התיאטראות היום הם מושב לצים / פנינה גפן

 

יוסי יזרעאלי, ה'ירמיהו' של התיאטרון הישראלי, מעריץ את ר' נחמן, מתחנן בזעף שהדתיים יקימו כבר מאחז בתל-אביב, חושש שהריקבון התרבותי יביא לקריסה ביטחונית ומוציא כעת ספר שירה נוסף

יזרעאלי. צילום: גדי דגון

כשיוסי יזרעאלי מדבר על ירמיהו, משהו מדמותו הקדמונית של הנביא קורם עור וגידים. יזרעאלי (73), מבימאי התיאטרון החשובים בארץ, הוא עצמו הדהוד מודרני של הנביא המצליף והזקוף שהיה מורגל בהפניית גבים. מי שמושך אחריו שובל לא-קטן של תלמידים אוהדים לא חוסך ביקורת מהעם קשה העורף – כלומר, התיאטרון הממוסד שמעדיף הצגה קלה וסלט יווני על פני טרגדיה יוונית אמיתית. ירמיהו המודרני פורט את יגונו הפרטי ואת תוכחותיו הלאומיות הרחק מן המרכזים הרפרטוארים ב'תמונע', שם מצא לו בית בשנים האחרונות ושם הוא מגלם את דמותו שלו במחזהו 'רחביה' שמועלה כבר כשנה וחצי ועוד ממשיך לרוץ.

עוץ לי וסבא שלונסקי

בין אוהדיו ובין מתנגדי שיטותיו התיאטרליות יש הסכמה שפרופ' יזרעאלי הוא אדם מרשים. כריזמטור חמוש בקסם אישי ובבלורית שופעת, רהוט עד אימה ובעל הומור עצמי מושחז. קשה לעקוב אחריו: באסוציאטיביות חסרת נשימה הוא מלהטט בין רבי נחמן לאריסטו, בין קפקא לרב דב ליאור, ובין שייקספיר לאר"י הקדוש (שנולדו, אגב, באותה שנה בדיוק). ילד הפלא שביים את השלאגר 'עוץ לי גוץ לי' בגיל 25, ניהל את הבימה ואת החאן והרצה במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב  ממשיך לאחוז בכינוי 'נביא הזעם של התיאטרון העברי'. העשייה שלו חיה ובועטת – בעשור האחרון בלבד ביים עשר הצגות, וכתב שלושה מחזות, ספר פרוזה אחד ולא פחות משבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "שירי הקיום של מר זנגביל", יצא לאור לאחרונה.

אתה יותר משורר או יותר איש תיאטרון?

"לא יודע. תיאטרון הוא שירת בשר ודם, שירה היא תיאטרון הרוח. עכשיו אני גם שחקן במחזה 'רחביה', ובקרוב אני גם הולך לרקוד. היסטורית, השירה והתיאטרון תמיד היו שם. בגיל חמש התחלתי לכתוב שירה. אבי, איש תרבות מופלא, שניגן בכינור וקרא לי סיפורים של קפקא, התייחס לכתיבה שלי ברצינות, כרך את שירי בכריכת עץ זית ועיטר את השירים. בגיל חמש-עשרה התחלתי לפרסם שירים במוספים ספרותיים והוצאתי ספר שירה ראשון. כשהייתי בן עשרים אבי שלח יד בנפשו ורעידת האדמה הזאת הקפיאה את הכתיבה שלי. מאז כתבתי פחות ופחות שירים ומצאתי את עצמי נקשר לתיאטרון".

יזרעאלי פנה ללימודי תיאטרון באקדמיה המלכותית בלונדון ובילה שם קרוב לשבע שנים. את התואר שני עשה בבריסטול ואת הדוקטורט המשיך בארה"ב. כבר כסטודנט החל לביים באנגליה, ושמו החל לעורר את תשומת לב העיתונות בארץ. במחצית שנות העשרים שלו הוזמן לביים את 'עוץ לי גוץ לי'. ההצגה רצה משנת 65' ועד לשנת 93' ונחשבה להצגה המצליחה ביותר של הקאמרי מיום היווסדו.

"שלונסקי, שעיבד את הגרסה העברית ל'עוץ לי גוץ לי', היה אז בן שבעים והיינו כמו סבא ונכד. עבדתי איתו, עם המוסיקאי דובי זלצר ועם המשורר אברהם חלפי ששיחק את התפקיד הראשי. גם שלונסקי וחלפי קיימו שירה ותיאטרון יחד. התחלנו לעבוד ואחרי כמה ימי חזרות זה היה נשמע לי משעמם נורא. ההצגה נכתבה בחרוז ובשקילה והחלטתי לביים את זה בשירה. אם שרים את מילות המחזה זה הרבה יותר מצחיק. יצרתי עשרים וארבעה קטעי שירה וזה העיף את ההצגה קדימה".

החמיצו את הניצוץ

בשנת 2002 העלה הקאמרי גרסה מחודשת להצגה המיתולוגית, ובימים אלו מתנהל משפט לאחר שיזרעאלי תבע את הקאמרי בגין הפרת זכויות יוצרים.

אם אולם התיאטרון הוא בית הכנסת החילוני, אפשר לומר שההתכנסות נשארה אך התפילה כבר אבדה?

"היא לא אבדה, היא השתנתה. בזמנו הבימה העלתה את 'הדיבוק', את 'הגולם' ואת 'היהודי הנצחי' – שלושתם מחזות על גאולה ומשיחיות. בפעם הראשונה 'איש חסיד היה' עלה מול אנשי השומר הצעיר והתקרה התרוממה. השומר הצעיר הוא חצר חסידית מסוג אחר. אפילו המילה 'קיבוץ' היא מילה חסידית. עשיתי את 'הכנסת כלה' ו'סיפור פשוט' של עגנון, את 'שבעת הקבצנים' – שהיה מאוד חשוב לי – ואת 'תמול שלשום'. בגרמניה ביימתי קולאז' מחלומות של רבי נחמן מברסלב. כש'תהילה' של עגנון עלה בחאן, רובו של הקהל היה קהל דתי מיש"ע והיה דיון מרתק. בקרוב אני הולך להעלות חומרים על פי הזוהר בניו יורק".

העלית את 'שבעת הקבצנים' לפני כשלושים שנה והוא עדיין רוחש בך. מה מקסים אותך בברסלב?

"רבי נחמן קודם כול היה משורר. עולם הדימויים שלו נפלא, ובמידה רבה גם הקבלה היהודית נהייתה תופעה שירית בתיאוריה את העולמות הגבוהים בדימויים בלתי נתפסים ביופיים. ברסלב בעיניי הוא המימוש הכי גבוה של האמונה כי אמונה היא תמיד דיאלקטית, התגברות על ספק. ברסלב אומר שהעולם מציג את עצמו כקושיה בלתי ניתנת לפתרון. הוא מתאמץ לפתור את הקושיה, והפתרון הוא קושיה גדולה הימנה. השיר הראשון בספר שלי כתוב בהשראה ישירה של הרעיון הזה. בקרוב אני מתכנן ספר מחווה למשורר רבי נחמן מברסלב".

אתה עצמך לא מרפה מעיסוק בחומרים בזיקה למקורות, ועדיין, בתיאטרון הישראלי יש רתיעה מעיסוק בחומרים יהודיים.

"אני חייב לומר שיש לי כעס נוראי על המחנה הדתי שלא התנחל בלבבות. הכישלון הוא מוחלט. המחנה הזה לא בא לתל אביב להעשיר את תוכנית הלימודים, לעזור לי לעשות את ברסלב. בא המילייה של הקו הירוק, עם בורות נוראה ביהדות. כל כך הרבה חכמה יהודית הצטברה עם השנים, אבל הבורות היהודית עמוקה עד כדי כך שהורים נבהלים משיעורי מורשת. מה קרה? הרי הם למדו מורשת כשהיו קטנים. הדת נהייתה פוליטית פתאום וזה נוראי. הם נבהלו כי הדתיים הבהילו אותם. אני רוצה לומר לדתיים: תדעו לכם שמחכים לכם פה. חיזוק פנימי, התחזקות של עם, זה התגייסות גדולה לאין שיעור מהקמת גבעה איפשהו. זה לא מאוחר. אם מישהו אומר לי שהוא קם ועוזב את הגבעה שלו ובא להתנחל בלב תל אביב אני מקים פה מאחז ואומר לו  – בוא נלמד. יבואו, אין לי ספק. אדמה צמאה סופגת כל טיפת טל. זה מתבקש. אני מסתכל על השורשים של הספרות והשירה העברית – ללא שורשים היא לא תתפתח יותר. קשר למקורות זה לא רק מתוך עניין, זה כדי לשרוד.

"לא מספיק שיש רב מופלא בתקוע – הוא צריך להיות בתל אביב. גם החסידות תמיד פנתה למקומות הכי נמוכים. שם צריך אתכם. בתוך הקהל החי בקו הירוק רדום ניצוץ יהודי ואתם החמצתם אותו".

אתה מדבר בלשון עבר.

"זאת החמצה מתמשכת. לכל אחד יש בית סבא, ניגון בזיכרון, הוא לא ערל. 'איש חסיד היה' היה תופעה סוציו-תרבותית. היום אני מסתכל על תל אביב ואני לא אוהב אותה. לא אוהב את התיאטראות. כל הקהל יוצא להצגה עם ארוחה קלה, לא שואל שאלות קשות ולא רוצה תשובות מסובכות. אם נשיר את השיר הנכון הוא יהיה כמו תפילה. מה אומר אריסטו? התכנסנו הערב בתיאטרון כדי לחמול עלינו, בני המין האנושי, לחמול אחד על השני. קשה להיות בן אדם, אנחנו עושים טעויות איומות. אריסטו אומר, במקביל לשיבת ציון מבבל, זה קורה באותו זמן – אדם, דע את גבולותיך. היוהרה של הדתיים איומה ולכן קשה לי נורא עם אנשים בלי ספק, בלי דיאלקטיקה פנימית".

לא במאי להשכיר

יזרעאלי הציע ל'הבימה' להעלות את קולאז' החלומות של רבי נחמן אך נענה בסירוב מחשש לחוסר עניין בקהל. "הקהל של הקו הירוק הופך ליותר ויותר אספסוף. אני במלחמת עולם מול התיאטרון הממוסד. המחאה שלי ברורה ופומבית. אני זר בתוך הברנז'ה הישראלית. אני לא יכול להתקיים אם אני לא זר. אין משהו שמפחיד אותי יותר מלהיבלע בצבעי הסביבה. זה מפחיד אותי נורא. אני ב'תמונע' כי אני עושה את מה שאני רוצה ואני לא אוהב את התיאטראות הגדולים. הרצון שלהם לרצות את הקהל ולהיות קומוניקטיביים בכל מחיר לא מדבר אליי. מה אני מחפש בתיאטרון? את הגבולות של ההתנסות האנושית. שהתיאטרון יאיר לך מאיפה באת ולאן אתה הולך, ואם אתה רוצה – לפני מי אתה עתיד לתת את הדין. זה תיאטרון שאני מאמין בו. היום התיאטראות הם מושב לצים. אני לא אוהב אנשים ש'נורא אוהבים תיאטרון'. רק מי שאין לו ברירה אוהב תיאטרון, מי שנידון לזה. אני לא אוהב נביאים מתנדבים. נביאים אמיתיים בורחים מהנבואה. יונה ועמוס בורחים, אליהו – כולם רוצים שיעזבו אותם. יש מעט מאד אמנים שנידונו לכך, אבל יש".

שורה של כישלונות מסחריים בעבר – ביניהם 'תמול שלשום', 'דון ז'ואן' ו'הכלה המתה' – דחקו את יזרעאלי אל שולי הממסד אך יזרעאלי מסרב להתרגש מהצגה שלא המריאה, ויותר מזה.

"נכון, היו כישלונות. אבל מה זה כישלון? כשלון זה עמק בין שני הרים. אני אגיד בצורה לא צנועה שמהכישלונות שלי אחרים יכולים לעשות קריירה. אני שברתי את הראש בטיפוס על הרים גבוהים. לשבור את הראש בטיפוס על גבעת המורה זה משעמם, ומי שחושב שגבעת המורה זה האוורסט הוא בצרות. אז האגו שלי נפגע ליום יומיים אבל אני זז הלאה, לא מסוגל לעמוד במקום. קיפאון מפחיד אותי, אני חייב לזוז. אני לא יכול ולא רוצה, לא במאי להשכיר. אני פועל בדרכי שלי – כשאני יוצר תיאטרון אני מציג את ביציי בקן שלהן. כישלונות לא מפחידים אותי".

רב שידבר אליי

את התרבות הישראלית העכשווית הוא כורך יחד בקשר הדוק עם ההתפוררות החברתית ומוצא להן ייצוג עצוב על בימות התיאטרון.

"יש קשר ישיר בין רשלנות תרבותית לבין חורבן. האימפריה הרומית לא התפוררה בגלל עודף כיבושים. היא התפוררה כבר בתיאטרון, כי סף הגירוי היה כל כך נמוך שהיו צריכים להרוג חיות ובני אדם כדי לעניין בני אדם. אם ניקח כדוגמה את האח הגדול, מעבר לתופעות של טעם טוב או רע – זה מסוכן מאוד. מי שחושב שבמבה זה גורמה קוויאר יעשה לו כאב בטן. הוא לא יוכל לעכל משהו איכותי יותר מבמבה. אנחנו מרגילים את עצמנו לתזונה רוחנית כל כך נמוכה, זה נורא! הקשר בין תרבות לביטחון הוא ענק. תרבות היא נכס אסטרטגי, כי ברגע שהתרבות לא תהיה עמוקה לא יהיה בשביל מה להילחם. לכן אני כל כך כועס על הציונות הדתית אסטרטגית הם חייבים לחזק את העם מבחינה תרבותית.

"כשאני שומע תוכניות מורשת ברדיו עם שמות כותבים שנקראים על שם הספר שלהם או הפוך, ואין לי מושג במי מדובר, אני מרגיש אידיוט. אני רוצה להילחם בשביל השפה העברית, בשביל תרבות ומורשת שאני לא רוצה להפסיד. אז נכון, יש מקומות שמציעים שיעורים וזה קורה, אבל לאט מדי. בני, יותם, עושה לי היכרות עם הרב קוק וזה נפלא. הוא מלמד בבית מדרש 'בינה' וב'הלל', ואם היו אלף יותמים משהו היה משתנה. יש כל כך הרבה חכמים בינינו, בואו, אנחנו ארץ צמאה, יבשה. ההחמצה זועקת לשמים.

"כל התיאטרון הישראלי מסואב, הטלוויזיה איומה. מה זה רייטינג? תן לי אך ורק את המוכר והידוע, אני לא רוצה לסכן את צופיי במשהו שהם לא מכירים. המוכר והידוע זה מתכון לניוון מוחלט, ולכן כשאני שומע רבנים פוצחים במוכר ובידוע אני רוצה לצעוק להם רגע, אולי לא כך? כנראה שתמיד זה היה כך, אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. התזונה אוטומטית, אין עיכול פרטי, כולם מדברים אותו דבר, מקהלות מדברות אליי – לא בני אדם. אני כל כך מחכה לאיזו דרשה טובה של רב שידבר אליי, אליי! לא למשוכנעים. אבל במה הם מתעסקים, ריבונו של עולם? יש קולות קטנים אבל לא שומעים אותם. חלקם גם מושתקים מבחינה פוליטית".

המוות לא מפחיד

כל מי שיבקש מיזרעאלי להגדיר את עצמו יקבל את אותה תשובה: 'אני יוסי יזרעאלי שנולד בשדרות בן מימון 54 אל תוך השפה העברית וטרם התאושש'. הוא לא מתאושש מהיותה כלי קודש יקר שמהדהד עומקים ובד בבד נחרד מכך שזו שפה שמוזנית בלי סוף. ספר השירה השביעי "שירי הקיום של מר זנגביל" הוא אוטוביוגרפיה לירית, חייו ומותו של יזרעאלי. הספר ממשיך את ספרו הקודם, "שירי הקיום של מרת זנגביל", שתיעדו את חייה ומותה של תלמה ז"ל, רעייתו שנפטרה לפני שמונה שנים. למרות החלוקה הפנימית לשבעים שירים, יש תחושה של שיר אחד ארוך ומתמשך. הריתמוס קבוע וכל שיר משרטט פעולת חיים חמקמקה. יזרעאלי לא כותב בגוף ראשון ומרחיק עדות ב'הוא' שחוזר על עצמו משיר לשיר. השירים קצרים, שלא לומר קצרצרים. על הכריכה האחורית כתוב: "שיר קיום הוא הכוריאוגרפיה של זרועות הטובע".

אתה חי את חייך בתודעת טובע?

"מה זה חיים? הרף עין, איזה רטט שמתקיים ונגוז. אדם חייב לדעת את חייו ואת מותו. גם לטובע יש הרגע של היד המתרוממת, רגע שיש בו משהו הירואי. יש בי משהו מורבידי אולי, אבל גם הרבה שעשועים פנימיים. הספר הבא ייקרא 'יומני המוח של מר זנגביל' – צמרמורות קיומיות. אין לי הסבר לגבי השם זנגביל, כנראה בגלל שאין כזה שם בספר טלפונים. תלמה דיברה על מוות בתור עונה, עונה חמישית בשנה. המוות לא מפחיד אותי".

תוך כדי שיזרעאלי מדבר, הצלם מנסה לצלם אותו אך מתקשה לעמוד בתנועתיות החיונית שלו. יזרעאלי מבקש מהצלם לנחש בן כמה הוא. הצלם זורק בהיסוס '66', ויזרעאלי צוחק בלב רחב כאות לכך שטעה. "אני בן 73 ואני מחכה להיות בן 80. אני ממש מחכה, כי כשנמצאים יותר גבוה רואים יותר טוב. אני מתדפק על דלתות של בתי אבות והם זורקים אותי לכל הרוחות. סטגנציה נורא מפחידה אותי. לא יכול לשאת את זה להיות בעל בעמיו".

אתה מתמודד בשלום עם מוות, טירוף וכישלונות. איפה קשה לך?

"קשה לי כשאני בוחן את עצמי עם הילדים. אני תמיד בודק את עצמי אם אני מספיק טוב, האם התפתחה בי הנכונות לקבל את האחרות שלהם, אחרות חריפה לפעמים. קשה לי עם חיבוק של הציבור. אנשים מזהים ומכירים אותי ואני לא אוהב את המעטפת הזאת. אני נורא אוהב להיות בחו"ל כי אף אחד לא מכיר אותי. אני לא אוהב לחזור על הצלחות, מפחיד אותי נורא. לעמוד על המקום זה למות".

מגשים את הגאולה

מי האבות הרוחניים שלך?

"ברסלב, קפקא ועגנון הם האבות הרוחניים שלי. הם נורא דומים. ספר המעשים של עגנון הוא התכתבות עם ספר המעשיות. בתהילה הוא כותב על 'ברי הלבב' שהם הברסלבים. המדהים בשלושתם הוא חוסר היכולת להגיע לידי מימוש. בסיפור 'המלבוש' של עגנון אתה מקבל אריג, לא יודע מה לעשות איתו וטובע. קפקא לא מצליח להגיע לטירה, הוא לא מגיע אף פעם למשפט. ברסלב לא מגיעים עד סוף הסיפור, הטקסט נחתם ב"והשאר ייגמר". אלו לא א-מאייסע עם מוסר השכל, אלו מעשים שפועלים בעולמות עליונים ולכן שום סיפור אינו גמור ואסור לו להיות גמור. כל מושג הגאולה מסוכן במימוש שלו. גאולה זה רק בשאיפה. גאולה זה אפיק, לא מקום שנוהים אליו. ברגע שזה הופך להיות מקום זה אלילי, זה קו גמר של מטומטמים. ברגע שהוא הופך להיות מקום, החורבן יבוא. תיאטרון הוא המקום היחיד שבו מותר להגשים גאולה. בחיים ובמציאות אסור לגאולה להתממש כי הקרבן הוא נוראי".

אז אתה לא מחכה למשיח.

"אני מחכה לו כל הזמן ואני אמשיך לחכות גם אם הוא יתמהמה, אבל הוא לא יגיע. מי שמחכה להופעה שלו לא קרא נכון את הסיפור. הוא תמיד יבוא מחר. לומר 'לשנה הבאה בירושלים' זה חכם נורא. כל תהילים זאת השתוקקות לא ממומשת. לחכות לבית מקדש שלישי זה נורא קטנוני כי זה נדל"ן, בואי נספר, נשאיר את זה מדומיין. אי אפשר להתעלם מזה שגם לאחרית הימים יש מחרתיים. יש רצון ילדותי לחרוג מהזמן, לצאת ממנו ולעצור אותו. אני רוצה יהדות בוגרת.

"אנחנו צריכים בית מקדש שלישי רוחני ולא גשמי. יש התבגרות בעם. עם מתבגר רואה את החיים אחרת, כמו אדם. עכשיו, כשאני קורא את ירמיהו, אם בית המקדש ייבנה אני לא אבוא לבקר בו כי הרסתם לי חלום. אני רוצה לחלום כי הוא יותר נכון בחלום, הוא יותר פיכח בחלום. צריך לשמר את הציפייה. גם תחיית המתים היא רוחנית. זה יהיה אחרת, אני לא יודע איך. אם אני אפגוש שוב את אבא שלי אני אגיד לו: הי, אתה היית פעם אבא שלי? הוא יגיד לי – אתה היית יוסי, הבן שלי? נגיד שלום וכל אחד יהיה פטור לדרכו. אחרת, כשאומרים לילדים שהם יפגשו את הסבא שלהם, אני לא רוצה את זה כי זה מעליב אותי. זה א-מאייסע".

"אין לי בעיה שתחיית המתים תהיה בספרות ובתיאטרון. בחיים – נכתוב על זה, נחלום על זה, נדבר עם המתים שלנו. אני חווה תחיית מתים גם עם אבא שלי – בכל פעם שאני עובר בעמק המצלבה שבו הוא תלה את עצמו אני פותח את החלון ומשמיע לו קול המוסיקה בפול ווליום. הוא חי איתי, אני לא צריך אותו פיזית. זה נראה לי קטנוני לדרוש אותו חזרה בגוף".

הרב ליאור היה זורק

בימים אלו יזרעאלי עובד על "חלומות של אנונימוס", מחזה חדש פרי עטו בהשראת נבואות ירמיהו וחולדה, בת דורו. "המחזה עוסק במציאות הפוליטית", מבהיר יזרעאלי. "השורה התחתונה היא שנלך לאיבוד בלי שיתוף פעולה. אני כל הזמן קורא את ירמיהו ומסתכל סביבי. אם ירמיהו, שמאלני תבוסתן, היה נופל לידיו של הרב דב ליאור, הוא היה זורק אותו מהתנ"ך. אני מודה שכשאני שומע את הפרשנות של הרב ליאור ליחס לגויים זה מבהיל אותי. מה זה להצדיק ספרים עם פרשנות פונדמנטליסטית על הריגת גויים? כולנו קוראים בהגדה של פסח את 'שפוך חמתך' אבל מי מאיתנו מבין את זה כפשוטו? אני פתאום מרגיש שמישהו גונב לי את היהדות. בעיניי, אחריות הלכתית של רב היא קודם כול צניעות, ואני חש שהרבנים מדברים על אלוהים כאילו זאת אפילו לא שיחה מקומית, זאת שלוחה. איך הם יודעים מה הוא רוצה?

"כשאני מדבר עם אנשים מההתיישבות ביש"ע ומביא בחשבון שיכול להיות חורבן בית שלישי הם מבטלים – מה פתאום, זאת כבר גאולה, אנחנו ב'אתחלתא דגאולה'. אני מסתכל על זה בתור תלמיד שמסתכל על ההיסטוריה. נכון שהמציאות הפוליטית סבוכה, אבל בסבך כזה צריך להפחית סימני קריאה ולהוסיף קצת סימני שאלה. אנחנו הולכים ונפרדים מאמריקה, וכל מי שאומר שהקדוש ברוך הוא יציל אותו אני לא רוצה להיות איתו, כי לא הוא צריך לעשות את העבודה בשבילי. אני צריך לנהוג בשכל ולקחת אחריות. עברנו שני חורבנות, ויהודה לא יכולה לשכון בדד. לשיר 'עוצו עצה ותופר' יכול להיות נחמד בשביל הפולקלור, אבל יש לי כאן אחריות כלפי העם הזה וההיסטוריה. אפשר להתדיין אבל לא על-ידי שבירת החוק.

"אנחנו צריכים לקחת אחריות כי רק ככה עובדים אלוהים. הקבלה אומרת שאתה משתתף כל הזמן בבריאה, אקטיביזם תיאולוגי. הפתיחה של 'איש חסיד היה' אומרת – כל אדם מישראל כהן גדול הוא, כל יום מחייו יום כיפור הוא, כל מקום שהוא עומד קודש הקודשים הוא וכל מילה שיוצאת מפיו היא שם הוי"ה. זאת אחריות בלתי נתפסת בתוך האקטיביזם התיאולוגי.

"אני גם מסתכל על אנשים מהשמאל, שחלקם אנשים טובים אבל הם טועים נורא. סירבתי לחתום על העצומה נגד החרמות. סירבתי בתוקף. זה נראה לי ילדותי כל החרמות האלה. שטות מוחלטת. להפך – תופיע ותשכנע, תקיים דו-שיח. החרמה של דו שיח היא אידיוטית. כן, גם בשמאל יש חוסר שאילת שאלות. עם הרב מנחם פרומן יש לי שיחות מאוד מעניינות. פגשתי אותו לפני שנתיים. ראיתי את הידע העצום שלו בדרמה ובשייקספיר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג באייר תשע"א, 27.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 במאי 2011, ב-גיליון במדבר תשע"א - 720 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ההצגה חלומות של אנונימוס תעלה בבסוף יוני – ראו כאן
    http://www.tmu-na.org.il/Index.asp?ArticleID=2095&CategoryID=83&Page=

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: