עין אחת עצומה / יובל ריבלין

 

הקולנוע הציוני בראשית דרכו משקף את הזהות הלאומית שביקשו יוצריו לעצב. ספר חדש המוקדש לנושא שופע פרטים ואנקדוטות, אך נמנע מעיסוק בתכנים ובמשמעותם ובשאלות הרלוונטיות לימינו על השפעת הקולנוע על בנייתו של האתוס הציוני

עין לציון צופיה – הסרט האילם בארץ הקודש, הלל  טרייסטר; מאנגלית: עדה פלדור, מוסד ביאליק וארכיון הסרטים הישראלים ע"ש סטיבן שפילברג, תשע"א, 315 עמ'

ספק רב אם מעשה שיבתו המאוחרת של העם היהודי לארצו, מהלך היסטורי חריג בכל קנה מידה, יכול היה להתרחש אלמלא לווה במערך אידיאולוגי עיקש שתכליתו הייתה להסביר ולהצדיק את טיבו של נס היסטורי זה.

אנרגיה לא מבוטלת, שווה בממדיה לזו הנדרשת לייבוש ביצות, הופנתה לחרישתם של תלמים תודעתיים בקרב אלה שהתבוננו במעשה הציוני הטרי, התפעמו ממהלכיו והתקשו לפענח את שורשיו ויעדיו. אלה, יהודים ולא יהודים כאחד, התקשו לספק תשובה ברורה לסדרה של שאלות ובראשן השאלה: מאין באה ההשראה למעשה החלוצי? האם המפעל הציוני הינו יליד רוחה של הערגה היהודית העתיקה לחזור הביתה או שהינו מהלך מהפכני המבשר על לידתה של זהות עברית חדשה, מגשימה ומרשימה, מנוכרת לעברה היהודי וצועדת באון אל אופק חילוני וסוציאליסטי? את התשובה לשאלה קיומית זו סיפקה ההגות הציונית ולהנחלתה גויסו כלים מכלים שונים. העיתונות ובתי-הספר, כרזות הרחוב והצילום התיעודי, הספרות ושירי הזמר, שימשו כמפיציה של הבשורה הציונית ובקול רם, נטול ניואנסים או סב-טקסט הכריזו: כאן בונים עם חדש.

עודד הנודד, 1933

גם הקולנוע, אמנות צעירה שנולדה בפריז ב-1895, בסמיכות זמנים למעמד שלילת דרגותיו של דרייפוס ובסמיכות מקום לדירתו של עיתונאי וינאי צעיר שהיה שקוע בכתיבת הספרון "מדינת היהודים", גויס לשיווקה של המדינה שבדרך. כבר באפריל 1897, שנת כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון, ליטפה מצלמה ראשונה את פניה של שפלת החוף וב-1900 אף נשלח לארץ ציוד צילום מטעמו של תיאודור הרצל בכבודו ובעצמו, אך סרטו המתוכנן של החוזה לא נחזה בשום מקום בשל העדר כל ידע מקומי על אודות תפעולו של הציוד המשונה. רק ב-1911, תודות לפעילותו של מארי רוזנברג, ציוני בריטי אשר כבר הגיע לארץ ב-1904 מצויד במכתב המלצה מהרצל ובמצלמת קודאק, צולמה פיסת הצלולואיד הראשונה הראויה לתואר "הסרט העברי הראשון". "מה היה יכול להיות טוב יותר מעצם הדבר שסרטים יתפסו את מקומן של התמונות, שהשתמשתי בהן עד כה כאמצעי תעמולה", נזכר רוזנברג לימים והתווה בכך את הכיוון שבו יצעדו בשנים הקרובות יוצרי קולנוע רבים: לקיומו של סרט הקולנוע המקומי תיתכן אך ורק הצדקה אידיאולוגית ועליו לעלות בקנה אחד עם התפיסה הציונית המרכזית. לבית הקולנוע, על פי תפיסה זו, לא נועד תפקיד בידורי, או לחלופין: סוג הבידור היחיד שבו הכירו יוצרי הקולנוע וקהלם השבוי היה מן הסוג המזין מוראלית והעתיר ויטמינים ציוניים למכביר.

להתחקות אחרי הניואנסים הלא-רבים של הקולנוע הציוני בראשית דרכו מוקדש הספר "עין לציון צופיה – הסרט האילם בארץ הקודש" שכתב הלל טרייסטר, מי שניהל במשך שנים את ארכיון הסרטים הציוני העשיר ביותר – ארכיון סטיבן ספילברג. כותרתו המקורית של הספר (אשר נכתב מלכתחילה לדוברי אנגלית), שדבר אין לה עם ההמנון הלאומי והנקראת "ישראל בטרם ישראל", חושפת את כוונתו המקורית של טרייסטר: לגלות מה דיוקן היה לו לחלום הציוני, לאוטופיה בטרם התממשותה. "הדברים תמיד הם במיטבם כשהם בראשיתם", מצטט טרייסטר את בלז פסקאל בראשית הספר ונדמה כי זהו סוד משיכתו לממצאים הקולנועיים שהעלה מן החפירות הארכיאולוגיות שלהן מוקדש הספר: רצון להתרפק על עידן התמימות של הקולנוע הישראלי, בועה טרום-מיליטנטית החפה מכל קונפליקט ישראלי-ערבי, מעין משאלת לב קולקטיבית שלא זכתה להתממש והתפוגגה באוויר בית הקולנוע עם בוא הסרט המדבר והשיח הפוליטי המתלהם.

מתוך מודעות ברורה ומחויבת לאופיו האידיאולוגי המובהק של סרט הקולנוע העברי, מציין טרייסטר את ייחודו של הקולנוע הלאומי שנוצר בארץ בכך ש"נועד לעצב זהות לאומית שעדיין לא הייתה קיימת. בעשורים הראשונים של המאה העשרים עדיין היה הרעיון של יהודי מייבש ביצות, עובד אדמה או סולל כבישים בארץ ישראל בגדר מושג מהפכני והסרטים עשו הרבה כדי להפיץ את הדימוי החדש הזה" (עמ' 12). מכאן ניתן היה אולי להסיק כי במרכז ספרו של טרייסטר יעמדו הדימויים הקולנועיים שנצרבו הן על גבי פילם והן בתודעתם של צופיהם המתחנכים. אלא שהספר מתרחק חיש מהר מעיסוק בשאלות הנוגעות לעיצובה של תרבות קולקטיבית והפצתה ועובר לתיאור פרטני של תולדות חיי העוסקים במלאכה.

הוא פותח בעקיבא אריה וייס, איש "אחוזת בית" האחראי גם לבנייתו של בית הקולנוע "עדן", הראשון להיבנות על אדמת תל-אביב והארץ כולה. משם עובר לתיאור פועלו של יעקב בן-דב, "חלוץ הסרטים העבריים בפלשתינה", משרטט את מנגנון קבלת ההחלטות שהוביל להפקתם של סרטי תעמולה במימונם של ה"קרן הקיימת" ו"קרן היסוד" וחותם בעלילותיהם של נתן אקסלרוד, ירושלים סגל וברוך אגדתי האחראים ליצירה הפופולרית של יומני הקולנוע הקצרים שליוו את התפתחותו של היישוב העברי בארץ. אמנם כתיבתו של טרייסטר עתירת אנקדוטות ורחוקה שנות אור מן היובש האקדמי השכיח בתחום, אך לעתים העדרו של כל היבט מחקרי הינו לרועץ למתואר בספר. על אף העניין שעשוי המעקב הפרטני אחרי צעדיה הראשונים של העשייה הקולנועית בארץ (הרחוקה עדיין מלהוות "תעשייה") לעורר, בעיקר בקרב היסטוריונים העוסקים בתחום, הרי שאל השאלה המעניינת יותר והנוגעת לטיב השפעתה של עשייה זו על בנייתו של האתוס הציוני מסרב טרייסטר להתייחס. כארכיבאי מיומן הוא מונה כרוכל את הפריטים הגודשים את מדפי הארכיון, אך נמנע מלתהות על אודות השפעתם של הפריטים, קודם מספורם ותיוגם, על נפשו הצמאה של ציבור הצופים.

כך למשל, מיטיב טרייסטר לתאר את הנסיבות שהובילו ליצירתו של "עודד הנודד", שביים חיים הלחמי ב-1932, אחד מן הסרטים העלילתיים הראשונים שצולמו כאן, ומספק לקורא הסקרן פרטים רבים, רציניים ומשעשעים על אודות ההתרחשויות מאחורי הקלעים של סרט חשוב זה (הניצבים הבדואים בקשו לרכוש את השחקנית הראשית והציעו לבמאי כסף רב תמורתה! הוא סירב מכיוון שהיה מדובר באשתו). אולם קריאה בתכניו של הסרט, ששיאו במפגן סולידריות בין יהודים לערבים המוביל להשבת נער נעדר אל ביתו, נעדרת מן הספר ומותירה את הקורא אבוד ובלתי מסופק. יותר מכל מזכיר הספר מעין קטלוג עשיר לתערוכה, המיועד לעיניים זרות ואשר בשל זמינותן המוגבלת של היצירות האזוטריות אינך יכול כלל לבקר בה. כמה מעניין היה אילו השכיל טרייסטר לרקום אל התכנים הטכניים גם ניתוח מושכל של התובנות שאותן ביקשו הסרטים להנחיל. אילו היה מתעכב ומשתמש בקולנוע על מנת להציג בפנינו את כל מה שביקשנו להיות בראשית המאה הקודמת, את חלומותינו, בטרם התפוגגו, על אודות יחסי שכנות ראויים וזהות עברית מתחדשת, את הרגע הזהיר שבו נעזרנו בקולנוע כמורה דרך ולא התביישנו בכלל "לחיות בסרט".

בהעדר רצון או יכולת להפוך את גודש הפרטים ההיסטוריים למסע תרבותי בעקבות "סרט הדמיונות של היהודים", נותר "עין לציון צופיה" בגדר תיעוד חשוב לתקופה נשכחת, אך חסר רלוונטיות ממשית לעולמם העכשווי של הקוראים. העדרו של תרגום תרבותי בגוף הסרט האילם עלול לגרום לעין ה"צופייה" להיעצם קלות ולקוראי תולדותיו של הסרט העברי האילם להפוך עיוורים וחירשים לחשיבותו התרבותית העצומה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

פורסמה ב-11 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ר.ס.ה. טרייסטר, ברלין

    לא אני, אלא קודמתי בניהול ארכיון שפילברג, מרים קוליק, היא שהביאה בדברי המבוא שלה את הציטוט מבלז פסקאל. לכן גם שגוי ליחס לי רצונות הנובעות מתוכן הציטוט.

    המסרים הציוניים של הסרטים הציוניים תועדו רבות; לא כן פרטי העשייה ומניעי הנפשות הפועלות. זו הסיבה לשימת הדגש עליהם.

    בהחלט נכון שהספר נכתב בגירסתו המקורית עבור קהל שאינו ישראלי ובכתבתי אותו התרכזתי בתולדות הראינוע.

    מטרתי היתה לכתוב על סרטים שעיקר תכנם תעמולה. בדיוק מסיבה זו הרגשתי צורך להזהר מחלוקת שבחים או ביקורת אשר עלולים לגלוש לעניינים שהינם עדיין בגדר אקטואליה פוליטית. טיב הקשר "לעולמם העכשווי של הקוראים" הוא בעיני דבר שכל קורא יצטרך להחליט עליו בעצמו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: