'חדריו' של הרב מבוסטון / איתמר אלדר

 

הרב היה סמל לשילוב בין עולמות הן בהגותו הדיאלקטית והן בחייו האישיים. ספר חדש מאפשר כניסה אל עולמו הפנימי וחושף את גדולת הרב שנשאר נאמן לשליחותו

 

איש על העדה – מבחר איגרות, ראיונות והצהרות, הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק; עורך: נתנאל הלפגוט' מאנגלית: אביגדור שנאן, ידיעות ספרים, 2011, 368 עמ'

הספר 'איש על העדה', המכנס מבחר איגרות, ראיונות והצהרות של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, הוגה דעות חשוב ומשמעותי בן המאה העשרים, הוא בבחינת 'תחיית המתים' לאישיות הניצבת מאחורי ההגות. כמעט אין בספר זה כדי לחדש ברמה ההגותית מעבר למה שאנו כבר יודעים עליו ממה שכבר נכתב, אולם נדמה כי ספר זה מעניק משמעות חיה, קיומית וקונטקסטואלית לכל הסוגיות המשמעותיות שהגרי"ד עסק בהן בהגותו. ההוגה-הצדיק-הפילוסוף קורם עור וגידים אל מול עינינו, ולפנינו ניצבת דמות, על רגשותיה, חיבוטי הנפש המלווים אותה, מערכות היחסים שלה עם הסביבה שבקרבה היא חיה וסודותיה הכמוסים שהוסתרו במעטה של רעיונות ואידיאות.

חשוב לסייג מעט ולומר כי העובדה שחלק ניכר מכתבי הגרי"ד הינו סיכום של דרשות שנתן באירועים שונים (יום השנה לפטירת הוריו, ימי העצמאות, הספדים על יהודים שהלכו לעולמם ועוד) מאפשרת לנו להציץ לעולמו החי של הגרי"ד גם דרך כתביו, אולם ספר זה הוא הרבה מעבר להצצה. יש בו כניסה משמעותית ל'חדריו' של הגאון.

בדברים הבאים אנסה לבחון את הצמתים המרכזיים בהגותו של הרב סולוביצ'יק דרך הפריזמה שספר זה מציע בפנינו – הביוגרפיה. אין בכוונתי לנתח לעומק את הסוגיות הללו, אלא רק להציץ אליהן דרך הקונטקסט הריאלי של חיי הרב, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר זה.

בין אקדמיה לבית מדרש

השכלתו של הגרי"ד הייתה רחבה ביותר. לצד היותו נטוע עמוק בשושלת למדנית-הלכתית-תורנית, מבית היוצר של וולוז'ין ובריסק, הוא רכש השכלה בפילוסופיה כללית, בעיקר זו הניאו-קאנטיאנית (הדוקטורט שלו עסק בהגותו של הרמן כהן). שילוב זה הוליד תפיסת עולם מרתקת המבקשת לשמר את הלימוד ההלכתי המובהק לצד פתיחות לעולמות רחבים ולמהפכות בתחומים רבים.

דוגמה לכך נמצא במכתב שכתב הגרי"ד לתלמידו לשעבר, שעמד בעמדת מפתח של הכרעה בשאלת הוראת לימוד גמרא לבנות. בין השאר הוא כותב: "לא רק שמותר להורות לבנות תורה שבעל פה, בימינו זוהי חובה מוחלטת… מן הראוי להכניס באורח דומה בנים ובנות אל היכליה הפנימיים של התורה שבעל פה" (עמ' 124). נדגיש שמכתב זה הוא משנת 1953, כארבעים שנה לפני מהפכת המדרשות לבנות בארץ!

דוגמה נוספת נמצא במאמר 'הגנה' שכתב הגרי"ד כנגד המבקרים השמרניים שיצאו נגד הקמת בית ספר לרפואה בישיבה אוניברסיטה: "אני כותב מאמר זה בהלך נפש של 'ופחד ורחב לבבך'. מחד גיסא הנני מלא שמחה על היוזמה הכבירה, שיש בכוחה לאפשר לישיבה אוניברסיטה להשתלב בחוגים שעד כה ניצבו בריחוק ניכר ממנה. אך מאידך גיסא, התנגדותם הבלתי רגילה של רופאים רבים לעיקר הדת ולערכיה מביאה לחשש… עם זאת, רגש השמחה גובר על חששותיי משום שאני מאמין בכל לב כי הישיבה תוביל את ההנהגה הרוחנית הדתית של בית הספר ותעמוד על המשמר שלא ייפגע ולו עיקרון אחד" (עמ' 131).

זיקתו של הגרי"ד לשני העולמות הביאה לפיתוח שני מסלולי הגות מקוריים וחדשניים – האחד, בירור וביאור של מושגים רעיוניים פילוסופיים דרך ההלכה והחקירה ההלכתית; והשני, העיסוק בפילוסופיה של ההלכה, המתודולוגיה שלה ומהותה, בעזרת מושגים פילוסופיים. זה האחרון בא לידי ביטוי בחיבורו 'איש ההלכה', אולם גם בספר שלפנינו אנו מוצאים מספר התייחסויות מרתקות לתפיסת ההלכה שלו. האחת, לדוגמה, הינה תגובה של הגרי"ד לטיוטת מאמר של הרב מנחם עמנואל רקמן ביחס למודרנה והלכה. אמנם בראשיתה מבקש הגרי"ד להשתחרר מאנלוגיות לדוקטרינות מקובלות בבואו לדון בפילוסופיה של ההלכה, אך בהמשך דבריו ניכר השימוש בכלים ובתבניות פילוסופיות על מנת לנתח את מהותה (עמ' 293-289).

בין חרדיות לציונות

הרב סולוביצ'יק, כידוע, 'חצה את הקווים' מהעולם החרדי הקלאסי שבו היו נטועים בני משפחתו, חבריו וידידיו אל תנועת המזרחי הציונית. הוא אף שילם מחיר על כך, כפי שהוא עצמו מעיד:

בניתי מזבח, עליו הקרבתי לילות נדודי שינה, ספקות ופקפוקים… יהודים כמוני ואחרים, אשר שרשיהם יונקים מן הקרקע העתיק של אביי ורבא ואשר התקשרו עם התנועה, הרי הם בבחינת יוסף, הנדרשים להקריב על המזבח את מנוחת הנפש שלהם, יחסי חברות וידידות (חמש דרשות, עמ' 24).

דוגמה להיותו של הגרי"ד קשור בנימי נפשו לשני העולמות מצויה בהספד שנשא על דודו, הגרי"ז סולוביצ'יק, שהיה ידוע באנטי-ציונות. בהספד, המופיע כמאמר 'מה דודך מדוד' בספר 'דברי הגות והערכה', מסביר הגרי"ד את יחסו המורכב של דודו כלפי הציונות.

הד נוסף למורכבות שבה היה מצוי הגרי"ד ביחס לתנועת המזרחי מובא בספר שלפנינו במספר מכתבים שכתב הגרי"ד לרב שלמה זלמן שרגאי, מי שהיה ראש עיריית ירושלים בתחילת שנות החמישים ומנהיג מרכזי בתנועת המזרחי, ואח"כ אל ד"ר משה אונא ואל ד"ר יוסף בורג, בעקבות בקשות להבהרת ציטוטים ולפיהם הוא מסתייג מתנועת המזרחי ומדרכי פעולתה (עמ' 249-223).

תפיסתו המורכבת של הגרי"ד ביחס לציונות מאתגרת במיוחד על רקע היותה מקבילה ל'דרך המלך' של הציונות הדתית, דרכו של הרב קוק. הגרי"ד, להבנתי, איננו מקבל את דרכו של הרב קוק ומבקש להתוות דרך אחרת, מתונה יותר ביחס לציונות ולמדינה. כך הוא כתב בשנת 1957 למשה מייזלש, עורך עיתון הדואר, בתגובה לבקשתו למאמר שיעסוק במדינת ישראל במלאת עשור להקמתה: "אני מסכים על ידו, כי ישנה דעה הלכתית שלישית, שאינה מקבילה לא לדעת שתומי העין השוללים, וגם לא לסברת ההוזים המחייבים חיוב מוחלט – עד כדי זיהוי עם התכלית העליונה של הווייתנו ההיסטורית והעל-היסטורית – את המדינה. דעה שלישית זו (שהלכה כמותה בכל מקום), אני מרשה לעצמי לנחש, תחייב את המדינה ותוקיר תקומתה והתמדתה מתוך חיבה והתמכרות, אבל לא תפריז על ההערכה יותר מדי עד כדי גלוריפיקציה והאלהה" (עמ' 198).

אי אפשר שלא להשוות את הדברים לדברי הרב קוק על היותה של המדינה הערך העליון של העם היהודי:

…מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר. ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון (שמונה קבצים א, קפו; אורות ישראל ו, ז).

אמנם צריך לסייג במעט את ההנגדה, שכן הרב קוק מדבר על המדינה האידיאלית, שנים רבות לפני תקומתה, בעוד הגרי"ד מתייחס למדינה הריאלית – מדינת ישראל. ועדיין, נדמה לי שגם לאחר הסיוג המחלוקת בעינה עומדת.

בנוסף, ישנם בספר מכתבים ומאמרים שונים המגיבים לאירועים העוסקים בשאלות של דת ומדינה ובסוגיות פוליטיות ודתיות הקשורות במדינת ישראל. מביניהם מרתקים ששת המסמכים (עמ' 222-205) העוסקים בדחייתו של הגרי"ד את ההצעה להצגת מועמדותו לתפקיד הרב הראשי לישראל בשנת 1960 (לאחר פטירתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בשנת 1959). במכתבים אל שני תומכיו העיקריים, מנהיג המזרחי דאז ושר הפנים משה חיים שפירא ורבה הראשי של פתח תקוה הרב ראובן כ"ץ, ובראיון לעיתון יומי ביידיש, מפרט הגרי"ד את הסיבות לדחיית ההצעה, וביניהן תפיסותיו ביחס למעמדה של הרבנות הראשית לישראל, ההלכה והתורה במדינת ישראל.

בין ליטאיות לחסידות

הגרי"ד, כידוע, למד בילדותו בחדר של חב"ד, ובמספר מקומות הוא אף מתאר את חותמה של תקופה זו על נפשו. ידועים לנו גם הקשרים החשובים שהיו לו עם אדמו"רי חב"ד  – הריי"צ מלובביץ' והאדמו"ר האחרון, ר' מנחם מנדל מלובביץ'.

מסמך מרתק, שיש בו כדי לתאר מזווית אחרת את אשר בלבו של הגרי"ד על החסידות, מובא בספר בדמות מכתב שכתב אל הרב משה דב בער ריבקין, ראש ישיבת 'תורה ודעת' וחסיד חב"ד ידוע: "חיבה יתרה הנני רוחש לתנועת חב"ד. מדי דברי בה זכור אזכרנה בחזון נעורים, רצוף רשמי ילדות תמימה, עטופת הוד רומנטי…" (עמ' 301). בסוף דבריו, לאחר שהוא מתאר את המיזוג הפרדוקסלי של שכליות ואמוציונליות שהוא מוצא באותו יהודי שאליו הוא כותב, הוא מגלה מהרהורי לבו שלעתים נתון אף הוא באותה פרדוקסליות: "המוח והלב מתרוצצים, המחבר מודה בשניהם. יאמן לי ידידי כי פילוג כזה מחשבה ורגש – ירד גם לאישיותי. ולפעמים הנני נוטה להאזין להמיית לבי. נימה של חסידות גנוזה בו…" (עמ' 303).

תקצר היריעה מלתאר נושאים נוספים ומרתקים העולים מתוך איגרות ומכתבים המצויים בספר זה, הקשורים ליחס לדתות אחרות, לאורתודוקסיה שבאמריקה, לסוגיות של קהילה ובית כנסת ועוד, אך אי אפשר לסיים ללא אחד המכתבים המרגשים ביותר המצויים בספר זה.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, עת נשמעו ברבים פעמי משיח, למדה הרבנית מרים שילה ז"ל, מחנכת בגבעת וושינגטון, עם תלמידותיה את מסתו הקלאסית של הגרי"ד 'קול דודי דופק'. תלמידות הכיתה שאלוה מדוע הגרי"ד עצמו לא עלה לארץ, והיא הפנתה את השאלה במכתב אליו. באותה שנה איבד הגרי"ד את אמו, את אחיו ולבסוף את אשתו, ד"ר טוניה סולובייצ'יק ז"ל. לאחר התנצלות בפני הרבנית שילה על התעכבות המכתב בשל אבלותו הוא משיב לה דבר:

שקוע הנני באבלות על מות רעייתי החביבה, בבת עיני וחמדת נפשי, ז"ל. עולמי התמוטט וחרב. כאמור, גם עכשיו אני כותב בדמע ובדם לבי הקרוע והמורתח.אני מודה לה על דבריה, ואני מקבל את תוכחתה ברצון. אמנם חטאתי לארץ הקודש. הנני בין המפגרים… אשתקד החלטנו, אני ורעייתי ז"ל, לבוא ארצה ולעשות שמה כשישה חודשים, כדי לראות את הארץ ואת העם היושב בה. אולם רבות מחשבות בלב אדם, אירע מה שאירע, ורבות אנחותיי ולבי דווי… איך אפשר לי עכשיו לעלות ירושלימה, ואני איש קשה רוח ומר נפש? אין ההשראה חלה במצב של דיכאון, עצבות וצער… אין גבירתי צריכה להצטדק על דבריה. גם אני, יהודי פשוט, בלשון רבנן דיבנה הייתי אומר: אני מלמד – והרבה העמלים עם הציבור בשדה החינוך התורני מלמדים… מלאכת כולנו מוקדשת לטיפוח ערכי היהדות, מסורת אבות ותורת רבותינו, בעלי הקבלה וחכמיה (עמ' 252-251).

אין יותר ממכתב זה בכדי לבטא כאחד את גדולתו של האיש, את ענוותנותו, ומעל הכול את נאמנותו המוחלטת לשליחות שהקב"ה תבע ממנו בעולמו – טיפוח ערכי היהדות ומסורת האבות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אניני מאמין שניתן לנתח אותו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: