חוויות ילדות של עוני וניצול הביאו אותו להילחם כל חייו בעוולות החברה. את מלחמתו ינהל בשדה היצירה, כשגיבורו 'אוליבר טוויסט' מציף את מצוקת העוני ולועג בבוז ובסרקזם לבני המעמד הגבוה. המהפכה של גדול סופרי אנגליה

צ'רלס דיקנס

Charles Dickens

סופר אנגלי

נולד: פורטסי, 7 בפברואר 1812

נפטר: הייהם-קנט, 9 ביוני 1870

יצירות ידועות: 'אוליבר טוויסט', 'ניקולאס ניקלבי', 'דיויד קופרפילד', 'בין שתי ערים', 'בית ממכר לעתיקות', 'תקוות גדולות', 'רשימות מועדון הפיקוויקים'

דיקנס הוא אחד הסופרים המעובדים ביותר לקולנוע, טלוויזיה ותיאטרון

"אי לכך, בהפגינם אנושיות וגדלות נפש, קבעו הרשויות, בהסתמך על חוק העניים, כי את הילד אוליבר יש לשגר אל החווה, או במילים אחרות, אל אגף בית המחסה השוכן במרחק שלושה מילין מן העיר. שם, באותו מעון, התגוללו להם על הרצפה מבוקר ועד ערב עשרים או שלושים קטינים פורעי חוק כמותו, פטורים מאי הנוחות של לבוש או מזון מיותרים, תחת השגחתה האמהית של אישה מזדקנת, שאספה אליה את הפושעים הצעירים תמורת תשלום שבועי של שבעה פני וחצי לראש קטן… מי לא מכיר את הסיפור של אותו איש מדע שהגה תיאוריה בדבר יכולתו של המין הסוסי להתקיים בלא מזון, ואף הפליא להמחישה באמצעות צמצום תזונת סוסו לכדי אניץ קש ליום, דבר שבלי ספק היה הופכו לחיה חיונית ונמרצת הניזונה מלא כלום. אך אז לפתע צנח אותו יצור אומלל ומת… והנה למרבה הצער שיטתה המדעית של האישה אשר לחסותה המגוננת נשלח אוליבר הניבה על פי רוב תוצאות זהות…" (אוליבר טוויסט, תרגמו: שהם סמיט ואמנון כץ).

בית ברחוב דוהטי, לונדון, 1837. רק שב לחדרו ומיד הוא מתיישב על כיסאו, שעון המטוטלת מצלצל תריסר פעמים, כמו מתריע בפניו שאין לו זמן אפילו לפשוט את מקטורנו. החיים, אמר לידידו, קצרים כל כך ודמויות רבות כל כך רק מחכות שיתארן. קתרין פורשת לשינה, גם מבלי שתאמר דבר, שהרי אין היא מבזבזת מילים שלא לצורך. הוא הבחין שהסיור שערכו ברובע הולבורן ובבית מסחר העתיקות של מר האדלי, ההצגה בתיאטרון 'הדוכס' והתבדחויותיו עם מרי עייפו אותה. קודם שעלתה על יצועה היא דואגת לסדר למרי את מיטתה.

על שולחנו מונח מכתב אחד מני רבים שהעבירה לו באדיבותה מערכת ה'בנטלי'ס' – "אחר שהגעת לשיא בגיליון האחרון", כתב לו פלוני העוקב בדריכות אחר פרסומי אוליבר שלו, "מה תעשה בכל הגיליונות שיבואו אחריו?". ומה יעשה? המועקה הנעימה המדגדגת הקוראת לו להמשיך לטוות עלילות מתחילה להראות את אותותיה. מה יעשה? כמו פילדינג ודפו וגולדסמית ימשיך וילקה את מתחסדי זמנו על הכוח המשחית של החומרנות, על הדשנות והאדישות הרומסת ילדים מנוצלים שחייהם אינם חיים. אין הוא זקוק לדו"חות הממלכה; הוא מכיר את לונדון של מטה היטב, על ביביה ושרציה האנושיים. הרי רק לפני זמן לא רב נעליו ובגדיו הדלים לא הגנו עליו מפני הטחב והעכברים בבית החרושת, ורק בחסדי הא-ל לא הפך לפוחח או שודד. מעניין מה היה קורה לו ידעה קתרין על ימים רחוקים אלה, או על משפחתו פחותת המעמד. ודאי היה מיסטר הוגרת מתהפך בכיסאו בחדרו המפואר ב'מורנינג כרוניקל'…

הוא מסיט את שערו לאחור, בוחן לרגע את זקנו, ושב לאוליבר. אוליבר פוגש במר באמבל. בצד הדף הוא רושם בנקודות הערה – שומה עליו לסיים בניצחון הטוב על הרע, 'אין לך בעולם מדבק כצחוק וכמצב רוח מרומם', הוא כותב בכתב מאורך. זעקה נשמעת וחורכת את השקט. 'צ'ארלס! צ'ארלס!', ואחריה יבבה. הוא מנתר מכיסאו ועט מחדרו לכיוון חדרי השינה, מרי חיוורת כסיד, מתקשה לנשום. 'זו מרי!', היא נזעקת, 'זו מרי!'.

סטירה למעמד הגבוה

ביוני של אותה שנה קוראי ה'בנטלי'ס', המשתוקקים לדעת לאן הגיע הפעם היתום הספרותי החיוור אוליבר טוויסט, קיבלו את הירחון ללא המשך הסיפור. במקומו נדפסה הודעת המערכת המדווחת כי המחבר שרוי באבל בשל אובדנה של נפש יקרה. מרי, אחותה הצעירה של קתרין שהתגוררה בביתם, מתה בטרם עת, ודיקנס נשאר יתום ממילים. את מרי עוד ינציח בדמותה של נל ב'בית ממכר לעתיקות', אבל גדול סופרי אנגליה לא יכול לשבות מכתיבה לאורך זמן, וחלקי הסדרה חזרו להתפרסם על גבי העיתון עד אפריל של שנת 1839. אוליבר טוויסט נזרק מבית היתומים כשאמר מילה אסורה. הוא אמר 'עוד' בחלוקת הדייסה, ונאלץ לנדוד בין קברן מתעלל, פייגין היהודי הנוכל ויתר הפושעים הסובבים אותו.

היצירה 'אוליבר טוויסט' התחבבה על קהל הקוראים האנגלי-אמריקני במהרה, ובו בזמן סטרה בחוזקה בפניה של החברה הוויקטוריאנית, אותו ציבור בורגני שהעדיף להתרחק מההמון גם ספרותית. היו אלה ימים שבהם העיור והמודרנה גבו את מחיריהם החברתיים-מוסריים בדמות פשיעה, ניצול ילדים, עוני, ייאוש וניכור מצד המעמד הגבוה, שעל כורחו התעמת לראשונה ספרותית עם מצוקת המעמד הנמוך. דיקנס שגדל לתוך מעגל עוני ובילה את שנות ילדותו בעמל לפרנסת המשפחה בתנאים מחפירים צפה במורת רוח ב'חוקי העניים' המקוממים (אותה סדרת חוקים שנחקקה בבריטניה החל מהמאה ה-16, ובבסיסה ההנחה שהעני אשם במצבו ושהרעה יזומה במצבו עשויה להועיל), בשיעורי התמותה הכפולים של פועלי מזרח לונדון למול שיעורי התמותה במערב העיר, וגמר אומר להילחם בחוסר הצדק ובעוולות החברה בכלים העומדים לרשותו – הגוזמה, המלודרמה, הגרוטסקה והסאטירה.

"חלק ממטרת ספר זה הייתה להעביר את האמת הכואבת", כתב דיקנס בפתח המהדורה השלישית. "אין לי שום עניין בקוראים עדינים שלא מסוגלים להביט במציאות, ואיני כותב כדי לבדר אותם… מטרתי הייתה להוביל את הקורא למסקנה הבלתי נמנעת שחייהם מושחתים ואיומים". אותם 'עדינים ומעודנים' – לועג להם דיקנס בבוז ובסרקזם – מעדיפים את הדמות הספרותית שלהם לבושה היטב. כל עוד הרוע יולבש בפאר אין כל בעיה; אבל אישה טובת לב בבגדים בלויים הם אינם יכולים לשאת. "מדהים כיצד מסתירים גרבי ניילון מלוכלכים תכונות טובות, וכיצד בעזרת סרטים וקישוטים עליזים משנה הרשעות את שמה", המשיך.

דיקנס הגיש להם בתמורה את דמויותיו ללא פשרות. הפשרה היחידה שעשה הייתה הקפדה על חתימה בסיום טוב, ואולי הייתה זו אמונה חזקה בניצחון הצדק והאמת על העיוותים החברתיים. למרות שדיקנס ידע הצלחה כבירה, פרסום חובק עולם ועושר, העוני לא פסק להופיע כמוטיב חוזר ודומיננטי ביצירותיו. כל חייו פעל להקמת מוסדות צדקה ובתי יתומים. ואכן, פועלו החשוב ביותר אולי בא לביטוי בעובדה שעד דיקנס ספר היה סמל סטטוס שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם לרכשו, אולם מאז הופעת 'מועדון הפיקוויקים' כסדרה בהמשכים ובמחיר שווה לכל נפש יכול היה כל אדם, פועל או דוכס, ליהנות מספרות.

אבל לא רק כאב ותוכחה ממלאים את יצירותיו הקאנוניות של דיקנס אלא גם שפע של הומור. בהקדמה לתרגומה ל'ניקולאס ניקלבי' כתבה עירית לינור כי "דיקנס לא כתב קלאסיקה, הוא כתב בידור". ואכן, לצד הרצינות התהומית שמאחורי רעיונותיו החברתיים, דיקנס לא יכול היה להימלט מהעוקצנות הטבועה בו ומהפתלתלות הפארודית שמאפיינת את עלילותיו.

חשד אנטישמי

"מעל לנקניקיות, אוחז מזלג גדול, ניצב יהודי זקן ומצומק ולו שיער אדום ומדובלל שהשתפל וכיסה את פניו הדוחות הנפשעות למראה. לבוש היה חלוק פלנל מלא כתמי שומן שהותיר את צווארו חשוף…." (תיאורו של פייגין, אוליבר טוויסט).

מבקריו האנכרוניסטיים טענו לקלישאתיות, לתפיסת העולם בשחור-לבן, להיעדר מרכיבים פסיכולוגיים ולהשטחת דמויות, ממש כשם שטענו כנגד מולייר, אבל הטענה המושמעת ביותר כנגדו היא ללא ספק טענת האנטישמיות, שמאז שיילוק השייקספיראי לא עוררה כל כך הרבה רעש. תיאורו של פייגין המכונה שוב ושוב 'היהודי' – 25 פעמים רק בפרק הראשון להופעתו – תיאור האף הגדול, ואיוריו של ג'ורג' קרוקשנק  שליוו את הסדרה הנציחו את סטריאוטיפ היהודי המוכר. פייגין מוצג  כגילומו של הרשע הניצב למול אוליבר הטוב המוחלט. כמו שייקספיר, גם דיקנס לא פגש ביהודים מקרוב, אבל הדמוניזציה של היהודים הייתה מושרשת כל כך עד שלא קם אחד בתקופתו שטרח לבקר את דיקנס. המצדדים בו ראו במוצאו של פייגין מקרי והביאו את הזקן היהודי טוב הלב מיצירתו 'ידידנו המשותף' כראיה. מבקריו, מנגד, הוכיחו בעזרת אמירותיו כי דיקנס היה נגוע באנטישמיות, ולא במקרה נקשרה דמות כה נכלולית במוצא יהודי. כך או כך, בשנת 1867 יצאה מהדורה של כל כתביו של דיקנס שדאגה לטשטש עקבות אנטישמיות,  וכך הפך שם התואר הנלעג 'היהודי' ל'האדון הזקן'. האנטישמיות שיוחסה לו לא מנעה מדיקנס להפוך לאהוב הרומאניסטים האנגליים. אמרותיו ופתגמיו נכנסו ללשון האנגלית, ושמות גיבוריו הפכו לשמות נרדפים.

ניסיון מבית

דיקנס נולד לפקיד בצי הבריטי, רודף הנאות ופזרן שהביא על משפחתו כיליון כלכלי, עד שנאלץ למשכן את ספריו של פילדינג, סרוואנטס וגולדסמית שעיצבו את טעמו הספרותי של הילד. כשהיה בן 12 נאסר האב, המשפחה עקרה לפרבר עני, ודיקנס נשלח כפועל לבית חרושת למשחות נעליים, שם נקלע ללונדון של מטה. כאשר יצא האב מהכלא וגילה כי בנו שייעד לג'נטלמן עובד – זעם, אך אמו התעקשה שימשיך. דיקנס אמנם פסק לעבוד במפעל אך לא סלח לאמו, עובדה שאולי מסבירה את הדמיות הנשיות המרושעות והנוטשות המאכלסות את ספריו.

בהיותו בן 17 למד קצרנות והפך לכתב פרלמנטרי בעיתונות. רשימותיו תחת שם העט בּוֹז זכו להצלחה ודיקנס הוזמן לכתוב בהמשכים את 'רשומות מועדון הפיקוויקים'. בעוד החוברת הראשונה יצאה ב-500 עותקים, ה-15 נדפסה כבר ב-40 אלף. שורות ארוכות של אנשים עמדו וחיכו ליד תחנות הדיליג'נס לקבלת הדואר שיביא את המשך ה'פיקוויקים', וכך עברה תרבות הקריאה מהפך שעיצב גם את תרבות הקריאה בימינו. באותה שנה נשא דיקנס לאישה את קתרין הוגארת, בתו של עיתונאי, שאחרי עשרה ילדים ועשרים שנים נטש אותה עבור שחקנית צעירה.

מעבר לכתביו, הקים דיקנס שני כתבי עת ששמשו בימה ליצירותיו וליצירות סופרים אחרים, ובשנות חייו האחרונות היה קורא מחיבוריו בציבור כאשר הכישרון הקומי ויכולת המשחק שלו מלהיבים את הקהל. כל חייו עשה לצורכי ציבור, מונע מרגש סוציאלי עמוק, ומסרב להסכין עם הפער המעמדי ועם שחיתות השלטון.

*

"הו, המסתורין של המכונה הקרויה אדם! הוא המעט שעשוי לטורפם, יצורים מסכנים שכמותנו!"

אסונות החלו פוקדים אותו. דורה ואלטר ילדיו מתו, רגלו השמאלית שותקה, ותאונת רכבת שחווה זעזעה אותו עד עומקי נשמתו. מראה ההרוגים והפצועים שעזר להוציאם תחת גלגלי הקרונות השפיע על עצביו ושוב לא יכול היה להתרכז בכתיבה. בהיותו בן 58 מת דיקנס משבץ מוחי ונקבר בפינת המשוררים שבכנסיית ווסטמיניסטר. יצירתו ממשיכה לחיות ולבעוט עד ימינו אלה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011