ספר חניכה פרוע ובוטה מנסח את הייאוש ואת הפתרון לו בכתיבה מצחיקה ומדויקת. דווקא בתהומות מוסר וייאוש ניכר כי החיפוש אחר הנערה הבאה הוא חיפוש אחר משמעות דתית לחיים

ימי שני כחולים, ארנון גרונברג; מהולנדית: אירית ורסנו, בבל, 2011, 327 עמ'

ארנון גרונברג הוא יהודי הולנדי צעיר (בן 22 בעת פרסום הספר) ופרוע, שכתב ספר פרוע וצעיר על יהודי הולנדי בשם ארנון גרונברג.

זו דרך אחת לנסח את עניינו של ספר זה, אך אפשר, וגם צריך, לומר זאת אחרת – גרונברג הוא מחברו של "ימי שני כחולים" וספר זה הוא יצירת מופת של הספרות העולמית העכשווית. הגם שספר זה יצא בהולנד בשנת 1994 ומובא לנו בתרגומו רק עתה, אין בו דבר שהתיישן לבד מהעובדה כי גיבור הספר מפעיל קסטות כאשר מתחשק לו להשמיע קצת מוזיקה.

נושאיו של הספר הם כדלהלן: תלאותיו של ילד חריג למדי ובלתי מושך בחיצוניותו (על פי עדות המחבר) עם הממסד הבית-ספרי ההולנדי וחיי החברה של הנערים בו. לאחר מכן, זהו סיפורה של משפחה יהודית ולא ממש מסורתית (אם כי ישנו ניסיון של האם לאכוף מנהגי כשרות על האב הסורר ועל בנו), באירופה של כמה עשורים לאחר השואה. ואחרון, הוא סיפור חניכתו של נער רוצה-באהבה, ההופך לאדם צעיר ודי שונא-עולם, וחותר בכל מאודו לפגוש בעובדות הלא נעימות של החיים פנים מול פנים.

אולי מן הראוי לציין כבר כאן, כי בשלישו האחרון של הספר עיקר החוויות המתוארות הן של מפגשיו של הגיבור עם נערות ליווי ומפגשים מזדמנים אחרים. אך דווקא באזור זה, המיואש ביותר בספר, ניכר כי חיפוש בלתי-נלאה זה אחר הנערה הבאה הוא למעשה החיפוש של אדם אחר משמעות דתית כלשהי, במציאות חומרית המסתירה אפשרות זו מאחורי מסך כבד וסמיך. רק כך ניתן לקרוא את השורות הבאות למשל: "בקרוב נאכל תפוח בדבש. אלא שהפעם בלעדיי. החום שעוטף אותך כשאתה שרוי בין התפוח והדבש, הנרות והחלות, הנחמה והחמימות שמובטחים לך, אם רק תהיה מוכן להשתייך לעם הנבחר – כל אלה מעושים פי אלף מהחום שתעניק לך כל זונת רחוב מזדמנת חסרת שיניים" (עמ' 301).

אבל אנו מקדימים את המאוחר. לפני שמסקנות עגומות כמו אלו מתנסחות, עובר המספר במחוזות קלים, רכים ומצחיקים הרבה יותר. על אף שלעתים אפשר לטעון כי ספר זה הוא במידה רבה הספר שכל מתבגר בשנות התשעים במערב יכול היה לכתוב, לגרונברג סגנון בוטה ומבריק שמעטים יכולים להשיג שכמותו: הוא מסובב את הפסקה באיזה אופן מנצח שדומה לבעיטת קרן החודרת למסגרת השער מבלי שצופה כלשהו יכול היה לחזות את המומנט הסופי של הכדור.

לשם הדגמה ליכולת התגובה המשוכללת שלו, כך אומרת לו רוזי אהובתו משכבר במונולוג מתבגרי: "'לפעמים אני חושבת שאתה ממש משעמם', היא אמרה, 'אבל זה לא נורא בגלל שרוב הזמן אני חושבת שגם אני משעממת נורא. גם בית הספר משעמם בעיניי. כל העולם משעמם בעיניי. ואחי, שחושב את עצמו לאדם הלא משעמם היחיד בעולם, הוא בעצם הכי משעמם מכולם'". אך גרונברג, במקום להיעלב, מסובב לה את הכדור הווירטואוזי שלו: "'אנחנו האנשים המשעממים ביותר בעולם', אמרתי, 'אולי נוכל להרוויח מזה כסף בהופעות קרקס'" (עמ' 80). וקשה לחשוב על עוד סופר שיכול היה לחלץ מדיון תלונתי בשעמום פינאלה כזאת מנצחת. למעשה, פעולה זו היא בזעיר אנפין פעולתו של הספר כולו: ניסיון פרוע לדחוק את הבנליה לנקודת הקיצון שלה ובכך לחשוף את העוקץ של האבסורדי והקומי שבה. זוהי גם אותה תנועה שמתחילה בבקשת אהבה תמימה ומסתיימת בשיטוט קדחתני ונואש ברובעי הזונות של אמסטרדם. אך כשם שמסע זה הוא נמוך ודוחה, כך לשונו המיוחדת של גרונברג לא פעם מאצילה עליו מן הגבוה והאמנותי (שלא לומר, האמוני).

אך מילים אלה חוטאות מעט לאותו ניסיון של המחבר להפגיש את הקורא דווקא עם העובדתי יותר מאשר עם הספרותי. וזוהי הרי גם תכליתה של כל צורת אמנות חדשה, להשיל מעליה גרסאות קודמות של אמנותיות, ולא פעם הדרך היחידה לעשות זאת היא לרדת נמוך יותר מכפי שהעז מישהו להקדים ולעשות. אך יותר מכל הסברים תיאורטיים אלו עומדת לספר זה אותה "רטוריקה של כנות", כפי שבעבר הבריק לכנות החוקר הדגול מנחם ברינקר את פנייתו הישירה של י"ח ברנר אל קוראיו. זוהי "כנות" במירכאות, משום שזוהי כנותו של מספר העמל על הולכתם של קוראיו תוך יצירת יחסי אמון. אין זה אומר שתכליתה של כנות זו היא הולכתם של הקוראים שולל. או כפי שמנסח זאת גרונברג עצמו: "אבל כנראה שהדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא להמציא שמות למשהו שבכלל לא קיים, כדי שיהיה לך קל יותר לדבר עליו. וכשהמצאתי לו את כל השמות האלה עדיין האמנתי שהוא קיים, הייתי בטוח שהוא קיים, שהוא בדרך לכאן ויישאר כאן לתמיד. אבל אולי גם זה לא חשוב, אולי צדק מי שאמר שהחיים לימדו אותו לא להיות בררן. יכול להיות שאני זה שאמר את זה, ואולי רק שמעתי מישהו אומר וחשבתי לעצמי: היי, זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד, כי ככה זה באמת" (עמ' 76). וזו בקשתו העיקרית של גרונברג, לספר לנו איך זה באמת. אותה הפסקה הגרונברגית המסובבת ההופכת כל נגיעה בכדור למסירה מדויקת להפליא, וכל בעיטה – לשער מרהיב. ספר זה הוא באחת הייאוש עצמו, כמו גם הניצחון הגדול על ייאוש זה, ביכולתו של גרונברג לעצבו ולגייסו למשנה אמנותית חדשה, נוקבת ומשעשעת מאוד.

עבודה נפלאה עשתה המתרגמת אירית ורסנו, ולא שקורא זה יודע הולנדית, אך הוצאת "בבל" מגישה לפנינו ספר מדויק וקולח, שגם אם הוא מגיע לקורא העברי באיחור של יותר מחמש עשרה שנים, הוא עדיין כובש ועכשווי, חי ובועט, ועל כך יש לברך.    

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו בסיון תשע"א, 17.6.2011