פרשת סוטה: אורדיאל / מאיר בר-אילן (לפרשת נשא)

 

התבוננות מזווית אחרת על טקס השקיית הסוטה חושפת פרוצדורה מקובלת מן הזמן הקדום, שבה העבריין עומד בפני מבחן א-לוהי להוכחת אשמתו או חפותו. קריאה חדשה

איור: מנחם הלברשטט

הטקס שבו מחויבת הסוטה לשתות את מי-המרים הוא טקס אורדיאל (Ordeal), מילה שמוצאה בגרמנית עתיקה ובה משתמשים במדעי החברה כדי לתאר סוג מסוים של טקסים. אורדיאל הוא מקרה שבו אדם מואשם בחטא כלשהו, וללא עדים או פרוצדורה משפטית מקובלת הוא חייב לעמוד במבחן-אמת א-לוהי: אם הוא דובר אמת – לא יאונה לו רע במבחן, ואם הוא דובר שקר – ייענש על אתר. ידועים סוגים רבים ושונים של טקסי אורדיאל בתרבויות שונות, והעונש משתנה בהתאם לאופן הבדיקה שבו נבדק הנאשם: לעתים הוא נכווה קשה, ולעתים הוא מת. הצד השווה בטקסי אורדיאל הוא שהנאשם צריך להוכיח את חפותו במשפט על ידי שמים, ולא על ידי אדם.

את פרשת הסוטה במקרא יש להשוות, קודם כול, לטקסי אורדיאל אחרים, ולאחר מכן להשוות את תיאורו של הטקס במקרא עם תיאורו של הטקס במשנה וביתר המקורות התנאיים. השוואה זו תלמד על ייחודו של הטקס המקראי, מצד אחד, כמו גם על האופן שבו הבינו חז"ל טקס מיוחד זה.

אימוץ ממקור קדום

טקס הסוטה במקרא שונה מכל פרוצדורה משפטית ידועה מן התנ"ך. לפי מערכת המשפט המקראית, בכל מקרה שבו יש אשמה או תביעה נגד אדם צריכים לבוא עדים ולהעיד בפני שופט. לעומת זאת, טקס הסוטה מציג צורת חשיבה שונה לגמרי. הנאשמת בעבירה חייבת להוכיח את חפותה למרות שאין כל עדים שעברה עבירה. העובדה שהנאשמת אינה עומדת למשפט בפני שופט ואין היא נענשת, אם חטאה, בידי אדם, נראית כמנוגדת לכל חוק וסדר מקראי מוכר. ליתר דיוק, טקס האורדיאל עומד בסתירה מהותית לכל סדר משפטי ממוסד שהוא, וזאת הסיבה שטקס זה הוא לא רק נדיר אלא למעשה נמצא בתהליך מתמשך של היכחדות. בכל מקרה, טקס הסוטה אומר דרשני.

בטקס האורדיאל המקראי קיימת תופעה שאין דוגמתה באף טקס אורדיאל אחר: השימוש בכתיבה כחלק מרכזי בטקס. כתיבה היא צַיין תרבותי של חברה בעלת מינהל, והעובדה שכהן כותב את פרשת הסוטה מלמדת על מקומה החשוב של הכתיבה בחברה ובדת. הסיבה לכך שאין אנו מוצאים כתיבה בטקסי אורדיאל אחרים היא פשוטה: מקורם של טקסי אורדיאל הוא במשפט שבטי קמאי, בחברה שאינה יודעת קרוא וכתוב. נראה, אם כן, כי התורה אימצה טקס אורדיאל קדום, אבל רק במקרה מיוחד של טענת איש כלפי אשתו, ובתנאי שייעשה שימוש בכתיבה שתקנה תוקף א-לוהי לטקס. ייתכן שהתורה אימצה את טקס האורדיאל בתנאי נוסף, ולפיו בחינת הנאשמת לא תגרום לה נזק של ממש. כלומר, היא לא תצטרך ללכת על גחלים או לבלוע סם כלשהו, נסיבות שבהן חלק מהנאשמים יוצאים ללא-פגע בעוד אחרים ניזוקים ללא תקנה.

בפני הנאשמת קוראים את הפרשה, שבה איום מפורש על החוטאת: 'ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה', והיא נשבעת על כך. הכהן לוקח כלי חרש, כלי פחות בערכו, ומכניס בו 'מים קדושים', מים שהתקדשו בקדושת המשכן. אל המים מוסיף הכהן מן 'העפר אשר יהיה בקרקע המשכן'. מטרת המים היא כפולה: גם לאפשר את בליעת העפר, וגם להמיס את אותיות התורה כדי שהן ייכנסו בגופה של האשה. הרעיון העומד מאחורי בליעת עפר המשכן, המים הקדושים והדיו (הקדושה) שבה נכתבה התורה הוא שהם יבדקו את טהרת האישה ואת נכונות דבריה. המשכן (והמקדש) נחשב למרכז הפריון העולמי, שהרי הכול יודעים שברכת-זרע היא מאת ה', והרעיון העומד מאחורי הבדיקה הוא שהחומרים שמקורם בפריון הא-לוהי ובשיא הקדושה ייכנסו לגוף האישה ויבררו אם האישה פגמה בפריונה האנושי. אם האישה צדקת – לא יקרה לה דבר, אך אם היא עברה את העבירה המיוחסת לה, הרי היא טמאה והחומרים הקדושים שהכניסה אל גופה יגרמו למעין ריאקציה בין הפריון המקדשי הטהור לטומאת האישה, ואותיות התורה המומסות יבטיחו את קיומה של האלה המקראית בגופה של האישה.

בירור חברתי

למקרא תיאור הטקס, רבים נבוכים בשאלה כיצד הוא פועל – האם מדובר בטקס מאגי – וכיצד זה ייתכן ששתיית מים עם קצת עפר תגרום לתופעות המתוארות בתורה. התשובה לכך נעוצה בהבנת מהותו של האורדיאל לא רק כמבחן-אמת כי אם גם כטקס-מעבר.

טקס-מעבר הוא טקס שבו עובר אדם ממצב חברתי (ודתי) אחד למצב חברתי (ודתי) אחר. גם האורדיאל הוא טקס-מעבר, שכן הנאשם בדין הוא חשוד שעננה של חטא על ראשו, ועם המעבר בטקס מתברר מצבו החברתי: האם חייב הוא, וממילא יישא בעונש (מנידוי חברתי ועד מוות); או זכאי הוא, וממילא ישוב לחיק משפחתו. על זאת צריך להוסיף כי תוקפו של הטקס המקראי הוא בכמה הנחות מוצא, אשר אינן מפורשות בכתוב, אך בלעדיהן לא יהיה מקום לקיום הטקס. הנחת המוצא הראשונה היא שהנאשמת מאמינה בה', שאם אין הדבר כן אין מקום לקיום הטקס במקדש. הנחת המוצא השנייה היא שהאישה מאמינה בכוחה של המילה, לקללה או לברכה, וכמובן בקדושתה של התורה.

בראשית המעשה מביאה האישה קרבן לה', וליתר דיוק: הקרבן הוא של בעלה יוזם הטקס, ככתוב: 'והביא את קרבנה עליה', כך שניתן לראות בקרבן זה קרבן משותף של בני הזוג. הואיל וההקרבה היא במקדש, הרי שיש בכך הודעה ציבורית בגדלות ה' ובצדק הא-לוהי. עתה, לאחר שהובאו הקרבן והמנחה, פתיחה ראויה לכל טקס דתי, מתחיל הטקס המרכזי: טקס-מעבר.

מטרת הטקס היא לברר את האמת, ואמת זו ניתנת לגילוי בכמה צורות. ראשית, עצם המעמד המקדשי עשוי להרתיע את הנאשמת אשר במידה שחטאה תחשוש להתייצב נגד ה'. כידוע, רק נקיי כפיים יכולים לבוא למקדש, ורק אלו שלא נשבעו למרמה (תהלים כד, ד). על כפיה של האישה מניח הכהן את המנחה, שיֵדעו הכול כי נקיות הן, והוא משביע אותה: 'אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך'. לשון השבעה כפולה זו נועדה להבטיח שהאישה לא תוכל להצדיק את עצמה בדרך כלשהי. והנה, בשל מיקום הטקס במקדש, ברור לגמרי שבטקס יהיו נוכחים רבים, וזהו אכן טבעו של טקס-מעבר שאינו מתרחש בסביבה האינטימית של העובר, אלא אדרבא, ברוב-עם. אם אין על האישה אימת-ציבור תבוא עליה אימה מהקללה שבה היא מקוללת, ובעולם העתיק לא היה אדם שלא חשש מקללה, בפרט שהיא קללת א-לוה ממעל הנעשית בבית-מקדשו.

כמו טירון

אך בכך אין די. מטרת הטקס היא לגלות את האמת, והאמת לא תיחשף אם לא תישבר רוחה של העבריינית. האמצעי הבדוק והמנוסה לכך הוא השפלה. אפשר שהאישה מושפלת מעצם העובדה שבעלה לא מאמין לה, ובוודאי קיימת השפלה בעצם העובדה שהיא מופיעה בציבור כנאשמת. אך אין די בכך. עיצובם של טקסים כרוך בהעצמת רגשות, וכדי להעצים את השפלת האישה ולשבור את רוחה מעמידים אותה בטקס מיוחד לפני ה', כתינוק שסרח, ובכך מציינים את ייחודה לעומת החברה כולה. לאחר מכן פורעים את ראש האישה, מעשה המסמל בבירור כי לא רק סדר השיער הופר כי אם הסדר הציבורי כולו. שיער סדור ואסוף הוא סימן מובהק לאישה נשואה בעולם העתיק, ואף לאחר מכן, ופריעת השיער היא ביטוי מובהק להורדת האישה ממעמדה.

חז"ל תיארו אמצעים מעצימים נוספים בטקס, כגון הסרת תכשיטיה והחלפת בגדיה לשחורים או מכוערים (סוטה ח ע"ב), ובכך נמחקת, כביכול, האישיות הפרטית. אשת האיש המוכרת בבגדיה ובמעמדה ניצבת בטקס כאישה נטולת מעמד חברתי וללא כל תכשיט. לפי תיאורם של חז"ל אף פורמים את בגדי הנאשמת ומגלים את לִבה (סוטה א, ה), ובכך מוסיפים לה השפלה על השפלה.

מטרת ההשפלה היא ליצור לחץ נפשי ולהפר את שיווי המשקל הרוחני של העוברת בטקס המעבר, בדומה לטקסי-מעבר אחרים שבהם משפילים אנשים. דוגמה מודרנית להשפלה בטקסי-מעבר ניתן לראות בטירונים אשר מעמדם החדש מוליך אותם, כמעט בהכרח, להשפלה במעמדם, בשערותיהם, בבגדיהם ובגופם. בשני המקרים, הסוטה מזה והטירון מזה, מגלה החברה אמצעי-שליטה בגוף עד כדי חדירה אליו, והכול כדי לאפשר לחברה להשליט את ערכיה בעוברים אליה: זו הטעונה מעבר חברתי מחדש, וזה הטעון הכרה במעמדו החדש אשר יקנה לו יכולת לתרום לחברה בהגנתו עליה. בשני המקרים מפעילים מניפולציה רגשית, גם אם מסוגים שונים, על מנת שהעובר בטקס יצא אדם 'אחר', ובמקרה הסוטה: תפנים את האשמה כנגדה ותודה בעבירה שבה היא מואשמת.

השפלת האישה היא חלקו הראשון של הטקס, והמשכו בכך שהכהן כותב את פרשת הסוטה על ספר, כלומר מגילת-קלף קטנה, ואף מקריא לאישה את שהוא כותב. הקראה זו לנאשמת היא כדרך נאשם המובא למשפט אשר מבהירים לו את טיב האשמה שבה הוא נאשם. לאחר מכן משרה הכהן את המגילה בתוך כלי החרש ובו המים והעפר, ולאחר זמן-מה נמס הדיו במים. כעת עוברת הנאשמת ממצב פאסיבי לאקטיבי. עד עתה השתתפה הנאשמת בטקס ולא עשתה דבר, כאילו אין הטקס נוגע לה, ואולם, בהגיע הטקס אל סיומו הוא נעשה דרמטי: תחילה נשבעת האישה כי לא חטאה, ולאחר מכן היא שותה ממי-המרים, והציבור בוחן אותה אם המים משפיעים עליה אם לאו. אין ספק כי רבים היו באים לראות את האישה בשעתה הקשה שהרי מדובר בסיפור של מין משולב במוות (אפשרי), ובטקס נדיר למדי. אם בכל יום באו אורחים וזרים לראות במעשה המקדש ובנפלאותיו, ביום שבו בוצע טקס מעין זה המתואר כאן גבר מספר הצופים על אחת כמה וכמה.

אם האשה שתתה את מי המרים ולא קרה דבר – סימן כי צדקת היא, והבעל מודה כי חשדו היה חשד שווא, ושמא אף ביקש מחילה מרעייתו על שחשד בה. אך אם האישה חטאה, הרי שלפי תיאור התנאים קרה כך (סוטה ג, ד): 'פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין והם אומרים: הוציאוה, הוציאוה שלא תטמא את העזרה!'. כלומר, התגלה לעין-כול שהמים המרים פעלו את פעולתם, וכך התבררה האמת כי חטאה האישה. אם לא תמות הנאשמת בחטאה זה במים אלו שבדקו אותה, מן הסתם תמות זמן לא רב לאחר מכן. זה סופם של עבריינים העושים בסתר ומשמים מגלים את חטאם ברבים והם באים על עונשם.

השפעה פסיכוסומטית

לבסוף, לא נותר אלא לברר את השאלה המטרידה: כיצד המים השפיעו על האישה החוטאת? מה יש במים הללו, בעפר ובדיו, הגורמים לאישה שתהא בטנה צבה? ראשית, יש להבהיר כי אין מדובר במעשה מאגי, לא בנס ואף לא בהרעלה. השאלה אינה מה שתתה אותה אישה, אלא מי שתתה ומתי שתתה.

ההסבר לכך טמון במאפייני הטקס ובהשפעתו הסוגסטיבית על הנאשמת. בהכנות לטקס ובמהלכו מוצאת הנאשמת את עצמה במצב בלתי מוכר לה, והיא מושפלת בהשפלות שונות. צדקת שתשתה את המים אינה חוששת כי בטוחה היא בצדקתה, ובשערי הצדק של המקדש שבו היא נמצאת, וממילא המים לא יחוללו בה דבר. אישה זו תשקם את כבודה שנפגע ותשוב למעמדה החברתי. ואולם, הנאשמת אשר יודעת בסתרי לבה כי יש בה אשם, תישבר במהלך הטקס המשפיל, ותחושת האשמה המלווה בגודל המעמד והמקום הקדוש יגרמו לה למחלה פסיכוסומטית (Stress-Related Disorder), וכתוצאה מכך היא תאבד את עשתונותיה (או את עוברה). כך, גם אם אין במים כל דבר רע שיכול לפגוע בה, היא תיבהל מגודל המעמד ותגובותיה הגופניות יסגירו את המתרחש בלבה פנימה (הקאה, פרכוס, ויותר מכך).

לסיום נעיר שלמרות שכל פרט מפרטי הטקס הוסבר הרי שלא ניתן להתעלם מחריגותו על רקע משפטי התורה. חריגה זו היא שגרמה לו שייעלם בסופו של דבר, עוד בימים שבהם עמד המקדש על תילו (סוטה ט, ט). ואף שבתקופה הבתר-מקראית הוענק לטקס צביון משפטי עם תובנות של ענישה (כמו 'מידה כנגד מידה'), הרי שבחברה ממוסדת ובעולם שבו נפרץ החוק מדי יום, נעשה הטקס תדיר מדי עד כי איבד את ערכו וסופו שהתבטל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-גיליון נשא תשע"א - 721, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ש.צ. לוינגר

    יפה עמד הכותב על כך, שבניגוד לטקסי ה'אורדיאל' בהם עומד החשוד בפני סכנה טבעית, כאן אין סכנה טבעית בבליעת מים עם קצת עפר. העונש בא בצורה נסית.

    מה שמנסה הכותב לטעון שהתוצאה של 'צביית הבטן ונפילת הירך', המביאה למוות, היא פסיכוסומטית – תמוה. חרדה וסטרס לא מביאות לתגובות כאלה. רק נס יכול להסביר תופעה זו.

    מעמד הסוטה בא בעקבות חשש ממשי, שהיא גרמה לו ע"י התנהגות בלתי הולמת: התייחדות עם גבר זר, לאחר שהוזהרה ע"י בעלה שלא לעשות זאת. מצב זה גורם שהיא נאסרת על בעלה, ובהכרח לגירושין. שתיית המים המרים מחזירה את האמון ומאפשרת המשך חיי הנישואין תוך פתיחת דף חדש.

    סירוב האישה לשתות, ואף הודאה באשמה, אינו גורר שום סנקציה כלפי האישה, חוץ מאשר גירושין ללא כתובה (אותה הפסידה כבר בעצם ההתייחדות). המעמד המאיים מכוון להמריץ את האישה, אם אכן חטאה, לצאת מהעניין בלי להיענש בעונש החמור.

    שתיית המים המרים אינה חובה על האישה, אלא הזדמנות להחזיר את האמון, אותו איבדה כאשר התייחדה עם גבר זר. אי הנעימות היא חלק מתהליך של תיקון.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: