".

במכתב אחר, משלהי שנות ה-30, פונה טשרניחובסקי לחבר הנהלת הסוכנות היהודית, ולימים שר האוצר הראשון, אליעזר קפלן, ומבקש סיוע של הסוכנות בשיגור נציג של אגודת הסופרים העברים לקונגרס העולמי של ה'פאן' בניו-יורק. טשרניחובסקי איננו שוכח להזכיר לו: "בשנה שעברה קיבלנו את הכסף המובטח בכדי להיות בקונגרס ה'פאן' בפראג, אלא שהמייצג שלנו לא נסע לשם ואנו החזרנו את הכסף לקופתה של הסוכנות היהודית".

ב-1943, היא שנת מותו, כתב טשרניחובסקי לד"ר א' גרנובסקי (אברהם גרנות), מדירקטוריון הקרן הקיימת לישראל, בבקשת סיוע לרכישת חלקת אדמה באזור תל-אביב שתספיק לשכונה בת מאה בתים לדיור לסופרים וגם להקמת בית הסופר (שלימים נשא, כאמור, את שמו). "הסופר העברי, המלווה מאז את מפעל גאולת הקרקע בעטו וברוחו, יבוא על סיפוקו אם תימצא לו סוף-סוף פינת-קבע על אדמת המולדת בעזרת המוסד הלאומי העליון להתיישבות העם", כתב המשורר שלא זכה לחיות עד להתגשמות חזונו.

ועוד קוריוז קטן לגבי משורר 'הוי ארצי מולדתי', שבמקביל לקריירה הספרותית עבד כרופא. "לכבוד הנהג הרשקוביץ!", כתב באחד המכתבים. "בבקשה להיכנס ולשלם לרופא שעשה לך את הזריקה ולשלם בעד התרופות ובעד עבודתו. בכבוד רב, הרופא שטיפל בך. אמרת שתיכנס בבוקר יום השני ומאז עברו ג' שבועות…".

מייסד נשכח

במכון 'גנזים' אפשר לבלות ימים ושבועות ולא לשבוע. גדולי חוקרי הספרות רבצו בו ודלו ממכמניו, ביניהם גרשון שקד ודן מירון, כמו גם האחיות נורית גוברין וחגית הלפרין ויגאל שוורץ. אני, עבדכם הנאמן, הרגשתי שאינני יכול להיפרד מהמכון מבלי להתייחס למי שקרא ב-1950 להקמתו בוועידת הסופרים העברים ועמד בראש שמחת חנוכתו כעבור שנה, חודשים לפני פטירתו – הסופר הנשכח אשר ברש, שבנעוריי התענגתי חזור והתענג על ספרו 'תמונות מבית מבשל השכר'.

במקום לגשת לתיקו של ברש ניגשתי לתיק אחר שבו הייתי בטוח שאמצא את טביעת אצבעותיו – ולא התאכזבתי. הדים לקשר העמוק שלו עוד מגליציה עם חברו הקרוב, הבלשן חנוך ילון, מנקד המשנה וחתן פרס ישראל (וגם דודי, אחי סבתי), מצאתי נרגש בתיקו של ילון. "רגש לופטין (עיירת מוצאם בגליציה, יב"א) עדיין שוכן בנו", כתב לו הסופר, וחתם: "אוהבך, אשר ברש".

כעבור ארבע שנים, כתב לו: "חנוך רעי יקירי, יישר כוחך על החוברת האחרונה, 'ענייני לשון'… כל פעם שאני קורא קונטרס שלך ניעור בי הרצון לדבר עמך בעניין העיקרי – חיבור ספר דקדוק קצר ופשוט ומקל כספר לימוד ראשון לדקדוקה של לשוננו, ספר שחובת לימודו תהיה על כל בתי הספר העממיים".

דודי חנוך זכור לי כאיש עדין נפש שנזהר מלתקן את מי שאותו שמע משבש את הלשון. נימה אחרת עולה ממכתבו מתשכ"ה, חמש שנים קודם פטירתו, לאפרים ברוידא, עורך 'מולד': "הרי בזה מאמר ל'מולד'. נכתב בצער וברוגז. לבי לבי על העברית. המבוקר במאמר זה אינו יחיד. כך הם חוקרינו, חוקרי המקרא!".

פרידה למשמרת

לא הכול נשמר בארץ. ד"ר מוסק מצר על שכתבי קפקא, שהיו בתיקו של מכס ברוד, הוברחו מהארץ. הוא איננו סולח על שארכיון המשורר יהודה עמיחי הועבר לאוניברסיטת ייל בארה"ב. כמו קודמיו, הוא איננו חוסך מאמצים להביא לכך שהחומרים ימצאו את דרכם ל'גנזים'. הוא וסתוי מספרים על מנהל המכון בעבר, דב בן-יעקב (בולק), שהיו לו פטנטים משלו להשגת החומרים. פעם פרטיזן, תמיד פרטיזן. בולק המנוח, שהיה מה'נוקמים' לאחר השואה וחבר קיבוץ עין החורש, היה מזמין אליו כאלה שחשק בחומריהם, משקה אותם היטב בקוניאק ואגב כך משיג את מבוקשו. הוא היה עוקב אחר מודעות-אבל, בא לנחם ב'שבעה' ומציל חומרים יקרים מפז טרם הושלכו לרחוב.

לעומת זאת, היו כאלה שששו לשתף פעולה עם 'גנזים'. דן בן-אמוץ אולי שנוי במחלוקת כסופר, אבל כאוגר בלתי נלאה הייתה לו מודעות לשימור חומר. לדברי סתוי, אפילו בהיותו על ערש דווי פעל שיועבר החומר שלו ל'גנזים'.

הפסיכולוגית ורדה רזיאל-ז'קונט, 70, בעצמה מחברת מספר ספרים, הייתה עורכת ספר שבו הגיבו קוראים במכתבים על ספרי בן-אמוץ. אף היא בין 'מפרנסי' 'גנזים'. "היו לי חומרים שחשבתי שהם עלולים ללכת לאיבוד ולהינזק; מוטב שיהיו במכון", היא אומרת.

מבט של פסיכולוגית?

"לאנשים קשה להיפרד מחומרים. אבל כשהם מקבלים אותם סרוקים מ'גנזים', זה קשה פחות. ואני אומרת זאת כמי שנמנית עם האוגרים המושבעים, כארכיבאית בנפשי. עכשיו יש לי את אנשי המכון כארכיבאים הראשיים".

ובעלך, הסופר אמנון ז'קונט?

"אמנון שומר הכול במחשבים. אפשר לסמוך עליו".

לדברי ד"ר מוסק, ב'גנזים' מעדיפים לקבל את ארכיוני אנשי הספרות בעודם בחייהם, מה שמאפשר דו-שיח קולח עִמם. "ככל שאנחנו משתדלים לשכנע אותם, לא כל-כך הולך לנו עם אנשי-ספרות צעירים, שלא ממהרים למסור את הארכיונים שלהם", אומרת סתוי.

"לא היו לי כאבי-לב כשמסרתי את החומרים שלי ל'גנזים'", מציין איל מגד בן ה-63. "אני לא כל-כך בעניין של הנצחות. כשמצטברים דברים, או שזורקים אותם או שמביאים אותם למקום ראוי כמו 'גנזים', שמאפשר לי לעיין בחומר כשאני צריך. אני לא אחד שמסתכל אחורה, פרט לכתיבה. מסמכים, דברים כאלה, לא מעניינים אותי. יש לנו דברים רבים שאנחנו נזקקים להם מהיום להיום. שנתחיל לנבור בעבר, את מי זה מעניין?"

וזוגתך, צרויה שלו?

"צרויה לא העבירה ל'גנזים'. היא שומרת הכול בבית, מה גם שאין לה כל-כך הרבה ניירות כמו שיש לי".

עת למסור

משתף פעולה נלהב עם 'גנזים' הוא הסופר אמנון שמוש, 82. "חוסר מקום לשמור על דברים בבית הביא אותי ל'גנזים'", מספר הסופר חבר הקיבוץ הגלילי מעין-ברוך. "אני סומך על אנשי המכון שישמרו על החומר לדורות הבאים. זה כולל גם דברים שאולי אין לפרסמם כרגע, כמו קשרים ביני לבין סופרים אחרים ותגובות של קוראים. קיבלתי ים של תגובות על 'מישל עזרא ספרא ובניו', ופעם יעניין לקרוא אותם. אני מעריך את מכון 'גנזים', המאפשר הנצחת דברים בעלי ערך".

ד"ר דן אלמגור, צעיר נצחי בן 76, יהיה מנושאי הדברים בטקס הפתיחה של 'גנזים' המחודש, לאחר שניאות להעביר למכון מאוצרותיו, הגודשים דירה מול בית מגוריו באפקה. "זה מכבר אני מחפש דרך להעביר דברים שכנראה כבר לא אעסוק בהם", הוא מספר. "מה שנוגע לזמר העברי אעביר לספרייה הלאומית בירושלים, אבל מה שנוגע לספרות, כולל מדורי ספרות שאספתי כל השנים וקטעי-עיתונות, זה מתחיל ללכת לגנזים'".

"עת לאסוף ועת למסור", זה יהיה נושא דבריו של אלמגור בטקס. "בסך הכול כולנו אספנים, ללא ספק סוג של מחלת-נפש… כמי שיודע על אספנים כאלה שנשארו עם כמויות אדירות של חומר, שלרוב הולך לזבל, למגרסה או לשוק הפשפשים, העדפתי לשתף פעולה עם 'גנזים', ואני קורא לחבריי האוגרים לנהוג כמוני".

אורלי קסטל-בלום, 51, היא אולי צעירת חברי ה'מועדון'. "הצטברות של חומר במשך עשרים שנה הביאה אותי להעביר הכול ל'גנזים'", היא מספרת. "מדובר בחומר, כולל העתקי כתבי-יד, שלא היה לי מקום בשבילו בבית ולא רציתי אותו יותר. הרגשתי שהוא מעכב אותי ומפריע לי. צריך לדעת להיפטר מדברים. ואני לא תמיד יודעת. אני ממשיכה לחרוש במחשב ומעלה משם חומר".

הייתה צביטה בלב כשהעברת את הארכיון שלך?

"שום צביטה בלב. זה דווקא מחזק את התחושה שהאדם הוא בן חלוף. אני צריכה לשכוח כדי להתקדם עם הכתיבה. בסך הכול עשיתי ניקוי שולחנות רציני שמאוד עזר לי. עוד מעט אכין להם עוד נגלה…"

בתים משלהם

עם כל העושר בחומר של 'גנזים', לאי אלו מאריות הספרות העברית יש נוכחות דלה בו. לביאליק ולאורי צבי גרינברג, למשל, יש בתים משלהם וכמותם ש"י עגנון וחיים הזז. גם לרב קוק יש בית משלו בירושלים, אבל החומר הספרותי שלו אצור ב'גנזים'. חומריהם של חיים גורי וא"ב יהושע מצויים באוניברסיטה העברית. עמוס עוז, איש ערד, העביר את ארכיונו לאוניברסיטת בן-גוריון. ואילו חומריהם של נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן, 'שלושת הטנורים', כהגדרת ד"ר מוסק, נשמרים ב'מרכז קיפ' באוניברסיטת תל-אביב. הדבר לא בדיוק לשביעות רצונו, אבל "אני לא אימפריאליסט", הוא מעיר.  

והיכן הארכיון של אפרים קישון, מהסופרים הישראלים המתורגמים ביותר בעולם? – "אולי בשווייץ", משער ד"ר מוסק. אז לא. טלפון אל הווטרינר ד"ר רפי קישון מפריך השערה זו. "הכול אצלי בבית", הוא אומר. "השאיפה של אבא הייתה שהבית ייהפך למוזיאון לאחר לכתו".

כשאני מעיר לו שבבית רגיל קשה לשמור עותקים מקוריים של כתבי-יד ומכתבים ומספר לו על 'גנזים', ד"ר קישון מגיב שישמח להיפגש עם אנשי המכון. "אבא שלי שמר על כל דבר ואולי יהיה נכון להעביר חלק מהדברים ל'גנזים", הוא סח.

אתם רואים? – זאת כבר התרומה שלנו ל'גנזים'.

 ———————————————————————————————— 

האיש במקום הנכון

בגיל 70, ד"ר מוסק, חוקר תולדות היישוב, הוא האיש הנכון במקום הנכון. לדבריו, הוא אוהב ספר מאז ילדותו המוקדמת בבולגריה ולאחר-מכן בירושלים, שאליה עלה ב-48'. כשעשה את שירותו הצבאי בנח"ל בקיבוץ יד-מרדכי, כרועה צאן וכעובד בפרדס, גם היו בידיו מפתחות הספרייה המקומית, שהייתה לממלכתו הפרטית לאחר שעות העבודה. כשלמד לאחר-מכן באוניברסיטה העברית לימודים רוסיים ויחסים בינלאומיים כדי להיות דיפלומט – "ברחתי ממשרד החוץ תוך שבועיים חזרה לאוניברסיטה" – היה מחליף שם את הספרנים בתום יום העבודה שלהם.

באוניברסיטה העברית הוא היה תלמידה הנלהב של הפרופסור לספרות לאה גולדברג, מבלי לשער שבבוא היום יופקד על 'אוצרותיה' הספרותיים. "השיעורים שלה היו תענוג צרוף. היא הייתה לוקחת אותנו לעולמות אחרים", הוא נזכר.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו בסיון תשע"א, 17.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 ביוני 2011, ב-גיליון שלח לך תשע"א - 723 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. חיפשתי את המייל של מכון גנזים החדש, או המייל האישי של ד"ר משה מוסק. לא מצאתי במישרין.

    מקווה אני שכך אגיע, בדרך העקיפין הזו שהלכתי בה, לגבי השאילתא שלי ביחס לחומר ספרותי שפרופסור אמנון כ"ץ, בנו של הרקטור הראשון של אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' בנציון בן-שלום כ"ץ, העביר למכון גנזים מארה"ב לפני למעלה מעשר שנים.

    –אסי דגני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: