החתירה לקנון / אורין אריה מוריס

 

הוצאת ידיעות השלימה כעת מיזם שאפתני – העמדת מדף ספרים ממיטב הספרות העברית המודרנית. הניסיון לבניית רשימה קנונית חתומה אינו יכול לעבור ללא מתקפות מתחרות וללא השגות על הבחירה. אורין מוריס, למשל, שמח על עוז המוקדם, מוותר על שמיר ומצדיע לאומץ שבהכללת סבתו וצרויה שלו. על ספרות ועל קונצנזוס

 

סדרת עם הספר – פרוזה ישראלית, ידיעות ספרים

בעת העתיקה שימש הקנון כקנה מידה. יצירה חדשה התקבלה ונאמדה על פי התאמתה והיענותה למודלים קודמים שייצגו אידיאל של יופי, תואם וסדר פנימי. כך גם הוראתה העתיקה של המילה קנון ככל הנראה נגזרת מן המילה היוונית "קאנה" שמשמעותה מקל או מטה. מטה זה ככל הנראה שימש לאומדן גדלים, בעצם לא בשונה מהצירוף העברי שנזכר לעיל: "קנה מידה". המודרנה שיבשה מודל סטאטי זה של קנוניות וחתימה, והקנון נתפס היום בחקר הספרות בעיקר כזירה של מלחמות תרבות, או כנייר לקמוס שבעזרתו ניתן לקרוא לאחור ולאתר את המגמה השלטת ואת הכוחות הפועלים בתרבות.

מלחמות הקנון

סדרת "עם הספר – פרוזה ישראלית", שכותריה החלו לראות אור לרגל חגיגות שנות השבעים של עיתון "ידיעות אחרונות", ביקשה להעמיד מעין רשימה דפיניטיבית של חשובי הספרים שנדפסו כאן מאז כינון הריבונות הישראלית בניסיון לכנסם לכדי קנון חתום, אלא שאז החלו מלחמות היהודים להינטש. היריב העיקרי שקם כנגד מאמץ זה היה פרופ' מנחם פרי, עורך הספרייה החדשה של הוצאת הקיבוץ המאוחד. כמה עניינים היו לפרי כנגד מאמץ זה של ההוצאה המתחרה. ראשית, יצא שגם הוא בדיוק נערך למאמץ דומה שבו ניסה להוציא מחדש עשרים וארבעה ספרים נבחרים שיצאו בהוצאתו בעבר. ביניהם קלאסיקות ישראליות (לצד כמה תרגומים נבחרים) כגון "מולכו" לא"ב יהושע, ו"דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום. ניגוד עניינים ישיר זה מנע מפרי לשחרר את היצירות החשובות של בכירי סופריו בעבור פרויקט עם הספר של ההוצאה המתחרה. אך פרי לא סיים בכך את עניינו עם ההוצאה: הוא יצא למסע הרס אינטלקטואלי שמטרתו האחת היא לחרב את הפרויקט של "ידיעות" ולהגחיכו.

מול פרי קם  אחר ששם עצמו למליץ היושר העיקרי של אותו פרויקט (פרויקט שיריית הפתיחה שלו הייתה בהוצאת הסדרה הראשונה "עם הספר – ארון הספרים היהודי"). איש זה, שאינו נופל בהשפעתו הציבורית, אם כי במעגלים אחרים  בתכלית וממוקצעים פחות (בתחום הספרות), פרסם מיד עם יציאת הכותר הראשון רשימה נרחבת בזכותו של אותו פרויקט מו"לי. אותו מליץ יושר נלהב הוא לא אחר מיאיר לפיד בטורו האישי במגזין "7 ימים" שבהוצאת ידיעות אחרונות. אך לפיד, בחכמתו, פותח כמובן בגילוי נאות על הקשר שבין העיתון להוצאה, ובמעמדו הבעייתי כסוג של אינטרסנט המתפרנס מאותו תאגיד תקשורתי עצמו. כך לפיד: "כשיצאו לאור עשרים הכרכים של סדרת 'עם הספר'… חשבתי אז, ואני חושב היום, שפרויקט המביא מחדש אל המדף הישראלי את מיטב היצירות של ארון הספרים היהודי, הוא לא פחות מקריטי דווקא בימים אלה, בהם חוטי הזיכרון המחברים את איבריה השונים של החברה הישראלית הולכים ונפרמים… אנחנו לא יכולים רק לחיות פה, אנחנו גם צריכים לזכור למה". ולפיד, כהרגלו, צודק מאוד בדבריו אם כי לא פעם חותר הניסוח הפופוליסטי תחת הדחיפות של הדברים עצמם.

לפיד, בדרכו החברמנית והאישית, ממשיך: "כצפוי, ספגתי אז לא מעט ביקורת. הצדקנים התלוננו על כך שאני מסייע להוצאת הספרים של מעסיקי בקידומו של פרויקט חדש, שאמור להכניס להם כסף. אנשי הוצאת 'ידיעות ספרים' צלצלו אליי בדאגה, כדי לברר איך אני חי עם הביקורת. 'אל תדאגו', אמרתי להם 'ממילא אין שום סיכוי שתרוויחו על הפרויקט הזה, ואין שום סעיף בתקנון האתיקה העיתונאית המונע ממני לעזור לכם להפסיד הון'". לפיד ממשיך עוד בהצדקת עמדתו, ובאותה ידידותיות מכניס אותנו כשותפים לאותה ברית בעייתית בדפי החשבון של הטייקונים: "התברר שצדקתי. יותר ממיליון ספרים נמכרו בסדרה הראשונה של 'עם הספר', והוצאת הספרים הפסידה כסף על כל אחד ואחד מהם" (מתוך מוסף "7 ימים", 5.3.10). אגב, נתוני המכירה הינם בעייתיים גם הם, מאחר שכמות עצומה של עותקים חולקו בשלל הנחות ואולי אף ניתנו גם במתנה ממש, למנויי העיתון ולאחרים.

פרי מצידו פרסם את דבריו בבלוג אישי, ומהם צוטטו דברים בעיתון "הארץ", ששמח על ההזדמנות להביאם בדפוס, ולו רק כדי לנגח את הוצאתו לאור של העיתון המתחרה. וכך אומר פרי תחת כותרת המשנה "מי יגמע את המרק הזה": "'מיטב הרומנים' של הספרות העברית אינו יכול להיות פרי משא ומתן מסחרי בין 'ידיעות ספרים' לבין ההוצאות שאכן עשו את הספרות העברית בשישים השנים האחרונות, אך עתה הן רעבות למעט מזומנים", וממשיך פרי בהתקפתו: "הוצאה שאין לה חלק ממשי בטיפוחה של הספרות הישראלית… – אינה יכולה לספק לקוראיה אלא ליקוט אקראי ובלול, המתחזה לקונצנזוס…", וחותם את העניין באמירה חזקה ומדויקת למדי: "בספרות אין קונצנזוס". מכאן ממשיך פרי לתבל את הדברים בחריפות קומית: "הרשימה המזדמנת… מזכירה לי את הארוחה שהייתה מכינה לאקאקי אקאקייביץ' (גיבור נלעג משל גוגול, א"מ) בעלת הבית שלו, בשובו ממלאכת ההעתקה שלו במשרד: 'בבואו הביתה היה יושב מיד אל השולחן, גומע בחופזה את חמיצת הכרוב שלו ואוכל נתח בשר עם בצל, בלי להשגיח כלל בטעמם, בולע הכל, לרבות הזבובים וכל מה שזימן אלוהים באותה שעה'. אבל שלא כאקאקי", ממשיך פרי, "אינני יודע מי יגמע ויבלע את הספרים הללו, שנועדו אכן לפאר את הארון ב'עיצוב מחודש ואחיד'".

בסיום הרשימה גם פרי, כמו יריבו מן העבר האחר, מספק גם הוא גילוי נאות על כך שלדידו "היה ראוי ומכובד לסרב לשתף פעולה עם סדרה שאלה אי–העקרונות שלה". שיחה מרתקת מתפתחת בהמשך לבלוג (שפורסם ב-22.3.10). כך אומר אחד המגיבים (אלי עאדה) לרשימה האמורה: "טור חיסול החשבונות הזה משעשע במיוחד לאור העובדה שפרופ' פרי זועק בו את היעדרותו 'המדהימה' של שבתאי (יעקב שבתאי וספרו 'זכרון דברים', א"מ), או את הבחירה המוזרה דווקא בספר זה של בולי, ולא בספר אחר: אבל בסוף דבריו הוא מבהיר – 'גילוי נאות'! – שהוא זה שמנע, כמשתמע, את הכללתו של שבתאי במבחר (!); שהוא זה שנתן להוצ' ידיעות את הספר הזה של יהושע".

עד כאן על מלחמות קנון, מלחמות יהודים ופליטת בתי סופריהם. ויש להצטער על הצורך בהצצה מכוערת זו אל אחורי הקלעים של עולם ההוצאה לאור הישראלי. אך ללא תיאור של מאבק הכוחות האמור לא תהיה תמונה שלמה של מה שמבורך ומה שלקוי בסדרת "עם הספר – פרוזה ישראלית".

בין אמת לזיוף

מה בעצם יש לנו כאן, עשרים ספרים שהם מן המיטב של היצירה הישראלית. לא נוכל מן הסתם לסקור את הרשימה כולה, וגם אין לנו ההיכרות עם כל מה שאי פעם נדפס בישראל כדי לומר מה צריך היה להיכנס ומה דינו לצאת מפני ספר זה או אחר. על דבר אחד ניתן לברך את עורכי סדרת עם הספר – על כי הוציאו ראשון את "מיכאל שלי" מאת עמוס עוז המוקדם. ולא שחסרו מהדורות של ספר זה. רק לא מזמן יצאה מהדורה שזכתה להקדמה יפה מאת צרויה שלו, שבה היא מודה על חובה העצום לספר. מעט קודם לכן יצאה גם מהדורה חגיגית נוספת. אך אי אפשר לחגוג די את ספרו של זה. ספרו של עוז הינו ספר של אמת. ורק קריאת אחרית הדבר הנפלאה שחיבר המספר במיוחד למהדורה זו מביאה לעין דמעה של התרגשות. עוז מספר כיצד המו"ל התבושש תחילה מלהשקיע ממאמציו ומשאביו בעולם קטן ואפל זה של חנה גונן, ואף העלה כמה הצעות לשיפור (כאלה, כמובן, שהיו משחיתות למהדרין את הספר). גם עוז עצמו, נדמה כי נבוך היה לבוא עם ספר זה להוצאה – רק שהכיר בכורח שלו להיות, בכורח שלו לצאת. מסתבר כי גם הוא לא הבין כראוי את סוד עוצמתו. אך אין לקחת ממנו את הזכות הבלעדית, כי חרף התנגדויותיו הפרטיות הוא ביצע את חנה שלו ביסודיות, בנחישות, במופתיות.

עוד מספר עוז על לילות שהעביר רוכן על מכסה האסלה, כאשר האישה והילדים ישנים, מנסה לספר בקורותיה ותחושותיה של חנה זו שמדברת דרכו. והוא נלחם בה ועורך, מטיל בתוהו צורה. אך בשביל להבין מהי גדולה, יש רק להתחיל ולקרוא את השורות הראשונות של הספר ולהכיר בכוח העצום של הטקסט, המושך את הקורא פנימה אליו. כמו לתוך מערה שמתגלה לפניך, כמו כספת שניתנו לך המפתחות לפתחה, ותעשה בה אשר תעשה, אומר הספר לקורא. כי זהו ספר שאינו מתבייש במאום. כולו עשוי מבוכות וקשיים, אי תואם וכאב. ואת הכול הוא חושף בתנועה שהינה באחת יסודית וסקסית עד כמה שתנועה כזו אינה מסתברת. זה היה סודו של עוז המוקדם, וספר זה, "מיכאל שלי", תמיד יהיה בסביבה להדגים פרדוקס מופלא זה. "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו", אומרת חנה גונן שלו. "אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות". ומפצירה בנו: "אינני רוצה למות", בפתיחה המפורסמת של "מיכאל שלי". ושורות אלה, שמקומן כבר עם הקלאסיקה של ספרות העולם, יפה שיודפסו וישוננו שוב ושוב אצל קהל הקוראים ואצל עדת הכותבים.

במידה שווה ניתן להצטער על הכללתו של הספר הבא שנדפס בסדרה: אין ספק כי ספרו של שמיר "הוא הלך בשדות" זכה זה מכבר למעמד קנוני. הוא קשור אצלנו עם רשת איקונוגרפית שלמה: יפי הבלורית והעין, מגש הכסף, היופי הכואב של חיי הקיבוץ המוקדמים, ועוד. ואכן שמיר, הן בלשונו העשירה והן בעולם שאותו לשונו בוחרת לצייר, מעניק לנו את המלאות שעליה ניתן להשתית מיתוס. אך דווקא כשניגשים למקור מגלים במהרה כי גן העדן היה רק חלום. ולא משום הקושי שהיה כרוך ביישוב נופי בראשית, וגם לא משום הקושי של מלחמת ההישרדות מול ה"ערביאים", כפי שספר זה אוהב לכנותם. אלא משום שספרו של שמיר הינו למעשה ספר בלתי קריא, ואף יותר מכך, בלתי ראוי לקורא העברית של ימינו. וזו אינה היושנה של ביאליק או עגנון, שתובעת מן הקורא כי יעשה מאמץ מסוים להיכנס בלשונם ומחשבתם, משום שביצירותיהם מובטח לו גמול. אבחנותיהם ומסקנותיהם של מספרים וחוקרים אלה, על מסורתיות והתפקרות, עוד מדויקות ונוקפות. לא כך במקרה של שמיר. הקריסה המוחלטת של לשונו, שהינה באחת עשירה מדי ובלתי רלוונטית לזמננו, מעידה כי ראשיתה של לשון זו בזיוף. הגם שיש בספר אי-אלו הבזקים של אמת, בתיאור הדרמות הקטנות בין הדמויות, עיקרו של הספר במאמץ לחרות באבן שפה של ילידות. שפה של עם הקשור באדמתו, ויש לו שם לכל רגב וקוץ, לכל עינב ומבע. ולא כך הם הדברים. על אף שהייתה עברית בארץ ישראל, דור זה של מקימי הקיבוץ, ודור צברי ראשון של בניו, עדיין חיפשו עברית שתתאים לחוויה המהפכנית שהובילו וקידמו. כי ההתקנה של שפה הינה תהליך ממושך ורב דורי, ואילו תביעתו של המהפכן הינה לשינוי כולל ומיידי. על כן הוא חוסם בפני עצמו מראש את האפשרות להשתמש במאגר הצבור.

אך שמיר אינו מנסה רק לקחת חלק במהפכה זו ולהכשיר את העברית, כשם שהמיישבים הראשונים מכשירים את הקרקע לעלייה. הוא מנסה לעשות דבר נוסף – הוא מנסה לומר שלי היא. ורק שלי. והכוונה אינה רק לעצמו כסופר, אלא לעצמו כחלק מקולקטיב – כבן דור, כצבר, כציוני. שפתו היא כזאת שמנסה להדיר את העברית כשפה של קודש שאינה יכולה לחולין, מנסה להתעלם מן הקרע האדיר שחשו ביאליק ועגנון, קרע של אנשי ספר שהתפקרו ויצאו מן המסורת האורתודוקסית. כל אלה אינם מעיקים על שמיר בבואו לברוא עולם חדש ונועז. אמת, שמיר אינו חושש להדגים את חולשותיו ופגעיו של עולם זה בעלילה. ואורי, זה שאמור לייצג את הצבר הקלאסי, בקריאה קפדנית מתגלה כחדל אישים לא קטן. ובכל זאת, לשונו של שמיר משקרת. היא גם אינה יכולה לגשר על הפער הייצוגי בין מרחב לאדם. שיר השירים הוא כותב על הטבע, הקומביינים והמיכון, בעוד על האנשים הוא כותב בלשון קטנה ונוזפנית. וגם אם חלק מקריאות נגדיות אלו כבר מצויות בטקסט עצמו, עדיין שמיר פועל בעיוורון כמעט מלא ביחס ללשון שבה הוא משתמש, וממרחק שישים שנה ניתן בבירור לראות כי לא רק שאין הספר ראוי להיעשות קנוני, הוא הפך זניח כמעט לגמרי. טוב יותר כקוריוז לחוקר הספרות מאשר לאדם הקורא. מעניין גם לראות כי עיקר הצלחתו באה לו דווקא מייצוגיו הוויזואליים והחיים, הן על הבמה והן על האקרן. כי זהו ספר שמושך בעיקר את העין ולא את המסתר שבלב.

הנזופים המשובחים

שני ספרים אחרים שראויים לציון הם דווקא אלו הנזופים ביותר על עצם הכללתם במבחר מידי קובעי הטעם והאליטיסטים. אלה הם ספריהם של צרויה שלו וחיים סבתו ("חיי אהבה" ו"תיאום כוונות"). שני סופרים אלה לא עברו תהליך מושלם של קנוניזציה ועל כן התנקזה לא מעט מהביקורת דווקא אליהם.

כך למשל אומר פרי על סבתו וספרו: "לרשימת 'השמות' השתרבבו גם כאלה ששום איש ספרות לא היה מכריז עליהם כנכסים חשובים של הספרות הישראלית… אחד מהם מן הסתם התגלגל אליה משום שהוא היחיד מן הרשימה שגדל מספרו הראשון בגן של 'ידיעות אחרונות'". וזוהי אמירה שהיא שגויה כשם שהיא גם מכוערת. ספרו של סבתו, שאליו מתייחס פרי בהערה אחרונה זו, הוא מופת של ספרות מלחמתית. ואמנם אין הוא מחוכם מאוד ומתהדר בלשונו, כמנהגם של סופרים אחדים שפרי מבכר. אך סבתו, שנולד בקהיר ועלה לישראל בילדותו, כתב ספר צרוף וצלול, וצנוע וחשוב, על חוויותיו של חייל בחיל השריון בעת מלחמת יום הכיפור. ועד כמה שאין הדבר מתיישב עם המציאות, אין ספרות מלחמה ענפה בארץ מלחמתית כשלנו. ספרו של סבתו מצדיק, אם כן, את ההגדרה מופת בהצבתו רף גבוה של ביצוע והתכוונות, הגם שבאופן שכמעט אינו מסתבר הוא בגובה העיניים בדיוק. זהו פלא של יצירה במדיום שההונאה בו היא לא אחת הכרח. זהו ספר שאי אפשר לשבחו ולהללו מספיק, ונועז ומצוין בעיניי שנכלל ברשימה, גם אם סבתו אינו בהכרח סופר במקצועו.

כך גם הדברים אמורים בספר "חיי אהבה" של צרויה שלו, שלהבדיל אלפי הבדלות כולו השתקעות וטבילה במעשה הארוטי וביצר המוליך אותו. וזוהי חניכה אמיצה לתוך הזוהמה שבסופה מעין לידה מחדש והיטהרות על דרך חורבן הבית הקודם. וגם אם לא כל ספריה של שלו זכו לאותה תשומת לב ושבחים אין בכך כדי לגרוע ולו במעט מהישג עצום זה של המחברת. מנחם פרי מצידו שוב מבקש להמעיט ומתרעם כיצד זה "שאין בה (ברשימה, א"מ) זכר לעמליה כהנא-כרמון, יהודית קציר, אורלי קסטל-בלום, אף שמופיעה בה צרויה שלו", ואין הוא שם לבו כי מעבר לעובדה שלא נכללו שתיים מן הסופרות שעל הוצאתן הוא אמון, זוהי בחירה אמיצה לכלול ספר מצוין ועז זה משל שלו.

נזק לספרות

אם בכל זאת לנסות ולומר דבר מה על הרשימה בכללותה, הרי שיש כאן רשימה מרשימה מאוד של ספרים או סופרים. מנחם פרי לא טועה בייחסו אקראיות ודילטנטיות לקיבוץ הגלויות שברשימה זו. לא פעם ניתן להרגיש כוחות סותרים שאינם מתיישבים יחדיו זה עם זה ביד המצרפת את הכותרים. הרי רונית מטלון, יהודית הנדל ויואל הופמן נתפסים לעיתים בשיח הביקורתי כיוצרים שגוף יצירתם משמש כקנון חלופי לזה של המאז'ורים שבסופרי ישראל, כגון עוז, יהושע וגרוסמן. יוצרים רבים לאחרונה אף מצהירים על הופמן כמקור השראה לאפשרות ליצור בשקט ובפרטיות באקלים כה רועש וציבורי. וזוהי אמנם חלוקה שרירותית משהו, בין המאז'ורים לאלה שאינם, שהרי גורמים רבים מצטרפים להתקבלותו של סופר מלבד כתיבתו גרידא. ובכל זאת, עצם העובדה כי אין מאמץ מצד העורך לספר לנו כיצד ועל שום מה קיבץ יצירות שונות במגמתן עד כדי כך לכדי קנון חתום אומר דרשני.

ודבר מה לסיכום על האחרון שבספרי הרשימה, והוא ספרו של דויד גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה". קודם כל אי אפשר להימנע מן האמירה כי ספר זה הוא ספר גדול, כי הוא אכן כזה. אך זהו ספר שיש בו לא מעט פוטנציאל של היזק למערכת ספרותית. הגם שגרוסמן, כדרכו באמת, מלמד אותנו תמיד להיות קשובים ועדינים וטובים יותר, יש בו דבר מה מושכל מדי. לשונו מקושטת מדי, פנייתו אל הקורא העולמי גלויה מדי. הוא מסביר עצמו ומצדיק עצמו ורוצה להיות חגיגה לשונית אם גם שווה לכל נפש. ומגמה ממצעת זאת יש בה סכנה לספרות. זוהי בדיוק אותה סכנה שעליה מתריע מנחם פרי בלא מעט צדק כאשר הוא מתרה בנו כי ספרות אינה קונצנזוס. והספר הזה הוא במידה רבה קונצנזוסיאלי, אין בו רעים ורוע כלל – כולם טובים להזדהות עמם. רק המצב הוא רע. ויש בכך לא מעט אמת, אך יש בכך גם מן ההתבטלות העצמית המעושה ומציאת החן והמשותף, היכן שלא פעם אין חן ואין מן המשותף.

ועניין אחרון זה מחזיר אותנו מיידית לפתיחתנו ביאיר לפיד, הוא מר קונצנזוס הלאומי, שאומר לנו מיהו ומהו הישראלי מדי שבוע. פעם אחת אומר לנו כי המגדלים הקמים השכם והערב בתל אביב הם עדות לכוח הישארותנו, ופעם אחרת מעלה את אותו טיעון ביחס לספרותנו. ואין הדברים שווים ונכוחים כי למגדלים מרקיעי שחקים, כבר ראינו, נטייה מסוימת להתרסק באבחה. ואילו לספרים בתורם, דווקא עומדת תכונת ההישארות ואריכות הימים. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: