לשוב באהבה אל הטבע / ישראל אורי מייטליס

 

ר' אייזיק מהומל היה הראשון בעולם החב"די שעסק ביחס לגוף, לטבע ולחומר, ונראה שהשפיע בכך על הרא"יה קוק. על החסיד ששילב עמקות חסידית עם למדנות והקדים את זמנו

יער בהומל

"בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה", קרא הראי"ה קוק בארץ ישראל (שמונה קבצים, ג, שסד), עת ששב עם ישראל לארצו. הראי"ה חזר על דברים אלו, על תיקון המציאות התחתונה, למרות הביקורות הקשות שספג בשל כך. אך כבר כמאה שנים לפני הרב, בגלות, ישב חסיד חב"ד בעיר הומל ודרש כי "בארץ ישראל… יבוא כוח ייחודו יתברך גם בישות הגוף ונפש הטבעית" (חנה אריאל, במדבר עמ' 32).

אותו חסיד ענק, שיכונה מאוחר יותר על ידי הרב קוק 'רבי עקיבא איגר של החסידות', דרש ללא הרף על תיקונו של הטבע היהודי – ה'אידשע נאטור' כלשונו. ואכן, הרב יצחק גינזבורג (שהדברים כאן מסתייעים לא מעט בדבריו) טוען שנראה שהרב קוק – שאחד מבתי גידוליו העיקריים היה בחסידות זו – קיבל השראה לכתביו מספריו של אותו חסיד גדול.

כמאה שנים לפני הרב קוק ישב לו אותו חסיד וניסה להתעלות מעבודת ה' הגלותית והמאומצת, תוך השתוקקות לעבודת ה' טבעית, זורמת ובריאה, תוך ידיעה שעבור כך יש לשוב לארץ ישראל.

לצעוק ברחובות

החסיד שנפטר בכ"ו אייר תרי"ז (1857) הוא רבי יצחק אייזיק הלוי אפשטיין מהומל, שכיהן כרבה של העיר הומל במשך למעלה מחמישים שנה. אחד מקרובי משפחתו תיאר את ר' אייזיק למעלה משלושים שנה לאחר פטירתו: "מלבד צדקתו ותורתו, היה חכם גדול לענות לשואליו דבר בכל עניין ועסק. לשונו הייתה שנונה וחדה, וחידודיו הנפלאים אשר יצאו מפיו המה לשיחה בפי כל יושבי הומל וסביבותיה גם עתה, אחרי עבור יותר משלושים שנה מיום מות".

הוא החל את דרכו בעולם החסידות עת שפגש את שחיפשה נפשו, את רבי שניאור זלמן מלאדי – האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. ר' אייזיק ברח מביתו כדי להסתופף אצל האדמו"ר הזקן, כשבביתו אביו קורע עליו קריעה כמנהג המתנגדים באותם ימים על בניהם שברחו לעולם החסידי. לקראת חג הפסח שב ר' אייזיק לביתו, ובערב הפסח כמנהגו בכל שנה ערך סיום על כל הש"ס. בראות אביו את בנו  – כעת גם למדן עצום וגם מתחסד עם קונו – התחרט על קריעתו והתפייס עִמו.

לאחר הסתלקותו של האדמו"ר הזקן, המשיך ר' אייזיק והיה לחסידו הנאמן של האדמו"ר האמצעי (רבי דובער), בנו וממשיכו של האדמו"ר הזקן. פעם אחת, לאחר ששמע ממנו דברי חסידות, כתב לידידו על החוויה שחווה בעת שמיעת תורה זו: "עמדתי מרעיד ולא ידעתי אם הוא יום אם לילה, ואחרי כלותו לדבר כחץ ירה בקרבי אור ותוקף ועוז אמונה הנ"ל עד שנתעורר אז אצלי חפץ לילך לצעוק ברחובות כל זה".

לאחר פטירתו של האדמו"ר האמצעי סירב אחיינו רבי מנחם מנדל לרשת את הכס, וזקני החסידים פנו לר' אייזיק על מנת שיירש את כס נשיא חב"ד. לבוש בגדי לבן, כשהוא מעמיד את רגלו האחת על העגלה העומדת להסיעו למקום שבו הוא עומד לקבל את הנשיאות, חש ר' אייזיק תחושה אחרת: "הרגשתי אז", העיד ר' אייזיק, "איך שנעשו מוחי ולבי זכים אלף פעמים ככה". אבל אז, לפתע, נזכר ר' אייזיק בדברי האדמו"ר הזקן שרמז לו שלא ינסה לרשת את כס האדמו"ר. ר' אייזיק כבר אינו מניח את רגלו השנייה על העגלה, וכבר אינו מניח לרבי מנחם מנדל לסרב לקבל על עצמו את ההנהגה. לאחר התרצותו, רבי מנחם מנדל – האדמו"ר הצמח צדק – מוכתר לאדמו"ר השלישי של חב"ד. 

על אהבתו העזה של החסיד לרבותיו תעיד אמרתו של ר' אייזיק, שאם שלמה המלך בעת כתיבתו את שיר השירים היה מתבונן באהבה שבין רבי לחסיד, הוא לא היה מביא את המשל והדוגמה לאהבה העזה שבין כנסת ישראל והקב"ה מחתן וכלה…

על דברים אלו של ר' אייזיק, הרדיקלים משהו, אמר הרבי האחרון מליובאוויטש: "בשעתו, כשנדפסו הדברים… 'נהיה שמח'… הייתכן לומר דבר כזה?!… – ה'מזל' היה שהדברים נאמרו בשם ר' אייזיק מהאָמליע, שהיה מפורסם בגודל למדנותו וכו', ובמילא לא היו יכולים כל כך להיטפל לעניין זה" (תורת מנחם, טו, עמ' 140).

בפעם האחרונה שהיה ר' אייזיק בליובאוויטש, מקום מושבם של אדמו"רי חב"ד, הוא נפרד מן הצמח צדק. הצמח צדק הניח את ראשו על כתפו של ר' אייזיק, ור' אייזיק הניח את ראשו על כתפו של הצמח צדק. כך הם עמדו להם חצי שעה, מקושרים בלִבם ונפשם. לאחר מכן אמר ר' אייזיק: "היו בריאים, כי כנראה שלא נתראה עוד. אלא אם יבוא המשיח".

האלוהי בעולם

"ר' יצחק אייזיק", כותב אליעזר שטיינמן, "היה מוח גדול, חריף מעמיק, בקי ורגיל בהבחנות דקות מן דקות, מלא מזן אל זן היקשים, משלים, גזרות שוות, הגדרות, בחינות מופלאות… אבל דומה שרעיון אחד היה מעסיקו בעיקר וגרם לו הרבה טרדת המוחין, והוא שנאמר דרך הבלעה בשער של 'מאמר השפלות והשמחה' [אחד מספריו של ר' אייזיק]: 'כידוע שכל עיקר עניין חכמת הקבלה הוא החכמה להבין ולהשכיל ברוח דעת איך שהגם שאין שום שינוי, ואחרי הבריאה היה הכול כמו שהיה קודם שעלה ברצונו לברוא העולמות, היינו, שאין לך דבר חוץ ממנו. ואף על פי כן מתנהג העולם בסדר והנהגה דסדרי בראשית ומשפטי התורה ומצוותיו'" (באר החסידות, משנת חב"ד, א, עמ' 360).

ר' אייזיק ראה בכול את שירת ה'אין עוד מלבדו'. לדידו העולם קיים, ובצורה ממשית, ואף על פי כן – 'אין עוד מלבדו'. לא מספיק להאמין שה' הוא הכול, כותב ר' אייזיק במכתב לידידו, אלא צריך אף להאמין שהכול הוא ה'. צריך לתת תשומת לב ל'הכול', לעולם, לבריאה בכללותה ולראות איך שם הכול הוא ה'. "ואני הכותב, הקאתי חלב שינקתי ממעי אִמי על אמונה זו", כותב ר' אייזיק. לכן, אין פלא שמשליו הרבים והייחודיים של ר' אייזיק אינם בעלי תבנית קבועה ואינם מסתכמים ביחסי אב-בן, מלך-נתינים או רב-תלמיד. משליו של ר' אייזיק מושקעים ומלאי צבע. משלים שמתפרסים על מספר עמודים, מהם כאלו המתארים סיפור חיים של אדם מסיים, משלים על ממלכה רחוקה וקורותיה; משלים מתחום הפרא-פסיכולוגיה, ועוד רבים.

להתאוות לארץ

הקפדתו על שמירת שתי הפרספקטיבות של 'ה' הוא הכול' ו'הכול הוא ה" באה לידי ביטוי פעמים רבות בתורתו העמוקה מני ים. את חטא המרגלים הוא מסביר כסוג של תפיסה שנוטלת את הערך מן העולם. לדידו, יהודי צריך להתאוות לארץ, ולפתח 'תאווה דקדושה'. בכניסה לארץ יהודי צריך לפתח את ה'אידשע נאטור', רק בדרך זו יבוא "כוח ייחוד ה' אל מקום היש ודבר נפרד בפני עצמו דווקא".

נאה יהיה לצטט דברים אקטואליים שכתב הרב יצחק גינזבורג (שלמעשה כתב ספר שלם בהשראת תורתו של ר' אייזיק בשם 'הטבע היהודי') כחלק מפירושו לתורה זו של ר' אייזיק:

מי שמאמין כי הכול בטל בסופו של דבר אל ה', מאמין ורואה בכל ישות תקיפה את נקודות התורפה שלה, ומצפה לראות מתי הללו יפשו בכולה וימוטטוה, שכן "כל הווה נפסד" (הרי זה כדעתו של היהודי הדתי כי החינוך החילוני סופו שתוצאותיו יכלו אותו, וכך הכלכלה החילונית והמשטר והצבא וכו' וכו'. ורק שאלה של זמן היא מתי ייראה לעין כול כי שיקרא לא קאי). אף המרגלים כך, בטרם צאתם לשליחותם האמינו כי כל המוצקות הגויית ואחיזתה האיתנה בארץ אינה אלא לפנים. אם רק יצליחו למצוא נקודות תורפה… כל התוקף הזה יתמוטט כבניין קלפים. רק משה רוח אחרת הייתה עמו, וחשב שהעצה האמיתית היא להציב כוח מול כוח, הזדקקות לטבע לעומת הזדקקות לטבע… משה הבין שחיי ארץ מיוסדים על זרימה עם הטבע והשתלבות בו, על התייחסות רצינית וקשובה ואוהבת לחומר עם כל מגבלותיו (רוחו של משיח, עמ' רד-רה).

מקטרת בידו

חבר טוב ואהוב לר' אייזיק היה רבי הלל הלוי מפאריטש – מחבר ספרי החסידות 'פלח הרימון'. שני רֵעים לווים אלו היו מעמיקים גדולים בחסידות, אלא שהאחד – ר' אייזיק – קרוי בפי הצמח צדק 'משכיל', וחברו – ר' הלל – נקרא בפי האדמו"ר: 'עובֵד'.

כדי להבחין בין שני הארכיטיפים הללו, נספר שפעם שאל האדמו"ר הרביעי מחב"ד, המהר"ש, את אביו, הצמח צדק, לפשר ההבחנה הזו. לאחר שאמר מאמר חסידי, ביקש הצמח צדק בחצי הלילה מבנו – שהיה נוכח באמירת המאמר יחד עם ר' אייזיק ועם ר' הלל – שילך לאכסניא של שניים אלו, ויתבונן מבעד לחלון מה מעשיהם. צפה בן האדמו"ר בר' אייזיק, והנה ראשו נטוי לאחוריו, עיניו סגורות, פניו משולהבות, והוא מתעמק במחשבותיו כשמקטרת בידו ועשן עולה ממנה. הלך לאכסנייתו של ר' הלל, והנה יושב הוא כפוף – ובהיותו נמוך ורזה מטבעו נראה כעת נמוך ורזה עוד יותר – אצבעו בפיו, פניו חיוורות, והוא נראה מודאג מאוד. את המחזות הללו הסביר הצמח צדק לבנו: "שניהם מתבוננים במאמר החסידות של אתמול, אלא שרבי אייזיק מתבונן בעניין של 'כתר עילאה' שדובר במאמר, ורבי הלל מתבונן בהעניין של 'קבלת עול' שדובר בו, וחושב על אודות עצמו" (ספר המאמרים, תש"ח, עמ' 260). ר' אייזיק התבונן ב'השכלה' שבמאמר, במבנים הא-לוהיים שבו, ור' הלל התבונן בעבודת ה' העולה מן המאמר.

על פי ר' אייזיק, קירוב עת התגלותו של הבורא תלוי בריבוי ובעומק העיסוק בחכמת הקבלה – דבר העולה מתוך אחת מאיגרותיו על ידיעת הקבלה: "ולימות המשיח שיבוא במהרה בימינו תתגלה ידיעה זו בגילוי לכול, כמו שכתוב 'כי כולם ידעו אותי'… ולכן מצווה לגלות אותה כל מה דאפשר, כי הכול צריך להיות נעשה למטה על ידי התעוררות ועבודת האדם התחתון, וכל מה שמקרבין אל השכל מקרבין אל הגילוי… העתיד להיות".

 הרמב"ם בקדושה

רגעים טרם פטירתו, בעוד תלמידיו מקיפים את מיטתו, נכנס לבית אדם ובפיו שאלה הלכתית בדין ביצים שנמצאו במעי תרנגולת. אחד מתלמידיו של ר' אייזיק יצא עם השואל לחדר סמוך, זאת כדי לא להפריע לר' אייזיק ששכב אז על ערש דווי. ר' אייזיק קלט את הנעשה, ושאל לפשר השאלה. לאחר שומעו את השאלה, ענה אז ר' אייזיק: "הרי זה הרמב"ם בקדושה!". או אז הסב את פניו אל הקיר והחזיר את נשמתו לבורא עולם, בקדושה.

לא בכדי, למדן גדול זה סיים את חייו ואחד מן החלקים של משנה תורה לרמב"ם בפיו, ולא בכדי חסיד קדוש זה סיים את חייו כשקדושה בפיו ובלִבו.

ישראל אורי מייטליס לומד בישיבת 'שיח יצחק'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-גיליון נשא תשע"א - 721 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. א) ר איזק זיעא היה ענק בנגלה לפני הקבלה
    ב)היה לו רבי ראש הרבנים בנגלה ובנסתר ושהיה אדמור הזקן והמבין יבין ולא קבלה על דרך מה שקורה היום
    ג*) התורה אחת ונכון שברב חצי משפחה מחבד קאפוסט והיה כו כו אך יש איזה בעיה אצל חסידי חבד או אחרים לנכס להם אחרים או בפרט לא שייך בענק ענקי עולם כראיה זיעא. זה אור חדש .וההמשך ידוע: על ציון תאיר.
    כמובן בלי פגם הברית של תנועת בני עקיבא ערבוביה לכתחילה וכיפות בוכריות לנשים ומחיצות קטנות וכו כו ותרבות מערבית בכל הבית לשם יחוד בשם הרב קוק…ה ירחם.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: