הרהורים על בחירת י"ח ברנר בשם העט 'בר יוחאי'

חיים יוסף ברנר הי"ד עטוף במעטה של אגדה; חוקריו ישתמשו במונח מיתוס, אני מעדיף אגדה. מיוחד ואוצר ניגודים: חבר ורע היה, אך בודד בתוך חבריו. חבר לפועלים של ראשית המאה העשרים, וגם בתוכם בלט באורח חייו הסגפני; בעל עניות ואניות: עני בהכרה ובעל הכרת 'אני' – 'אני' וגם מתבטל בעת ובעונה אחת, פורץ דרך, מתווה ומסמן כיוון, שביצירתו יצא נגד המוסכמות.

לעניין שיוטעם להלן יצוין כי בשנים 1907-1906 יזם והוביל את הביטאון הספרותי 'המעורר', שכשמו כן היה, והשפיע עמוקות על הספרות העברית ועל התרבות הציונית. כעורכו כן הוא; במבט אל העבר, גם במעמדו של הביטאון ניתן לגלות קורטוב של מיתיות.  

יהושע רדלר, חברו ושותפו לעריכת 'המעורר', מספר על שמות העט שבחרו לעצמם:

ומעשה שהיה בעניין השם כך היה: ברנר ואני מילאנו לבדנו חוברת ראשונה של 'המעורר', ושנינו היינו זקוקים לכינויים. ברנר בחר ב'בר-יוחאי' […] אז נצנץ במוחי השם 'ר' בנימין' […]" (ר' בנימין, מזבורוב עד כנרת, תל אביב תש"י, עמ' 18).

לא עצם האימוץ של שמות עט הוא המפתיע; הללו הינם בגדר המקובלות בין כותבים והוגים. ענייננו נעוץ בהבדל בין הכינויים הספרותיים שבחרו לעצמם שני הסופרים הידידים, הבדל שקשה כמדומה לגלות גדול ממנו. ר' בנימין (לצורך העניין לא נסביר את ה'בנימין') מתחיל ב-ר'! וכי יש כינוי פשוט יותר ליהודי הפשוט מאשר ר'?! מטען כה גדול של פשטות ושוויון טמון בתיבה הקצרצרה הזו! הלוא ה-ר' הוא המוביל את נושאו לעלייה לתורה, בעוד שבר יוחאי מרחיק למחוזות הקדומים של ההיסטוריה והמיסטיקה היהודית.

ליהודי הפשוט, שיודע היטב מה לעשות כשנשמעת בבית הכנסת הקריאה 'יעמוד ר' …', הכינוי ר' מצטלצל מוכר וחביב, אולם 'בר יוחאי'? מי יהין לכנות עצמו 'בר יוחאי'?!

לאמיתו של דבר גם בחירת הצהרת הפשטות המקופלת בכינוי ר' בנימין הייתה מרתקת ואף נועזת (עגנון היטיב לנסח זאת בזיכרונותיו על ר' בנימין), אך אנו עוסקים כאן ב'בר יוחאי'.

מדוע בחר ברנר ב'בר יוחאי'?

אין בידי תשובה מפורשת לשאלה בניסוחה זה, וכל שאוכל לומר הוא כי האותיות יו"ד וחי"ת והתיבה 'בר' הנמצאות בקיצור שמו 'י"ח ברנר' מהוות גרעין להרחבה ל'בר יוחאי'; בדרך זו פעל כידוע גם המדרש הקדום שנתלה בדמיון לשוני בכתיב או בצליל – לעתים לא בולט במיוחד – ועל בסיסו החל בבניית גוף המדרש. לפי זה 'בר יוחאי' הוא מעין 'מדרש שם'.

אולם, בסופו של חשבון, לא העילה הטכנית ליצירת הכינוי היא המהותית. החשוב הוא צד של דמיון באישיות שאולי קיים בין שני האישים הכה-רחוקים הללו. אין צורך להכביר מילים על אפיקורסותו של ברנר; היה בה משהו מיוחד, מעין דת פנימית משלו, שביטויה החיצוני היה 'הפוך על הפוך'; בניסוחו של עגנון: "ברנר עבירות שבו לא ראה עבירות, ומצוות שאחרים מתגדרים בהם לא ראה מצוות, ולא נכנס לבית הכנסת אפילו ביום הכיפורים" (מעצמי אל עצמי, עמ' 119).

עולמו הפנימי היה כמעט בלתי ניתן לחדירה, ובכל זאת, רבים מאוד זיהו את מידת האמת שהייתה בו, בלשונו של עגנון: "אף שיחתו מצוינת היתה בפשטותה ובתמימותה, לא היתה בה חריפות יתרה אלא אמת לאמיתה" (מעצמי אל עצמי, עמ' 112); "אמר לי ביאליק, אוהב אני את ברנר משום שהוא אמיתי" (עמ' 116).  כך, אולי, חוטים של אמת, חוטים בלתי ניתנים לביתוק, מקשרים את בר יוחאי הקדום למי שאימץ את שמו בראשית המאה העשרים.    

עגנון סיפר על סופו של ברנר: "לא אספר עוד על ברנר, אבל אוסיף שמצאוהו הרוג כשהוא אוחז בידו קומץ דפים של ספרו החדש שכתב ושאר כל הדפים מפוזרים היו ומתבוססים בדמו. הדם הוא הנפש. זה שכתב את ספרו בנפשו נתקדש ספרו בדמו" (מעצמי אל עצמי, עמ' 140). מבחינה זו, היטיב עגנון להבין, דומה היה ברנר לתנא אחר – רבי חנינא בן תרדיון שנרצח על קידוש השם בנסיבות דומות. ואין צריך לומר – צודק עגנון!

ובכל זאת, גם הדמיון לתנא המיוחד והמופלא שזכרו הועלה בשורות דלעיל יש בו ממש.

את זיכרונותיו על ברנר פתח עגנון: "ברנר קידש את חייו במיתתו וקידש את מיתתו בחייו. טהורים וזכים היו חייו, לא נמצא בהם שמץ פסול" (מעצמי אל עצמי, עמ' 111). חיים אלו נגדעו ביד אכזר בהירצחו על ידי פורעים ערבים בפרדסי יפו באביב תרפ"א, לפני תשעים שנה.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011