חסרה לי ידיעת הלשון העברית / גל אורן

 

גתה, גדול הסופרים הגרמנים, דיבר עברית ויצר קשרים חברתיים ברחוב היהודים. כמוהו, סופרים גרמנים רבים במאה ה-18 יצרו מארג של זיקות ליהדות. ממחצית המאה ה-19 התמונה החלה להשתנות

"מצאתי עד מהרה כי חסרה לי ידיעת הלשון העברית… הסברתי אפוא לאבי את ההכרח ללמוד עברית, ודחקתי בו במרץ רב שייתן את הסכמתו, כיוון שלמען האמת התכוונתי ליותר מזה".

לא, אין זהו זיכרון דברים של סופר יהודי צעיר מתקופת ההשכלה, אלא דבריו של לא אחר מאשר יוהאן וולפגנג פון גתה, גדול הסופרים הגרמנים בכל הזמנים. באוטוביוגרפיה שלו "פיוט ומציאות" מגולל גתה באריכות את סיפור התוודעותו לשפה העברית, ומתאר את תקופת הלימוד יחד עם מורו הגוי והמלומד. מה שהיה אמור להיות מסע של הנאה בנבכי שפה עתיקת-יומין (מתוך שלל השפות שבהן שלט) הפך אט-אט למקור ייסורים עזים עבור הנער הצעיר.

"מצאתי כי האלפא-ביתא [העברית] קרובה במידת-מה לאלפא-ביתא היוונית, שכבר הכרתי את אותיותיה בצורתן וכינוייהן. לאחר שקלטתי את אלה עד מהרה, חשבתי כי הנה אגיע ללימוד הקריאה עצמה. כי העברית נקראת מימין לשמאל כבר ידעתי, אלא שעתה גח והופיע בבת אחת חיל רב של תגים וסימנים, נקודות וקווקווים מכל המינים, שלא נועדו אלא לשמש כתנועות… משניטל עלי לגמגם את המילים… נתקררה במקצת התלהבותי מכל העניין".

לבסוף, לאחר עמל רב, ידע גתה עברית טוב כל כך עד כדי יכולת לתרגם לגרמנית את "שיר השירים" היישר מן המקור התנ"כי. התעניינות זו בתרבות היהודית לא נעצרה בנקודה זו, אלא הלכה וגברה עם השנים. גתה התעמק ב"ברית הישנה" ואף התכוון לכתוב חיבור מקיף על אודות "דמותו של יוסף, פרי האהבה הלוהטת במשך שנות-נישואין ארוכות", משום ש"סיפור פשוט זה הוא מלבב ביותר, אלא שהוא נראה קצר מדי, ואתה חש עצמך יָעוּד לעבד אותו ביתר פירוט".

פעילים ואדיבים

מלבד השתוקקותו לנושאים נשגבים התעניין גתה גם בהווי חיי היום-יום של היהודים. כבר בצעירותו התקומם נגד ביטויי אנטישמיות, ואף הצר על קיומו של "רחוב היהודים" – שלא היה אלא גטו דוחה ומשפיל – בעוד הוא אוזר אומץ ונכנס לתוכו מבחירה. "בני אדם פעילים, אדיבים, ואף דבקותם קשת העורף במנהגיהם – אי אפשר שלא תעורר כבוד", כתב לאחר ביקורו שם. הוא מצא את בנות ישראל "נאות" ומגלות "אדיבות וידידות".

למרבה ההפתעה, ב'תיבת נח' זו לא שכן גתה לבדו. רבים הם הגויים בני הספרות הגרמנית (שעליהם נמנים גם האוסטרים וחלק מהשווייצרים ומהצ'כים) אשר 'דחפו את אפם' מתוך תפיסות התעניינות שונות ומגוונות לתוך הווי החיים של 'ארוכי החוטם'. תקופה יצירתית זו – הנתחמת מאז כניסתו של מנדלסון לברלין בשער רוזנטל (שער הבהמות) בסתיו 1743 ועד ימינו אנו – התאפיינה ברב-גוניות מיוחדת ביחס ליהודים בספרות. באופן פרדוקסלי משהו, אך ברור מאוד לפי רוח האמנות, נטתה הספרות לתאר את היהודי באופן מנוגד למגמה השולטת בתפיסה הציבורית.

כך, בזמן שהיהודים היו כלואים בגטאות עם הגבלות קשות על אורח חייהם – מימי המאה השמונה עשרה ועד תקופת הליברליזציה – נטתה הספרות הגבוהה, הקלאסית, לכיוון האידאליזציה של המהות היהודית החדשה, הרציונליסטית-הומאנית, זו שמנדלסון היה ראש וראשון לכינונה.

מגמה הפוכה נוצרה אט-אט עם התערותו של היהודי בכל תחומי החיים, או במילים אחרות – עם התברגנותו והיטמעותו המלאה בחברה הגרמנית. מן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ניתן להבחין במגמה ברורה של זיהוי היהודי עם הכוחות השליליים שבחברה, לרוב שלא מצד האמת. רק עליית הנאציזם הביאה לידי  שינוי קיצוני במגמה ההרסנית, וזאת עקב כך שהסופרים הגרמנים נאלצו לנקוט בפעם הראשונה עמדה ברורה בין שני צידי המתרס: הטירוף הברברי והנוח מחד מול נאמנות לערכי אמת המלווים בגלות ממושכת מאידך. ברטולט ברכט, מגדולי המחזאים הגרמנים במאה העשרים, אשר גלה ממולדתו עקב עליית הנאציזם, הנציח בשירו המפורסם "שריפת הספרים" את תוצאותיה של בחירה זו בין האמת לשקר בדמותו של סופר הנשאר בגרמניה הנאצית ומבקש, ממש דורש, שישרפו את כתביו. "אל תעשו לי את זה! אל תשאירו אותי בחוץ!", הוא זועק. "האם לא סיפרתי תמיד את האמת בספרי? ועכשיו אתם מציגים אותי שקרן! אני מצווה עליכם: שרפו אותי!".

רקוויאם קודר

התקופה האחרונה ביחסי הספרות, הפוסט-שואתית, מתאפיינת בכתביהם של בני הדור השני בעיקר בסגנון הרקוויאם הקודר על כל אשר אבד ולא ישוב עוד, בעודם מלאים רגשות אשם כבדים וטינה עזה לדור הוריהם.

מגמות שונות ומתחלפות אלו באות לידי ביטוי גם בכתביהם של סופרים יהודים בספרות הגרמנית. מאז פרץ מנדלסון את חומות הסגר התרבותי ארוך השנים – הן מצד הגרמנים והן מצד היהודים עצמם – נכנסה בשערי התרבות הגרמנית מסה עצומה של יהודים אשר השפיעה השפעה מכרעת על עיצוב דמותה של הספרות הגרמנית בכלל, ועל עיצוב דמותו של היהודי בה בפרט. היינה, בֶּרנֶה, הופמנסטל, וסרמן, ורפל, טוכולסקי, לוקאץ', לסקר-שילר, קלאוס מאן, פרויד, ארנולד צווייג, סטפן צווייג, שניצלר, פויכטוונגר, היים, רוט, צלאן, ברוך, דבלין, בנימין, קראוס,  בובר, בר-הופמן, ברוד, קפקא, רוזנצווייג, ארנדט ועוד ועוד. כל אלו הם אך מעטים בלבד ממעצביה היהודים של הספרות וההגות הגרמנית לדורותיה.

"ירושלים" למנדלסון, "הרבי מבכרך" להיינה, "היהודייה מטולדו" לפויכטוונגר, "בימי שבתאי צבי" לווסרמן, "ראובני שר היהודים" לברוד, "איוב" לרוט ו"אחשורוש, היהודי הנודד" להיים הן אך מעטות מיצירות המופת הידועות של הספרות הגרמנית אשר נכתבו בידי יהודים על נושאים יהודיים. למרבה ההפתעה, בחינה היסטורית מקיפה של הספרות הגרמנית מגלה כי לאורך השנים יצרו סופרים גרמנים דגולים, שאינם נמנים על העם היהודי, יצירות משמעותיות ולא פחות מופתיות מאלו המצוינות לעיל, הנסבות סביב נושא חריג כדמותו של היהודי. מהם אם כן שורשי ההתעניינות הזו? מה מחבר בין שני העמים שהיו ביחסי שנאה-אהבה עמוקים לאורך מאות בשנים? תשובות רבות לכך, ולא כאן המקום להאריך. עם זאת, אנקדוטה מעניינת, דווקא מתחום המדעים, יכולה לשפוך אור – ולו במעט – על הסוגיה הנוכחית.

אחד המדענים היהודים הגדולים ביותר שצמחו בגרמניה במאה שחלפה היה פאול ארליך, חתן פרס נובל לרפואה, מגלה הכימותרפיה ומפתח החיסון הראשון למחלת העגבת. לעבודה זו הייתה חשיבות עצומה אשר היוותה זרז למחקר שהוביל לפיתוח תרופות הסולפה, הפניצילין וכן אנטיביוטיקה נוספת. מחקריו ופיתוחיו הצילו ברבות השנים אינספור חיים, והוא היה למופת עבור מדענים רבים שבאו אחריו. אך לא רק מדענים התרשמו מאישיות כבירה זו. הפציפיסט הגרמני פרידריך פרסטר כינה את ארליך "הגרמני האידיאלי" – "כפי שאלוהים רצה שהגרמנים יהיו". או במילים אחרות, יהודי שמהווה מודל ואב טיפוס לתכלית השלמות. למותר לציין כי בדיוק אב-טיפוס זה הוא אשר השניא את היהודי עד מוות בקרב הציבור הגרמני, שנים מעטות לאחר מותו של ארליך.

בחרתי במספר יצירות משמעותיות של קלאסיקונים כותבי-גרמנית מתקופות שונות כדי להרחיב את יריעת הפרספקטיבה ההיסטורית על אודות היחסים ארוכי הטווח ורבי התהפוכות בין תרבויות שני העמים.

יהודי מדברי

אדלברט שטיפטר (1805-1868) נחשב דמות מסתורית בספרות ארצו, אוסטריה, ובין מעריציו היו אישים שונים מאוד זה מזה כגון ניטשה, הופמנסטאל, קארל קראוס, ש"י עגנון והרמן הסה. תומאס מאן הגדיר אותו כ"מספר נדיר בייחודו, איש חידה, נועז בסתר ומרתק בזרותו במידה שכמעט אין שנייה לה בספרות העולם".

      ב"עובדיה" בחר לו שטיפטר כנושא מרכזי דמות של יהודי מדברי, בן ימי הביניים, אשר היה עשיר גדול ואף נשא לו אישה יפה, אולם עקב מחלה התכערו פניו כליל. באחד הימים תוקפים שודדים את ביתו, אך הוא מוביל את צאן מרעיתו למאבק ומנצח. אף על פי כן מחכה הכנופיה המרושעת לשעת הכושר, וכשעובדיה נעדר מביתו היא שודדת את רכושו ואת רכוש בני כפרו. לאחר השוד בורחים כל המשרתים מביתו, אשתו כורעת ללדת, ובעזרת משרתת אחת ששבה אל הבית הלידה צולחת ולזוג נולדת תינוקת יפהפייה. אך למרבה הצער האישה לא שורדת, וכעבור שעות אחדות מפקידה את נפשה בידי הבורא. מלבד כל הצרות הללו, מאלצים השכנים את עובדיה להשיב להם את הכסף שנגנב באשמתו.

ככה חלפו לאט הימים, ועובדיה חי את חייו בהשקט. השכנים חשבו בלבם כי הוא מחכה לשעת-הכושר לנקום בעד כל הרעות שעוללו לו, אולם הוא עמד במעונו והביט בפני בתו הקטנה… הוא לא הלך כקודם למסעיו לסחור בארץ ולעשות הון, כי-אם ישב כל הימים בבית. הוא הודה לא-ל הנותן בלב האדם המון רגשות נעלים ועדינים עד-לאין-קץ.

עובדיה מבטיח לבני כפרו כי יחזיר להם את הכסף, אך לצורך כך הוא צריך לצאת למסעותיו. הוא לוקח איתו את בתו ומתיישב באחת הפינות הנידחות של אירופה, וגלגוליו ביבשת מופלאה זו אינם יכולים להותיר אף קורא אדיש גם היום (על אף שהסיפור נכתב ב-1842).

נחישות רצונו של עובדיה, ומאמציו הבלתי פוסקים לעמוד בפרץ הגזרות הנוראיות הניחתות על ראשו, אינם אלא תבנית מדויקת לדמותו של היהודי לאורך הדורות. "עובדיה ידע היטב ממסעיו הרבים כי הכוכבים, הפאר היחיד של הישימון – במקום שאין חליפות לתקופות השנה – מתחלפים במרוצת השנה בגלגל הרקיע".

הדחייה והסיאוב

"Beganeft haben wir ihn, den Goi" ("רימינו אותו, את הגוי"). במילים גרמניות אלו,  המתובלות היטב ביידיש, חתם תומאס מאן (1875-1955), גדול סופריה המודרניים של גרמניה ומגדולי סופרי אירופה במאה העשרים, את גרסתה הראשונית של הנובלה השערורייתית "גזע ולזונג" (Wälsungenblut) המתארת חיים העומדים בצלו של עיוות פרוורטי במשפחה יהודית אחת. זהו סיפור על בניו של איש יהודי אמיד שהתעשר בכוחות עצמו מעסקיו בתחום הכרייה אשר "הכניסו לקופתו זרם הכנסות אדיר ובלתי מובס"; תאומים, בחור ובחורה, בעלי אופי נהנתני, מושחת וסדיסטי, אשר בהשפעת "הוולקירות" של ואגנר מגיעים לידי גילוי עריות. בסיפור בולט הקשר בין יהדותם לבין סיאובם, והדקדנטיות ההרסנית שבה באים רעיונותיהם לידי ביטוי קשורה במוטיבים אנטישמיים מובהקים.

הנובלה הייתה אמורה לראות אור בכתב העת הספרותי 'נויה רונדשאו' בשנת 1906, אלא שתומאס מאן משך אותה בחזרה בהתראה קצרה, משום שחשש מעימותים עם משפחת אשתו היהודייה קטיה מאן במקרה שהיצירה תובן בציבור כסיפור מפתח (בדומה לזיגמונד וזיגלינדה שבנובלה, היו קטיה מאן ואחיה קלאוס פרינגסהיים תאומים, בנים למשפחה יהודית מבוססת). רק בשנת 1921 הופיעה הנובלה בכתובים. ב"זיכרונות שלא נכתבו" משנת 1973 כתבה על כך קטיה: "אם היה לתומאס הרושם שביני לבין אחי מתקיימת מערכת יחסים אסורה, היה נפרד ממני מיד או מחריש על כך, אבל בשום אופן לא מודיע על כך לעולם בנובלה. היה ברור כשמש שמשהו כגון זה לא יכול היה להתקיים".

פירוש הנובלה כאנטישמית גרידא עלול להחמיץ את הרעיון המרכזי שניסה מאן להציג באמצעות דמויות מיוחדות אלו, והוא הפחד שלו עצמו מפני השפע של החיים הבורגניים אשר לשיטתו משתק את היכולות האמנותיות. כאן מתגלה הקונפליקט הטיפוסי כל כך ליצירתו של מאן, בקוטביות שבין הבורגני לאמן. מאן עצמו חשש שהשפע והנוחות שהביאו לו נישואיו עם קטיה פרינגסהיים יביאו לאבדן היצירתיות שלו. מעל לחיים חסרי הדאגות של הבורגנות הגבוהה ראה מאן תמיד את הסכנה שבדילטנטיות (כזכור לקוראי "טוניו קרגר"). עם זאת, אין ספק כי יצירה מוקדמת זו של מאן מאפיינת באופן מדויק ותמציתי את השימוש שעשו הסופרים הגרמנים בדמויות יהודיות בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, גם אם לצרכים אמנותיים, שימוש שתרם באופן מכריע לעיצוב היהודי כמזוהה עם הכוחות השליליים שבחברה הגרמנית החדשה.

ההבנה: יוסף ואחיו

תומאס מאן

עמוקה באר העבר. האם לא מן הדין שנכנה אותה אין-חקר?

במילים בלתי נשכחות אלו פותח תומאס מאן את הטטרלוגיה "יוסף ואחיו" (Joseph und seine Brüder), ספר היסוד של ההומניזם התרבותי, ומהגדולות – תרתי משמע – שביצירות המאה העשרים. מאן מפליג אל ירכתי הזמן, אל הסיפור התנכ"י של יוסף ואחיו, כדי לתהות על סדרי החיים של ימי קדמונים. אין הוא עושה כן אלא לשם גזירה שווה, כדי להקיש מהם על חיינו אנו. זהו ביקוש אחר תירוצן של הגדולות שבשאלות: הנשתנה משהו במהותו של האדם מאז ועד היום? מהו הקיים במרוצת הזמן, ומה נכחד? האם תחתית התהום שוכנת בראשית הדברים, בעלילות 'בראשית'? בתיאוריו הנרחבים על קורות יוסף, יעקב והשבטים מאן אינו מכוון לספר סיפור היסטורי. לשיטתו, אין טעם בהיסטוריה בפני עצמה אם אין בה כדי להביא את האדם בהווה לכדי הבנה מדויקת יותר של חייו. תכלית הסיפור היא בראש ובראשונה הערכה על מהות תרבותנו ומקומנו בה.

יצירת המופת "יוסף ואחיו" פורסמה לאורך עשור שנים גורלי (4 חלקים, 1933-1943), שבו התרחשו מאורעות הזוועה בגרמניה, מעליית הנאציזם ועד השמדתה של יהדות אירופה. מאן, מי שבראשית ימיו ספג מהאווירה האנטישמית הקלה של אירופה, נטש אותה באופן נחרץ, תוך הצגת תשתית הומניסטית ברורה ומוצקה, כדרכו של גתה הגדול שאותו העריץ כל ימי חייו. עקב הצהרתו הבוטה נגד הנאציזם הוגלה מאן בבושת פנים מארצו, אך לא נותר שווה נפש לגורל העם הגרמני והיהודי גם יחד. מאן רותם את כל מאמציו למלחמה רעיונית ומעשית בגרמניה הנאצית, נחלץ להצלת יהודים, והיה הראשון שבישר לעם הגרמני על זוועות השואה.

הזעזוע מהאוסטרים

וינה נעשית לי כל יום / סיוט גדול עוד יותר / אני כבר לא יכולה לחיות כאן / אני מתעוררת ונופל עליי פחד / המצב הרי דומה היום / לזה שהיה בשלושים ושמונה / היום יש בווינה יותר נאצים / ממה שהיו בשלושים ושמונה.

תומאס ברנהרד (1931-1989), מגדולי הסופרים והמחזאים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים, ביקר קשות ביצירותיו את הצביעות בחברה האוסטרית שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובשל כך זכה לקיתונות של בוז הן מצד המוסדות המדיניים והן מטעם בני עמו. גולת הכותרת של יצירתו הדרמטית, "הלדנפלאץ", מגוללת את תולדותיה של משפחה יהודית אחת סביב המאורע המכונן של האנשלוס ב-13 במארס 1938. עם פלישת הוורמאכט הגרמני לאוסטריה, הכריז היטלר בכיכר הגיבורים – היא הלדנפלאץ שבמרכז וינה – על סיפוחה של אוסטריה לרייך-השלישי. מאות אלפי וינאים מילאו את הכיכר העצומה וקיבלו את פני היטלר בשאגות שמחה וצהלה מחרישות אוזניים, שנשמעו גם ברבעים אחרים של העיר.

ב-1988, חמישים שנה לאחר אותו מאורע, חיבר ברנהרד את המחזה המזעזע "הלדנפלאץ". במחזה שוטח המחבר בפני הקהל, בדרכו הישירה ונטולת ההצטעצעויות, את חוסר מנוחתו מצביעותם של האוסטרים, אשר ידעו לחבר את הקתוליות המושרשת בארצם עם הנאציות הברברית. עוד לפני הפרמיירה עוררו השמועות סביב המחזה שערורייה-רבתי, עד כדי כך שאף  קורט ולדהיים, נשיא אוסטריה דאז ומזכ"ל האו"ם לשעבר, כינה בפומבי את המחזה "עלבון לעם האוסטרי". למותר להזכיר את מעורבותו של ולדהיים, הפרסונה נון גרטה, בפשעי מלחמה בתקופת השואה.

המחזה עוסק במשפחת פרופסורים יהודית שנמלטה מווינה ב-1938, תוך התמקדות בשני האחים למשפחת שוסטר אשר זכו בקתדרות באוקספורד ובקיימברידג'. אחרי המלחמה מוחזרות להם הקתדרות שלהם באוניברסיטת וינה, אלא שאין הם מוצאים מנוח ב'מולדתם'. עמיתיהם באוניברסיטה לא השתנו, והם רואים בעין רעה את שובם. אשתו של אחד האחים, הדוויג, מוסיפה לשמוע בדמיונה את השאגות העולות מהלדנפלאץ הסמוכה לדירתה, והצווחות מהדהדות בזיכרונה ומטריפות את דעתה. בעלה יוזף מתאבד בקפיצה מן החלון.

משך כל המחזה, הסובב את קבורתו של יוזף, מדברות הדמויות, ובעיקר גברת ציטל (סוכנת הבית של יוזף) ורוברט שוסטר (אחיו של יוזף), על דמותו של יוזף (ולעתים רבות אף מפיו הוא) ועל החיים הבלתי נסבלים, פשוטו כמשמעו, באוסטריה שלאחר המלחמה.

מה שהסופרים כותבים / הוא כאין וכאפס לעומת המציאות / כן כן הם כותבים שהכל נורא / שהכל מושחת ומסואב / שהכל קטסטרופלי / שהכל חסר מוצא / אבל כל מה שהם כותבים / הוא כאין וכאפס לעומת המציאות / המציאות נוראה כל כך / שאין לתאר אותה / שום סופר לא תיאר את המציאות / כפי שהיא באמת / זה הרי הדבר הנורא / אילו אמרו את האמת / צריכים היו להודות / שגם היום רוצים להכניס אותנו / לתאי הגזים כמו לפני חמישים שנה / זה נטוע עמוק בלב האנשים / אני לא טועה / אילו יכלו / היו מחסלים אותנו בלי היסוס גם היום.

 הישרדות וקטסטרופה

   "ארבעת האנשים שחייהם מסופרים בספר הזה הם מי שלא נרדפו באופן ישיר, שנמלטו מהפגיעה הישירה, שניתן למנותם בין אלו שכינה פרימו לוי 'הניצולים' בניגוד ל'שוקעים'", סיפר זבאלד על אודות ספרו בראיון שנערך עמו. "מה שעניין אותי במיוחד, משהתחלתי לחשוב על חייהם, היה פרק הזמן שחלף בין אסון כבד שנחווה באופן עקיף לרגע שבו נפגשו בו באופן שאיים להכריע אותם, בגיל מבוגר מאוד. כלומר, תופעת הגיל, ההתאבדות, האופן שבו הטריגר להחלטות גורליות כאלה נמצא בעבר רחוק… יש עניין כזה שככל שאתה מזדקן מתכווץ איכשהו פרק הזמן בין גילך הנוכחי לימי ילדותך או לנעורים. דברים רחוקים מאוד נראים בצלילות פתאומית, בבהירות עזה, בעוד שמה שאירע לפני זמן קצר נעלם איכשהו. יקיצת העבר הזו עניינה אותי, מעבר לסיבה המיידית שגרמה להם ליטול את חייהם".

    וינפריד גיאורג זבאלד (2001-1944), בן למשפחה כפרית קתולית בגרמניה אשר אביו שירת בוורמאכט, נחשף לשואת יהודי אירופה כשהיה כבן שמונה עשרה, ומאז הפך נושא השמדת היהודים בידי הגרמנים לנושא מרכזי בחייו וביצירתו. בגיל עשרים ואחת עזב את גרמניה לאנגליה, ולימים כיהן שם כפרופסור לספרות גרמנית באוניברסיטת מזרח אנגליה בנוריץ'. רק בשנות הארבעים המאוחרות שלו החל בכתיבת יצירות ספרותיות. זבאלד היה בין המבקרים החריפים של ההתעלמות מהשואה בשיח התרבותי הגרמני. יצירתו הספרותית מתמקדת בזיכרון התרבותי, בגלות ובהגירה, באובדן לגילוייו השונים, בעקירה ובנדודים, וכן בחשבון הנפש של הגרמנים.

  ביצירת המופת "המהגרים" מביא זבאלד ארבעה סיפורים על יהודים שגלו ממולדתם לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. מה שלכאורה נראה כסיפור הצלחה של הישרדות במהלך תקופת השואה מתגלה עם השנים כקטסטרופה נוראה, אולי אפילו נוראית יותר מן המוות עצמו. במוקדם או במאוחר הופכת גלותם הגיאוגראפית של "המהגרים" לגלות מתוך החיים עצמם. מערכת היחסים הסבוכה שהם מנהלים עם הזיכרון דנה אותם לחיי נכות, עד שלבסוף נדמה כי היא משמשת כלי בידי ההיסטוריה לתבוע את קיומו של אותו מפגש טראגי שהוחמץ: רופא אנגלי קשיש שהוריו עזבו את ליטא לפני כניסת הנאצים מוכרע בערוב ימיו על ידי הגעגועים לאנשים שאהב; מורה, שלמרות שורשיו היהודיים למחצה מגויס לצבא הגרמני בתקופת מלחמת העולם השנייה, מגלה כעבור שנים את סיפורן של רכבות המוות ומבקש להצטרף אל חבריו היהודים;  מסע של נער שעשועים יהודי הסובל מאופוריה מאנית ושל בן לווייתו המלנכולי מבשר כבר ב-1900 את מחלת המאה; צייר שמגיע ב"טרנספורט הילדים" למנצ'סטר יודע על פי ארובותיה המעשנות של העיר שהגיע ליעדו הסופי.

"מאחורי פלך מאונך ישבו שלוש נשים צעירות, אולי בשנות העשרים שלהן", מתאר זבאלד ב"המהגרים" את חווית ההתבוננות בתמונת נשים מהגטו, תמונה שיש בכוחה לסכם את הטרגדיה הנוראה ביחסי הגרמנים והיהודים. "לשטיח שאותו ארגו הייתה צורה גאומטרית בלתי סדירה… מי היו הנשים הצעירות, את זאת אינני יודע. בגלל האור הנגדי, שנפל על הרקע דרך החלון, אינני יכול להבחין בבירור בעיניהן, אך אני חש שכל השלוש מביטות בי כי אני אכן עומד במקום שבו עמד גנוויין, רואה החשבון, עם מצלמתו. האמצעית שבין השלוש בעלת שיער בלונדיני בהיר ודומה משום מה לכלה. האורגת שמשמאלה מטה את ראשה מעט הצדה, בעוד זו שבצד הימני נועצת בי את עיניה ללא נוע וללא רחמים, כך שאיני מסוגל לשאת זאת זמן רב. אני מתלבט כיצד בדיוק נקראות השלוש – רוזה, לוסיה ולאה או נונה, דקומה ומורטה, בנות הלילה, עם פלך וחוט ומספריים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-גיליון נשא תשע"א - 721 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: