"פני האנשים היו מבחינתו הנוף הארצישראלי" / יעקב בר-און

 

הצלם לרסקי הלמר נודע בזכות שפתו החזותית המיוחדת ששילבה טכניקות מהעולם הקולנועי והתיאטרלי ביצירותיו. תערוכה לכבודו במוזיאון ישראל מתעדת את עבודתו כצלם בארץ, 63 שנה לאחר עזיבתו החטופה

הלמר לרסקי, 1913

כשם שהלמר לרסקי הגיח לפתע לנופה של ארץ-ישראל, כן נעלם ממנה כעבור 17 שנה בנסיבות אפופות מסתורין ושוב לא נודע עליו. ברם, לעומת יהודים רבים אחרים שהארץ הייתה להם תחנת-מעבר בתקופה של טרם מדינה והם לא הותירו אחריהם עקבות בהסתלקותם ממנה, מלרסקי, מענקי הצילום במחצית הראשונה של המאה העשרים, נותר אוסף מרשים של צילומים, המשקפים את האווירה בתקופה שבה שהה כאן. אלה מוצגים עתה בתערוכה 'הלמר לרסקי: ידיים עובדות' שנפתחה במוזיאון ישראל בירושלים ותהיה פתוחה לקהל בחודשיים הקרובים.

הגדולה שבשוּנוּת

עבודותיו של לרסקי, שאותו מגדיר חתן פרס ישראל לצילום, מיכה בר-עם, כאחד מחשובי הצלמים שפעלו כאן, מצליחות להעביר באחת את הצופה בהן אל שנות ה-30 וה-40 במאה שעברה. לרסקי היה שונה בצילומיו מאבות הצילום הארץ-ישראלי, יעקב בן-דב ואברהם סוסקין, ומבן-זמנו, זולטן קלוגר. בעוד צילומיו של קלוגר מספקים לנו את הדימויים של אז, לרסקי, למרות רישומו העז, כמו נעלם. מדוע?

"גדולתו הייתה בשונות שלו. בתפיסתו את הפורטרטים הוא היה המהפכן של המאה העשרים, ואולי עובדה זו גרמה גם להשכחתו", סבור אוצר התערוכה, ניסן פרז, המופקד על אגף הצילום במוזיאון ישראל.

"לרסקי התייחס לפני האדם כאל נוף, כשבדרך כלל נטרל את הנוף שמסביב", מוסיף פרז. "הוא ראה באור ובצורה הנופלים על חפץ או על פני המצולם אלמנט עיקרי, דבר שבא לידי ביטוי יוצא מהכלל בפרויקט הייחודי של 175 צילומי פנים של אותו אדם במשך שלושה חודשים. הפנים האלה סימלו לגביו את ארץ-ישראל. מבחינתו הם היו הביטוי לנוף שלה".

בניגוד לגדולי צילום אחרים שפעלו בארץ, היה לרסקי גם קולנוען – דבר המתבטא היטב בצילומיו – אבל לדעת פרז לא פחות השפיעה על הצילום שלו עובדת היותו שחקן תיאטרון בבסיסו. "תאורת הבמה שאותה חווה בהצגות שבהן השתתף הייתה מקור ההשראה שלו, הן בצילומי הסטילס שעשה והן בסרטים שצילם", סבור האוצר. "אם נרצה למצות את הצלם הגדול הזה, נאמר שהתאורה הייתה בנפשו. מכאן משחקי המראות שלו. לעתים השתמש ב-12 מראות כדי להאיר פני אדם אחד. מתוך עיקרון, מעולם הוא לא השתמש במבזק (פלאש)".

ולא רק המראות. "הדחף הלא מרוסן של לרסקי להגדיל את הדיוקנאות שצילם והצורך שלו לסלק פרטים לא רצויים מן הרקע הביאו אותו לעִתים קרובות לריטוש קיצוני של התשלילים", מציין פרז.

העובדה שלרסקי הגיע אל הצילום מהתיאטרון ומהקולנוע השפיעה על הדרמטיות של צילומיו ועל אופן העמדת המצלמה שלו?

"אין ספק, מאוד מאוד. באשר להעמדת המצלמה, לרוב הוא היה מצלם מלמטה מלמעלה, דבר שיצר איזו הירואיזציה של המצולמים. במידה מסוימת זה כמו בתיאטרון, שבו אנחנו מסתכלים על מה שקורה על הבמה קצת מלמטה".

גילוי מאוחר

פרטי מסכת חייו הארוכים וחסרי המנוח של לרסקי נחשפו במרוצת השנים כמו תַּצְרֵף מרתק. הוא נולד ב-1871 בשטרסבורג, שסופחה באותה שנה על-ידי ביסמרק לגרמניה, כאליאס ישראל שמוקלרסקי, בן להורים יוצאי פולין. כנער עבר עמם לעיירה ליד ציריך שבשווייץ.

בהיותו כבן 18 החל את נדודיו הבלתי פוסקים כפקיד בנק בעיירתו. כשגילה מהר מאוד שלא זה המקום בשבילו, יצא למסע הרפתקאות אפוף חידה בצפון אפריקה. ב-1893, והוא בן 22, עבר לארצות הברית, תחילה לניו-יורק ובהמשך לשיקגו – שם למד משחק והצטרף לתיאטרון 'פבסט' הגרמני שבשורותיו שיחק גם במילווקי, עיר הולדתה של גולדה מאיר. בין השנים 1896 ו-1903 עשה בניו-יורק, שם שינה את שמו ושיחק בתיאטרון 'אירווינג פלייס'. בשנתיים הבאות פעל באירופה, בציריך ובברלין, עד ששב לשחק בשיקגו ובמילווקי.

והיכן הצילום? – כאן מתגלה פרט מדהים. לרסקי נחשף לכך לגמרי במקרה רק בהיותו כבן 40. הוא גילה את אמנות הצילום דרך רעייתו הראשונה, אמילי רוסק, שהייתה צלמת ובת למשפחת צלמים. לאחר שבמשך זמן, בעודו בתיאטרון, צילם את חבריו השחקנים, החליט לפרוש ופתח במילווקי סטודיו לצילום. כבר אז התפרסם הודות לצילומי הדיוקנאות המבוימים והמוארים, לאחר שפיתח את שיטת ההארה באמצעות מראות והחזרי אור טבעי, תחילה באור חזק ליד חלון. "גישתו המיוחדת לנושא ושפתו החזותית העשירה ינקו מהאוונגרד האירופי, מההצרף (מונטאז') ובראש ובראשונה מהאקספרסיוניזם הגרמני, וערערו על המוסכמות שרווחו בתקופתו", מסכם פרז.    

על לרסקי במילווקי כתב המשורר והמבקר סידני אלן בין השאר: "סגנונו משך תשומת-לב כמעט באופן מיידי. לא צריך להיות נביא כדי לחזות את הצלחתו בעתיד… יותר משהוא קורא את אופיו של המצולם, הוא ניחן בכושר התבוננות במאפיינים המבניים של פניו… לרסקי ילך בדרכו-שלו. הוא לא ילך שבי אחר אופנות, אלא יכתיב אותן".

לרסקי חזר לאירופה ב-1915 לאחר ששמע דברי-הלל מצלמים מפורסמים מגרמניה שהתלהבו מצילומיו בכנס בינלאומי לצילום שנערך בשיקגו. לתקופה קצרה היה לו סטודיו לצילום בברלין, שם גם השתלב בתעשיית הקולנוע הצעירה. לרסקי פעל בה כצלם וכתאורן. הסרט המפורסם ביותר שבו נטל חלק היה 'מטרופוליס', של הבמאי פריץ לאנג, שבו שימש ב-1926 לצד ארבעה צלמים נוספים. כמו כן הוא היה הצלם של 'קבינט בובות השעווה', סרטו של פול לני, שהיה מהבולטים באותו עשור.

בקסמי הארץ

מתוך הסרט 'עבודה'

גם כאן היה לרסקי רחוק מלהגיע אל המנוחה והנחלה. לאחר שהוציא את ספרו הראשון 'ראשים של יום יום' ונטל חלק בתערוכת צילום חשובה בשטוטגארט, הגיע ב-1931 לארץ-ישראל כתייר, ונכבש. בתום הביקור כאן שב לציריך ופרסם בפאריס את סדרת הצילומים 'היהודים', עם מבוא מאת אלברט איינשטיין. לדברי פרז, זו הייתה סדרה מגזינית שבה הציג את דיוקן היהודי תוך כדי התייחסות אליו כאל בן-אנוש, בניגוד לקריקטורות האנטישמיות שרווחו באותה תקופה.

לרסקי לא נרגע עד שתוך שנה שב לארץ-ישראל, הפעם כדי להשתקע. פרז מתקשה להאמין שהוא עשה זאת ממניעים ציוניים. "אפשר לשער שהוא בא לכאן כדי להגשים באמצעות הצילום את רעיונות הסוציאליזם שבהם דגל", שח האוצר. "הוא קידש בצילומים שלו בארץ את עבודת הכפיים, בעיקר בהתיישבות העובדת, אבל אי אפשר להתעלם מהאספקט הציוני של היהודי החדש, של הפועל העברי. אין לכך עדות כתובה כלשהי ממנו, אבל זה פשוט זועק מהצילומים שצילם כאן".

"בבואו הנה, לרסקי השתלב בחוגי הצילום בארץ", מעיד פרז. "מיד הוא קיבל את הכבוד להיבחר כיו"ר איגוד הצלמים שהוקם באותו עשור. נשיא האיגוד דאז היה חברו, ולטר צאדק, מי שגם הנציח אותו בעבודת הצילום שלו. פעם בשבוע הייתה החבורה נפגשת באחד מבתי הקפה בתל-אביב ודנה בנושאים כמו האסתטיקה של הצילום וגם כמה… לגבות מכל קליינט. יש פרוטוקולים מודפסים בגרמנית ממפגשי הצלמים חברי האיגוד".

מצילומי לרסקי בידי צאדק, על רקע שמי התכלת והשמש הארץ-ישראלית הבוהקת, ניבטים פניו השזופים, אפו הנשרי, מצחו הגבוה וחרוש הקמטים ושערו המאפיר. איזה טיפוס היה צלם הדיוקנאות הנפלא הזה? – "כנראה שהוא היה איש די קשה, אם להתרשם מהצילומים שצאדק צילם אותו", משער פרז.

מסתבר שללרסקי היו שתי כתובות בתל-אביב. הוא התגורר בדיזנגוף 16 אם כי על חלק מצילומיו מתנוססת חותמת המציגה כתובת אחרת, בן-זכאי 8. נותרו צילומים של צאדק המראים אותו מלמד צילום בסדנאות שפתח על גג ביתו בדיזנגוף. בכניסה לתערוכה מקדמים את פני באיה צילומיו אלה של צאדק, בפורמט קטן.

עבודה קולנועית

בצילומיו הנציח לרסקי בעיקר את אנשי העמל דאז, אם כי ב-1943 הציג במוזיאון תל-אביב תערוכה על ישראלים שהתגייסו לצבא הבריטי. בצילומים של אנשי העמל הדגש ניתן על ידיהם; קונצרט של ידיים. "לרסקי הלך עם זה עד הסוף", סבור פרז. "רואים ידיים מיוזעות, מיובלות ומלוכלכות. הידיים מבטאות אצלו את האידיאולוגיה הסוציאליסטית שלו. כמו כן ניתן להבחין אצלו באובססיה לחזרתיות. הוא היה לוקח דמות, נגיד סנדלר בקיבוץ, וזורם איתה במספר צילומים, כשניכר אלמנט של בימוי".

מיומנות הבימוי של לרסקי, שצילם גם סרטי-תעמולה קצרים להסתדרות, לקרן הקיימת ולקרן היסוד, מקורה בפן הקולנועי שלו. יעקב גרוס, חוקר הקולנוע הארץ-ישראלי, מספר בספר 'הסרט העברי', שהוציא לאור עם אביו המנוח הבמאי נתן גרוס, שהמיומנות שרכש בגרמניה בתקופת הסרט האילם היא שהקנתה ללרסקי את הפרק הארצישראלי בחייו. לדבריו, היה זה פאול בורושק, בנו של בנקאי ברלינאי עשיר, שהביאו ארצה לצורך הכנת הסרט 'עבודה' והשקיע בהפקתו 4,000 לא"י.

לפי הכתוב שם, 'עבודה' הוא סרט-תעודה פיוטי העוקב אחר סיפורו של חלוץ המגיע ארצה ונרתם לעבודה: סלילת כבישים, קידוחי מים, ייבוש ביצות, הקמת נמל תל-אביב. "הוא מדגיש את ייחודו של החלוץ החדש, את חוסנו לעומת הדמות הגלותית, וכל זאת באיכות נדירה", כותבים גרוס האב והבן. לדבריהם, רוב הסרט 'עבודה' צולם במצלמת חובבים קטנה. יתרונה היה בגמישות שהיא אפשרה, בתנועה הדינמית שלא כבולה לחצובה, ומאפשרת לצלם את ההתרחשות בזריזות מכל זווית ומכל גובה. הקלטת המוזיקה שהלחין לסרט פאול דסאו נעשתה בשעות הערב. הנגנים עבדו, כנראה, כמנהג שנות ה-30 כ…פועלים בשעות היום.

הביקורות היו מחמיאות. "הסרט מבטא את ההרמוניה הנפלאה של אהבת הארץ העברית וחדוות העבודה האנושית במזיגה מצוינת", נכתב ב'דאר היום'. "הסרט פותח תקופה חדשה בעידן התמונוע", בישר 'דבר'. זה לא עזר במיוחד ל'עבודה'. לדברי מחבר 'הסרט העברי', הסרט התיעודי הזה נחשב שנים רבות לאבוד עד שהתגלה ב-1978 עותק נדיר ממנו במחסן של אולם קולנוע ישן באנגליה. לדברי גרוס, העותק שהשתמר ללא פגע הוזמן כנראה עם צאת הסרט על-ידי המנהיג הציוני הארי סאקר, הוצג באנגליה פעם אחת ומשלא נמצא לו מפיץ ננטש ונשכח.

תעלומה לא פתורה

ב'הסרט העברי' מובא גם סיפורו של הסרט התיעודי של לרסקי, 'אדמה', שאותו ביים כשנה לפני יציאתו מהארץ והיה הראשון שייצג את ישראל בפסטיבל קאן. הסרט הארוך נעשה ביוזמת ד"ר זיגפריד ליהמן, מייסדו ומנהלו של כפר הנוער בבן-שמן. תסריטו של ליהמן סיפר על ילד ניצול שואה שלא נקלט בחברת הילדים עד שניצח במירוץ שליחים עם הלפיד בחנוכה. העותק המקורי של הסרט עלה באש בשריפה שפרצה בבן-שמן. מה שנותר מהסרט, ושימר מאיכות הצילום של סאשה אלכסנדר, אשר הושפע מסגנונו של לרסקי, הוא עותק באנגלית של 'הדסה', שנעשה בלי תיאום עם הבמאי.

'הסרט העברי' מביא עדויות של אנשים שהיו מעורבים בסרטיו של לרסקי וכבר אינם בחיים. אחד מהם היה נפתלי רובינשטיין, או נף אבנון כפי שקרא לעצמו, שתיאר את לרסקי כאיש כריזמטי שקשה לעמוד מול טיעוניו הלא כל-כך מובנים. וכך הוא מספר: "יום אחד, כאשר היה חסר כסף בקופת ההפקה, הוחלט להציג לפני גולדה מאיר ודוד רמז קטעים מהסרט שכבר היה בשלבי צילום. אמנם קשה היה להבין מהקטעים את תוכנו, אבל לרסקי עשה רושם כאשר צעק מדי פעם בגרמנית 'אדמה, עבודה, חלוציות, קרקע'. גולדה הביטה ברמז, רמז הביט בגולדה ובסוף אמרו שהצילומים יפים מאוד ונתנו הוראה לכתוב את הצ'ק…".

לרסקי בן ה-77 עזב את ארץ-ישראל במארס 1948, חודשיים לפני הקמת המדינה. מדברי פרז משתמע שעזיבת גיבור תערוכתו הנוכחית אפופת מסתורין. לא נותר תיעוד כלשהו לצעד שנקט, גם לא עדות של יודעי דבר. נשארו רק 154 תשלילי צלולואיד, שאותם תרם בזמנו למוזיאון ישראל דן הופנר המנוח, מי שהיה מנהל 'בצלאל'. זאת, לאחר שאביו של התורם עבד בשעתו עם לרסקי. כל מה שידוע הוא שלרסקי חזר לציריך שבשווייץ, שם נפטר בשיבה טובה לאחר שמונה שנים והוא בן 85 שנה.

63 שנה לאחר שעזב את הארץ בחטף הלמר לרסקי זה מכבר לא מצוי בשיח הציבורי-הצילומי בישראל. "הוא נשכח כצלם", סבור פרז, "אך פחות בקולנוע, לאחר ששני סרטיו, 'עבודה' ו'אדמה', השתמרו. כמה קטעים מ'עבודה' מוקרנים ברצף בתערוכה שלנו. רואים בהם כיצד גם בסרט השתמש לרסקי בתאורת המראות שלו. הדמיון בין צילומי הסטילס שלו לבין סרטיו הוא אחד לאחד. אני מאוד מקווה שהתערוכה שלנו מחזירה ללרסקי קצת מהכבוד האבוד שלו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 במאי 2011, ב-גיליון בחוקותי תשע"א - 719 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: