אזרח האנושות כולה / יעל (פרוינד) אברהם

 

ביושבו בגלות בבריסל הוא כותב את יצירת המופת שלו, 'עלובי החיים', המתארת את סיאובה של פאריס תחת שלטונו של נפוליאון השלישי – יצירה שהופכת עד מהרה להמנון הסוציאליזם. רק לאחר שנים יסכים לשוב למולדתו, הפעם כשהוא כבר נחשב גיבור לאומי

ויקטור הוגו

משורר, סופר, מחזאי והוגה צרפתי

נולד: בזאנסון, 26 בפברואר 1802

נפטר: פאריס, 22 במאי 1885

יצירות ידועות: עלובי החיים, הגיבן מנוטרדאם, בוג ז'רגאל, יומו האחרון של הנידון למוות

המחזמר 'עלובי החיים' שכתב הפזמונאי אלן בובליל והמלחין קלוד מישל שנברג מככב על בימות התיאטרון ברחבי העולם כבר למעלה מעשרים שנה

החברה חייבת לדעת דברים אלו, מאחר שהיא הגורמת להם. אמרנו שז'אן ולז'אן היה בור ועם הארץ, אך הוא לא היה טיפש כלל וכלל. היה בו אור טבעי. האסון, שגם הוא מקור של בהירות, הוסיף מעט לצלילותה הטבעית של ראייתו הפנימית. תלאות הכלא, העונשים, ההתעללויות, הביאוהו להסתגר בתוך עצמו, ולחשוב. הוא הפך את עצמו לבית דין, והחל לדון את עצמו… לאחר מכן שאל את עצמו האם הוא היחיד ששגה במקרה גורלי זה? כלום אין חמור הדבר שהוא, עובד חרוץ ומסור, לא מצא עבודה ורעב ללחם? האם לא הפריז החוק בעונשו יותר מאשר הוא בעבירתו? האם לא שקלה אחת מכפות המאזניים, כף העונש, משקל יתר שהפך את החוק לבעל חובו של הנידון? האם עונש זה שהלך והחמיר בשל ניסיונות הבריחה, לא הפך למעין התנכלות של החזק בחלש, למעין פשע יומיומי של החברה, שנמשך תשע עשרה שנה? לאחר ששאל עצמו שאלות אלו, שפט את החברה, ודנהּ לכף חובה. הוא גזר עליה את שנאתו (מתוך עלובי החיים, תרגם: אביטל ענבר).

פנסיון קטן ברחוב די נורד, בריסל, 1861. את ערמות הנייר הוא מקפיד לשלוף בזהירות מן השקיות חסינות המים ששימשו אותו באונייה. לראשונה זה עשר שנים יצא למסע. את תרגומיו של וולטר או ואלה של האיליאדה השאיר באכסדרת האלון שבביתו בגרנזי. זה הדוקטור שיעץ לו לשנות אוירה ולתת לגחלת החמורה מנוחה. אבל דווקא היא, המחלה הארורה, מלמדת אותו שהזמן דוחק והמוות עלול לבוא מוקדם מן הצפוי. עליו למצות את כל שיש לו לומר, וערמות הנייר הללו הנתונות בהיריון מתמשך של 16 שנים מחכות ללידה של הרומן החברתי הדגול שהוא עוסק בו.

צדק הדוקטור, ערי הולנד ובלגיה נעמו לו. כבר הספיק לבקר במוזיאונים ובאתרים, וז'ולייט שלו מתאכסנת במקום סמוך ומעתיקה את כתביו. עתה הוא מזדמן למלאכת הכתיבה. בשבוע הבא ירד למון-סן-ז'אן לחזות במו עיניו בשדה הקרב של ווטרלו, ואז יוכל לתקוע בבטחה את המסמר האחרון בספינת עלובי החיים שלו. וצרפת? עשר שנים מאז הוגלה והיא אינה חסרה לו במאום, על כל פנים לא כמו שהיא בימים אלה, והחנינה של האיש הקטן שכבר עקץ ביצירתו בחדווה אינה מעניינו.

כאן ממרחק יכול הוא להילחם על הצדק, לצאת נגד עונש המוות, ובכלל חנינה זו מהי, אם לא סליחה המעניק הרוצח לקורבנותיו. בגלות הוא נמצא מרצון. כשתשוב החירות לשכון בצרפת, אמר לאדל בפעם האחרונה שפקדה את גרנזי, ישוב גם הוא אליה. בינתיים הוא מקדיש שמונה שעות ביום לניירותיו, לפעמים בעמידה הוא כותב, אצבעותיו מדגדגות זקן חדש שבחר להצמיח, הוא מוסיף ומתקן ומוסיף ורק לעתים רחוקות מוחק. פעם בורח לבו לשם, ופעם לשם, לפאריס האחרת, לסלון אמו, לגן פייאנטין, לאז'ן הכלוא בבית החולים הפסיכיאטרי, ולליאופולדין… והכאב חד, חד מדי, ושוב הוא פותח את אחד ממאות הניירות וכותב מחדש את קשייו של ז'אן להיפרד מקוזט שלו ולתיתה לאחר…

אהדת הקהל

בבוקרו של ה-15 במאי שנת 1862, והשעה היא שש בבוקר, היה רחוב דה סן הומה אדם עד כי לא ניתן היה לעבור בו. אנשים ונשים מכל חוגי החברה חברו יחד לתור ארוך, מלווים במגשים ובעגלות ונדחקים אל דלת חנות הספרים של פאנייר. אלפי עותקים של עלובי החיים נערמו עד תקרת החנות ושעות לאחר מכן לא נותר מהם אחד. הרחק משם, בבריסל, ישב הוגו ב'בית הוטויל' שרכש בגרנזי, והמשיך להגיה את כרכי ההמשך של עלילות ז'אן ולז'אן בתשומת לב מרבית, לא רחוק מהמקום שבו מכבשי הדפוס של בריסל קורסים תחת העומס. עוד זמן רב קודם לכן דיווחה העיתונות בצרפת על כל פרט ופרט במשא ומתן שניהל הוגו תמורת 'עלובי החיים' שלו.

הוגו, מן הדמויות המרכזיות בחיי הרוח של צרפת במאה ה-19, שהיה בין הראשונים שביססו את מקצוע הכתיבה כמקצוע מפרנס, זכה לביקורת האליטה שדבקה ליצירתו זו עד ימינו אלה. האם לוחם החירות הגולה, נציג המצפון הצרפתי ההומניסטי, אינו אלא בורגני המנצל את רחמי הציבור על ההמונים הסובלים המתוארים בספרו, כפי שטענו האחים גונקור? לטענות אלה הצטרפו אינספור טענות על ליקויים ספרותיים – סטיות אינספור מהשדרה המרכזית של 'עלובי החיים', התואמות את דפוסי הכתיבה המפוזרים של הוגו, את חוסר הדיוק בפרטים (ארונו של ולז'אן ממוסמר ולא מוברג בברגים כפי שמקובל), טעויות מבישות בתאריכי הרומן (ז'אן ולז'אן נאסר בשנית על פי התאריך עוד לפני שנעצר), האשמתו בגסות בציינו את קריאת ההתרסה של הגנרל מול האנגלים בקרב ווטרלו: 'Merde!' – מילה שלא פקדה את הטקסטים המהוגנים מאז המאה ה-18, ועוד כהנה וכהנה טענות ומענות. אך הקהל הרחב לא שעה לדקדוקי הביקורת הצרפתית הקטנונית, וכמו סטיבנסון הסקוטי והמשורר האנגלי סווינבורן קיבל בזרועות פתוחות את דמותו ההירואית של ז'אן ולז'אן, סמל הנדכאים הנרדפים, האיש שגנב לחם לאחייניו, הפך קורבן למערכת הצדק המעוותת של צרפת בתחילת המאה ה-19, וסלל את דרכו אל החופש ואל החיים.

החלק הראשון של עלובי החיים זכה בפרסום חובק עולם; הוגו עצמו – מגלומן ושאפתן, שתואר על ידי היינה כ'אגואיסט ורע מזה: הוגואיסט' – תיאר את הרומן שלו כ"דרמה החברתית וההיסטורית של המאה ה-19". אם "דנטה ברא את התופת בעזרת השירה, אני ניסיתי לעשות זאת בעזרת המציאות". באפריל הופיע הרומן, וביוני של אותה שנה כבר החל מבול של עותקים מזויפים מוצא עצמו אל הקהל. כבר אז היה ברור כי הוגו עשה את הבלתי אפשרי – הוא כתב את אחת מיצירות המופת של התרבות המערבית שהייתה נגישה לעולם כולו וחצתה בנקל גבולות חברתיים ומעמדיים.

עלובי החיים, המנון הסוציאליזם הרומנטי, לא רק המחיש את סיאובה של פאריס, אלא גם סימל אופטימיות ואמונה בעתיד שיביא קץ לייסורי האומללים ולחוסר הצדק. הזדהותו של הקורא הצרפתי הנתון תחת מרותו של נפוליאון השלישי עם דמויותיו של הוגו – קרבנות המונרכיה, בעידן המקדש את עושרם של היחידים ורומס את חסרי האמצעים – הייתה אך טבעית. הוגו העמיד עצמו לימין הפרט, לימין נפגעי השיטה, וכמו בפועלו הפוליטי קבל נגד העוול החברתי ובעד אחווה כלל אנושית.

"העומס הקטלני של הציוויליזציה, המוטל על הנמצאים למטה, לוחץ באורח מוחשי על כתפינו בקוראנו את הספר", כתב סטיבנסון, "…האימה שאנחנו חשים היא איפוא האימה מפני מנגנון אכיפת החוקים, שאנחנו יכולים לשמוע איך הוא גורס במחשך את הטובים ואת הרעים גם יחד בין גלגליו העצומים".

הסתבכות פוליטית

הוא נולד לאב קצין צבאי גאה ששירת בצבאו של המלך, ואחריו נדדה המשפחה לאיטליה ולספרד, אל המקום שבו נעץ יוסף בונאפרט את דגלו. האם – אישה שכלתנית ואנטי בונאפרטיסטית – בזה לפטריוטיות המאוסה של בעלה, ובינתיים דאגה להעמיד לרשות בניה ספרייה עשירה ולהנחיל בהם קצת מאופיה הבעייתי. הוגו הקדיש עצמו לספרים וכבר בגיל 14 החליט כי 'רצוני להיות שאטובריאן [סופר ומדינאי צרפתי] או לא כלום'. עם נפילת נאפוליון ירדה המשפחה מנכסיה, ההורים נפרדו והבנים הושמו בפנימייה. קובץ שיריו הראשון הפרו-מלוכני, שהרשים את לואי ה-18, הקנה להוגו תמיכה כספית והוא נשא לאישה את אדל פושה, אם חמשת ילדיו. בידיעתה ניהל מערכת יחסים עם ג'ולייט דרואה, שחקנית צעירה ובינונית, שהקשר והנאמנות עמה החזיקו מעמד למעלה מחמישים שנה, עד למותה.

הוגו היה מעיין בלתי נדלה של יצירה, אחוז תזזית ואמביציה. הוא נגע בכל סוגה ספרותית, נחשב לראש התנועה הרומנטית ולגדול משוררי צרפת. הוא כתב רומנים, מחזות, דרמות וסאטירות, ומעולם לא התחייב לדרך אחת יחידה. הוא הרשה לעצמו לתעות בים הרעיונות והאידיאולוגיות, נע בין שמרנות לליברליזם, נגע בדת ובפוליטיקה אבל נותר מחויב לרעיונות חברתיים, וכמו דיקנס ידע להתמסר לנסיבות החברתיות של תקופתו.

עם עלייתו של נפוליאון השלישי היה שותף למחאה נגד האיש שהורה להסיר את הכתובת הרפובליקנית 'חירות, שיוויון, אחווה'. שישים ושישה חברי האסיפה הלאומית קיבלו צו הגליה רשמי, ובכללם הוגו שמאז מות בתו האהובה נטש את הספרות ופנה לפעילות פוליטית. מחוץ לצרפת, נלחם הוגו עבור רעיון החרות, מסרב להיענות לבקשת החנינה מבית, ובינתיים גומע את כל מה שיש לחיים להציע עבורו בתקופה הפורה בחייו. גם כאשר אשתו אדל מתה, וביקשה להיקבר ליד בתם לאופולדין שמתה עם בעלה בתאונה טראגית, מלווה הוגו את הארון רק עד לגבול בלגיה-צרפת, ושב לגרנזי. רק כעשרים שנה אחר גלותו ישוב לפאריס, אז כבר יתקבל על ידי המוני העם כגיבור לאומי.

בעגלת קבורה

"וכאשר לא אהיה אלא ערמת אפר צונן, כאשר ייסגרו עיניי הלאות לאור, תאמרי לעצמך, אם זכרי יהיה חרות בלבך, לעולם נתן את מחשבותיו, אבל לי את אהבתו" [שיר של הוגו שלא פורסם, שנבחר על ידי הוגו וז'ולייט להיחרת על מצבתה]

 כאשר מתה ז'ולייט בשנת 1883 נשבר ליבו של הוגו. רופאיו אסרו עליו לנוע. ביומנו כתב: "בקרוב אצטרף אלייך אהובתי", ושנתיים אחר כך הגשים את המשאלה.

מטח של 21 רעמי ארטילריה סימן את תחילת ההלוויה הגדולה. יותר משני מיליון בני אדם באו לחזות במסעו האחרון של הוגו במורד השאנז-אליזה. לכל אורך המסלול הושכרו חלונות בדמי שכירות של שנת מגורים. תרומתו של הוגו המנוח לטקס הייתה צוואתו – עגלת הקבורה של האביונים שבחר בלטה, ישנה ומרופטת, בתוך ההדר הקיסרי המצועצע. הוגו נישא אל פנים הפנתיאון הלאומי. "הוא נולד כאזרח צרפת, ומת כאזרח האנושות כולה", דיווח אחד העיתונים, "…כל האיכרים אבלים עליו, אפילו אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 במאי 2011, ב-גיליון בחוקותי תשע"א - 719, יארצייט / יעל (פרוינד) אברהם ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: