דודי הרמב"ם / מרים קרליבך-גיליס

 

רסיסי זיכרונות לשבוע הספר העברי

הרב יוסף צבי קרליבך

זה היה בעצם "דודי הרמב"ם" שהביא אותי להבנת משמעותם של ספרים, הן מבחינת קריאת ספרים והן מבחינת כתיבתם. אמנם, בשלב מסוים הבנתי שלא ייתכן שפילוסוף יהודי זה, הרופא הנודע בחצרם של שליטי ספרד, יכול להיות דודי "על אמת". ואכן הביטוי "דוד רמב"ם" גם לא היה שגור בזיכרוני, אלא רק הביטוי המרוחק יותר: "דודי הרמב"ם".

העובדה שמוצאו היה מארץ אחרת ושלא הכרתי אותו אישית לא שינתה כהוא זה בהרגשת הקִרבה שלי אליו. הוא היה רופא, כמו הדוד רבא שלי, ד"ר אפרים אדלר מהעיר ליבק, שהשתתף בשלושה מהקונגרסים הציוניים הראשונים. ועוד יותר כמו סבי, אביה של אמי, ד"ר יוליוס-פרויס, היינו סבא יצחק, שכתב ספר מלומד על הרפואה בתנ"ך ובתלמוד. גם את שני הקרובים האלה הכרתי רק דרך סיפורים, ובכל זאת ידעתי מתוך הרגשה פנימית שהם שייכים למשפחה. אני פשוט הרחבתי את החוג המשפחתי של הרופאים עד לרמב"ם. כמוהם הוא הקדיש את עצמו לחוליו שבאו אליו בהמוניהם. אבי סיפר לנו שלפעמים הרמב"ם היה כה תשוש, עד שהוא בדק את חוליו בשכיבה. אבל לעולם לא נעל את דלתו בפני הסובלים.

בשעת תיאורו של אבי ראיתי את דודי הרמב"ם כאילו לפניי: ספק יושב, ספק שוכב על ספה שדמתה לספת העור השחורה של אבי, בחדר חשוך למחצה, שקירותיו מכוסים בטפטים דמויי שטיחים אוריינטליים ולפניו עומדת שורה ארוכה ארוכה של חולים ותשושים. למרות דמיונותיי אלו היו לי גם רעיונות מעשיים, שמישהו – ועדיף אני בעצמי – אמור לדאוג לרמב"ם. תמיד אדאג לקומקום תה על אש קטנה בכירי הגז, כדי שדודי הרמב"ם ישאב כוח בעזרת תה מתוק ובעיקר חם מאוד.

כשאבא 'ישן'

אבא הראה לי כמה מהספרים הרבים שהרמב"ם כתב: ספר המצוות וספר "היד החזקה", בן י"ד הכרכים, שבו הוא הביא ויכוחים על חוקים יהודים חשובים ביד חזקה להכרעה מוחלטת. לפעמים עברתי על יד המדפים שעליהם עמדו ספרי הרמב"ם וליטפתי קלות את גב הכרכים הענקיים והכבדים. האם אהיה מסוגלת לכתוב ולו כרך אחד בלבד? האם הייתי יודעת לפחות למלא כמה עמודים באל"ף קטנה? האם כתיבת ספרים בעברית היא סוד או אולי פלא?

פעם היה אחד מכרכי הרמב"ם מונח, פתוח על השולחן הארוך בחדר הלימוד של אבא. באמצע העמוד היה מלבֵּן קטן מלא אותיות עבריות גדולות יותר, ומסביב טורים ארוכים של אותיות קטנטנות הנקראות אותיות רש"י; הן סבבו את המלבן כמו ים אינסופי של אותיות.

ספר אחר של הרמב"ם, "מורה נבוכים", נמצא בין ספריו של אבא גם בתרגום גרמני. הייתי לא יותר מבת שמונה או תשע, כשהיה עליי להקריא לאבא מספר זה. לפעמים, כשהזדמן לו להיות בבית בשעות צהריים, היה לאבא מנהג "לישון" כעשר דקות. כך הוא שכב בחדרו כמו הרמב"ם – על ספת העור, וכיפתו הגדולה השחורה כיסתה את עיניו. בהתחלה ודאי טעיתי הרבה בשל המילים הקשות שלא היו מוכרות לי, אך אבא לא תיקן אותי אף פעם, כאילו הוא באמת ישן. עד מהרה מצאתי מין טכניקת קריאה גם למשפטים סבוכים ביותר: עיניי עברו במהירות בזק כמו מְרַגלים על המילים הקשות, עוד לפני שהגיתי אותן. משחק זה שִעשע אותי מאוד, ועזר לי לקרוא ללא קושי.

אחד הביטויים שזכרתי היה "סיבת המניע", לא רק כי הביטוי נעשה שגור בשל החזרות הרבות עליו. בפעם הראשונה בחיי עימת אותי ספר זה עם העובדה שלא כל האנשים בעולם מאמינים באלוהים ושעלינו להוכיח את קיומו במובן השכלי, כמעט פיסיקלי. עד אז, קיומו של אלוהים היה עבורי עובדה רגשית מרוממת ובטוחה. בלילות, במיטתי מתחת לשמיכה, ניהלתי איתו שיחות ארוכות. הייתי בטוחה שבזכותו יום אחד תתמלאנה בקשותיי המוחשיות ביותר. אך כאשר הקראתי לאבא מתוך הספר "אלוהי העברים הקדומים" (Der Gott der alten Hebraeer), שבו תוּארה מין דמות נוקמת ומפחידה, ולא עוד אלא שהיא נקראה בשם המפורש, הרגשתי שזו בורות גסה. והייתי בטוחה שדודי הרמב"ם מסכים איתי.

ד"ש מפרנץ

זמן לא רב אחר כך קראתי לאבא בדקות הספורות של "השינה" שלו, כשעיניו מכוסות בכיפתו, מתוך הספר "כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצוויג, שנפטר בגיל כה צעיר. כנראה שכולנו או רובנו היינו מקריאים לאבא, אך לא דיברנו על זה. כל אחת ואחד מאיתנו, מתשעת הילדים, רצה לשמור על הזכות הסודית שלו. בוודאי שעות קריאה אלה קירבו אותנו אל שמות של הוגי דעות יהודים רבים. אבי ביטא זאת ישירות במכתב שנתגלה לא מכבר:

המבורג, 22.11.1936 הלרסטרסה 76

"…שלוש הקטנות בין ילדינו משמחות אותנו במיוחד. הדיבורים-פטפוטים שלהן מהנים ביותר.

לדוגמא: לא מזמן ביקרה אצלנו גב' רוזנצוויג מפרנקפורט ורק שלוש הבנות הקטנות היו בבית. היא אמרה: אז תמסרו להורים ד"ש מגב' רוזנצוויג. ועל זה הגיבה רותי ואמרה: האם בעלך נקרא בשם פרנץ? אבא מספר עליו כל הזמן, זה האיש שכתב מכתבים רבים כל כך. אחי קיבל לבר-מצווה ספר מלא מכתבים של פרנץ רוזנצוויג, אני מכירה אותו!

 נראה שגב' רוזנצוויג שמחה עד מאד על תיאור ילדותי זה ועזבה את ביתנו בצחוק עליז"…

בשל הפענוח של מילים קשות קראתי בהתחלה יותר במין תחרות טכנית עם עצמי. אך עד מהרה התפתח בי דחף קריאה, שאי אפשר היה לעצור בעדו. לפעמים אמי מצאה אותי בלילה קוראת במיטתי ואמרה: "עכשיו זה מספיק", וכיבתה את האור.

אך אמא הייתה בעצמה קוראת נלהבת, למרות שבעצם לא היה לה אף פעם זמן לכך. על שולחנה הקטן היו מונחים תמיד ספרים שרצתה לקרוא בהם עד מאוחר בלילה ואף בבוקר במיטה. אלה היו רומנים עבים, כגון: "מי שזלל פעם מתוך צלחת של פח" (Wer einmal aus dem Blechnapf  frisst) של הנס פאלאדה או גם "ראובני" של מקס ברוד וגם "חנק הכנסייה ברוסיה" Erdrosselung der Kirche in Russland)), ועוד ספרים שאינני זוכרת את שמם או את מחבריהם.

 אמא ומאן

הדבר המיוחד היה שאמי קראה גם את אותם ספרים שאנו, תשעת ילדיה, קראנו אותם – יחד איתנו או במקביל אלינו. כך היא הכירה את כל ספרי הילדים והנוער שלנו וידעה מה מעניין את כל אחד ואחת מאיתנו – ביניהם גם את ספרי הילדות שאהבתי, כמו "קיי בארגז" ((Kai aus der Kiste, על הילד שהפתיע את אחותו הקטנה בבובה, או יותר נכון בבובה שלי "בעלת עיניים הנפתחות והנסגרות"; "ההרפתקאות של הברון מינכהאוזן" (Muenchhausen), או "הנביא הקטן" לאדמונד פלֶג(Der kleine Prophet) ; בתקופות מאוחרות יותר, ספרים כגון: שעת הכוכב של האנושות,(Sternstunde der Menschheit)  ספרו של סטפן צווייג, "במשעול ההקרבה" Opfergang) (Der  לרודולף בינדינג, וגם "האדמה הטובה" The good Earth)) של פירל באק.

 כולנו גם קראנו את ספרו של תומס מאן, משפחת בודנברוק (Die Buddenbrooks). מספר זה ציטטנו במקהלה בת תשעה קולות: "תהיי מאושרת, ילדתי הטובה". הכרנו גם את ספרו בן ארבעת הכרכים "יוסף ואחיו" ואת "הר הקסמים"(Zauberberg). אחרי שנים מצאתי בספר של תומס מאן, 'ד"ר פאוסטוס' (Dr. Faustus), את התיאור של "הרבי השנון של קהילת ליבק", שכלל לא היה קשה לזהות אותו כסבא שלנו, הרב ד"ר שלמה קרליבך. אבל על שמחתי ואהדתי לספרים של מאן בסגנונו האירוני העיב כענן שחור קטע קטן מיומניו. בשנת 1933 הוא כתב שבסופו של דבר "הוצאתם של היהודים מתחום המשפט לא תהיה אסון". כל פעם מאפילה אכזבה גדולה מעין זו על שמחת הקריאה…

פעמים רבות סברה אמי שאחד הספרים שבחרנו בו היה קשה מדי בשבילנו, או שלקרוא בו זה פשוט "שיגעון", אבל הורינו לעולם לא שמו לנו גבולות של צנזורה. אמי גם אהבה לתת ספרים במתנה. במיוחד בתקופת המבורג המאוחרת יותר. היא אהבה לקנות ספרים בחנות הקרובה אלינו, כעין "צומת ספרים", שם ביקרה לעתים קרובות בעניין רב.

סוף פסוק

כדי לסגל לעצמי רהיטות בקריאה העברית ובניסיון לעבור אפילו את הרהיטות בקריאה הגרמנית, המצאתי לי שיטה משלי: לקרוא בלחש את התפילות בארמית, בקפידה ובדיוק, למרות שקטעים אלה  הודפסו בסידור בדרך כלל באותיות קטנטנות ליד התפילות העיקריות; ומה גם שהארמית לא הייתה לי מובנת בכלל.

עברית וגרמנית היו עבורי שני עולמות שונים לחלוטין. קראתי בהם במעורבות רבה, אבל בעוצמה שונה; כי הקריאה בעברית הייתה מוגבלת למקורות העתיקים ולתנ"ך. רבים מספרים אלה היו דומים – לא רק מבפנים אלא גם מבחוץ, כי בכריכיה של מר מונֶציק (Monezyk) באלטונה כרכו את כל ספרי הקודש באותו גוון חום-צהוב. למרות זאת זיהיתי תמיד את ספר התנ"ך העברי האהוב שלי. זה היה ספר בראשית שהזכיר לי את ביתנו בשל האחים הרבים בסיפורי יוסף. בין האמהות הרבות אהבתי את רחל, את אשתו של יעקב.

 קרל פלורסהיים(Carl Floersheim)  , בעלה של הגב' אילזה, המזכירה הוותיקה של אבא מאלטונה, נהג לבחון אותי לעתים בתנ"ך: הוא ציטט את חלקו השני של פסוק כלשהו וציפה ממני שאמצא מהר את חלקו הראשון; ואכן הצלחתי לעתים קרובות. האחים שלי לעגו לי קצת, והתנבאו שאקרא בתנ"ך אפילו בליל החתונה שלי. והיו נבואות גם לגבי יתר האחים והאחיות: אווה הבכורה תהיה אומנת מחמירה, אסתר אמנית בעלת מעוף דמיוני, ויצחק יהיה וטרינר מפורסם, מומחה לעכברים לבנים ולחזירי-ים. יהודית הודיעה שברצונה לטפל בתינוקות; אבל עתידה של אחותנו הצעירה ביותר, בייבי שרה – היה ברור יותר מכולם: היא תכבוש את במות העולם כרקדנית ראשית ותייסד את שושלת הבלרינות הראשונה בשבט הרבנים של קרליבך.

בזמן שהתענגתי בזיכרונותיי על הרמב"ם, על הורי היקרים ועל שלוש אחיותיי הקטנות, לא שיערתי עדיין שלעולם לא אראה אותם יותר, אחרי השואה הגדולה שפקדה את משפחתי ואת עמנו.

פרופ' מרים קרליבך-גיליס היא ראש המכון להגות יהודית ע"ש אביה, ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד, רבה הראשי של המבורג ואלטונה, באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: